קולות מן העבר

פרידה מגיעה ליאנגשו ומופתעת לגלות עד כמה העיר תיירותית. היא יוצאת לשיט על נהר הלי, מבקרת בכפרים בסביבה ובעיקר נהנית מהנוף. משם היא ממשיכה לקונמינג ולדאלי, גם אם זה לא היה ממש מתוכנן ושוב נפעמת מנוף ירוק, הרים מושלגים והרבה אנשים מקסימים.
פרידה דיין
|
מפה
תמונה ראשית עבור: קולות מן העבר

מגוואנגדז'ואו עד ליאנגשו

"Wo yao yi ge piao cong Guangzhou dao Gulin" - (=אני רוצה כרטיס אחד לנסיעה מ- Guangzhou לגווילין" - אמרתי בסינית לפקידה שישבה מאחורי חלון דלפק הכרטיסים. "Tian me"? (=היום?), השיבה. הנהנתי בראשי לאות חיוב. כאן היא עברה לפנטומימה. היא הנחיה את כפות ידיה תחת ראשה והטתה אותו לצד ושאלה: Hard sleeper"?" ונשארה לשבת כששואלת Hard seat....המתנתי קמעה והפקידה חזרה שוב ושוב על תנועות ידייה בחשבה שלא הבנתי את שאלתה. מאחוריי השתרך תור ארוך של אנשים שהמתינו בחוסר סבלנות. "Ying zuo"- (=Hard seat) אמרה ומיהרה להקליד במחשב וסובה את מסך המחשב על מנת שאוכל לראות את המחיר ואת שעת יציאת הרכבת (116 יואן לhard seat או 216 יואן ל-hard sleeper). "xie xie ni" (תודה) השבתי. "Bu yong xie"- (על לא דבר) ענתה. 16 שעות נסיעה, 16 שעות ב-hard seat מלמלתי...

Guangzhou הידועה גם בשם קנטון הינה עיר הבירה של מחוז GuangDong. זוהי עיר מתקדמת. בעיר ישנו שוק חיות בו ניתן לראות ולקנות הכל: חתולים, כלבים ואפילו קופים. הסינים אוכלים כל דבר שזז החל מיצורים על שתי רגליים ועד למיליוני רגליים, חוץ מכסאות ושולחנות...

לא ביקרתי בשוק החיות כי רגליי נשאו אותי אל הרחובות הצדדיים, הרחוק מקולות העיר הסואנת. ברחובות הצדדים מסעדות קטנות של שניים עד שלושה שולחנות שמוכרות נודלס, אורז, והריח העולה מהמסעדות דגדג באפי. מסעדות אחדות הציבו בכניסה אקווריום גדול ובתוכו לובסטרים, סרטנים, דגים, כך שצריך רק להצביע והדג מובל למטבח...אני הסתפקתי בחצי אננס צהוב על מקל דק ובביצה מבושלת קשה. הרכבת יצאה בדיוק של שעון שוויצרי. בחור סיני עזר לי להניח את תרמילי במדף המיועד לכך מעל מושבי. התחלתי לקרוא ספר אך הדינמיות שמסביבי גרמה לי לקרוא שוב ושוב את אותה שורה. ומה עושים חברי לקרון? מעשנים כמו קטר, מפצחים גרעיני חמניות ואת הקליפות משליכים על רצפת הקרון, לוגמים תה מתרמוס שקוף וקטן, מדברים בקול רם, חלקם ישנים ואף נוחרים....

עובד רכבת עובר בין הקרונות עם עגלה ובה אוכל ושתיה. מקומות הישיבה צפופים ולא הצלחתי להרדם ולכן הוצאתי מהתיק רשמקול , אותו מכשיר קטן שמקליט קולות ורעשים על אם הדרך, שירת נגני רחוב, קולות של אנשים, מוסיקה אתנית ועוד ועוד. לחצתי על כפתור ה-play והאזנתי לקולות. זמן מה עבר וארשת מבוכה שעל פני הסינים פינתה מקומה להבעת סקרנות והם ביקשו ממני להקליט אותם כדי שיוכלו לשמוע את קולותיהם. חלפו להן 16 שעות ואני בתחנת הרכבת בגווילין ממנה המקום לקחת אוטובוס ליאנגשו. כאן הבנתי שיאנגשו הינה עיר מאוד תיירותית הן בשביל סינים והן בשביל תיירים, אחרת איך תסבירו את התופעה שסוכני נסיעות עטו עליי להציכ לי מלוון שרק לאחרונה נפתח וכרטיסנית אוטובוס נגשה אלי וסימנה - "יאנגשו", אפילו מבלי שאמרתי מילה.

לתחילת הכתבה

יאנגשו

יאנגשו נמצאת בחלק הצפוני של מחוז Guangxi ובמרחק של 65 ק"מ מגוולין, כשעה נסיעה. בעיר מתגוררים 280,000 נפשות. מרבית בתי המלון מרוכזים ברחוב הראשי והתיירותי של העיר שנקרא west street או בסינית xijie, ומשום כך כדאי לבדוק מספר בתי מלון לפני שמחליטים באיזה ללון וכדי להשיג את העיסקה שהכי טובה עבורכם. כך עשיתי. לאחר שהתמקמתי החלטתי לבדוק מדוע המקום כל כך מתויר. ברחוב זה יוכל למצוא תייר מערבי מסעדות מערביות, בתי קפה מערביים במחיר סביר בהשוואה למחירי אוכל מערבי אך ניתן למצוא אוכל מקומי בשוק, מספר צעדים ספורים מהרחוב הראשי. ביאנגשו זו ההזדמנות של הסינים להתחכך בזרים ואף לדבר איתם באנגלית אבל כל זה עדיין לא מסביר מדוע כל כך הרבה תיירים מסתובבים פה.

מדריכים מקומיים מסתובבים הרחוב לצוד מטיילים זרים לקחת אותם לכפרים, לגבעת הירח,למערות הבודהה ולשיט על נהר הלי. הם אפילו יראו מחברות מטייילים עם המלצות. החלטתי לעלות על אוטובוס מקומי (5 יואן) לכפר Xing Ping שממנו יוצאים לשיט על נהר הלי. הדרך לכפר היתה מרשימה, הרבה שדות מעובדים, מרבדי פריחה צהובה של חרדל צהוב שהזכיר לי את השדות שפעם היו ליד ביתי אך דחפורים בנו שם בניין גדול ומגרש חניה. בכפר הבתים ישנים, חשוכים וקרני השמש לא נכנסות פנימה. במסעדה קטנה ארגנתי את השייט כשעוד שלושה מטיילים הצטרפו אליי (25 יואן לשעתיים). פמלה צהובה ניתנה לגל אחד מאיתנו והתיישבתי על שרפרף מעץ בסירה קטנה. "רב החובל" אחז בהגה הסירה, ויצאנו לשוט כשהנוף הצוקים מכל עבר מדהים. נהגנו אחז במפה והראה לנו את השמות שנתנו הסינים לצוקים ואת הצוק במציאות. שמות כמו "חמשת הנמרים" או "pen holder". לפעמים לא מצאתי קשר בן השם לבן צורת הצוק במציאות אך כל זה לא משנה את העובדה שהמחזה מדהים.

אחרי שהסיור נגמר יצאתי לשוטט בין שדות ובתי הכפר בלי לדעת בעצם לאן. השדות הירוקים מושקים במי ביוב. בדרך פגשתי כלבים לבנים. למרות שהשיט על נהר הלי והמראות שניתן לראות במהלך השיט יפים, גילית שהנוף הנגלה לעין בסיור רגלי או בהסיעה באוטובוס לא פחות מרשים. ביאנגשו מומלץ לשכור אופניים ולצאת רכובים לטיולים בסביבה. בווסט סטריט (הרחוב המערבי) הלך הלוך ושוב איש מבוגר עם מקל ועליו שתי ציפורים שחורות המשמשות לדיג ושאפשר לצלמו תמורת 5 יואן. למעשה, הרבה כמוהו ביקשו כסף שרציתי לצלמם. אשה כפופת גב מהלכת ברחוב, סלסלת קש בידה ובה מנדרינות ובננות למכירה ולכל השואל לשמה מוסיפה את גילה באנגלית (75). היא המתינה לשמוע אם הבננה שקניתי ממנה טובה או אם לא. בשוק ראיתי כלבים שחורים, כלבים שחורים נאכלים ע"י הסינים, כלבים לבנים לא, כך מישהו הסביר לי אך אינני יודעת מהי אמינות דבריו. בעיר ישנה תחנת מידע לתיירים והסינית שעבדה במקום דיברה אנגלית. יאנגשו איננה רק עוד מקום לבקר לפי הספר אלא מקום שממנו הנוף מדהים והנו מקום שבהחלט מומלץ להעביר בו מספר ימים. במהלך הימים שנשארתי בעיר הספקתי גם לבקר בעיר הסמוכה גווילין. בערב העיר מוארת באורות שנדלקים וכבים, מדליקים זיקוקי דינור. הסינים אוהבים את עירם עם הרבה אורות והרבה צבעים, שוק אוכל בערבו של יום אך את הלילה העדפתי לחזור לעשות ביאנגשו.

באוטובוס שלקח אותי לגווילין בפעם האחרונה לא הפסקתי להביט בצוקים ובנוף המדהים, בשדות הצהובים והלבנים, בחלקות האדמה המעובדות, במוכרי הפומלות בצידי הדרכים עד שהגעתי לעיר ההומה ואל תחנת הרכבת.מגווילין ניתן להגיע לקונמינג ברכבת (268 יואן, 30 שעות) או באוטובוס (250 יואן, 25 שעות). בתחנת הרכבת בגווילין ישב לצידי בחור סיני מהונג קונג, גבריאל (שמו המערבי). הוא תרגם עבורי את דבריה של עובדת הרכבת שדיברה לתיק מגפון. "את יודעת מה היא אומרת?", היא אמרה שמי שישלם עוד 24 יואן יוכל לעלות ראשון לרכבת ולתפוס מקום ישיבה טוב, זה קומוניזם?", זה קפיטליזם". גבריאל הראה לי את כרטיס הרבבת עליו לא היה מצוין מקום ישיבה או קרון. "אני אנסה לשדרג את הכרטיס לhard sleeper", אמר. הוא הצליח. במהלך הנסיעה הוא סיפר לי על קשייו בסין, על השחיתות של לובשי מדים, ההתייחסות השונה שהוא זוכה לה כשהוא מראה את תעודת הזהות מהונג קונג ועל חלומו לפתוח עסק משלו בסין. גבריאל ירד למחרת בבוקר וביקש שאצור עימו קשר כשאחזור להונג קונג.

לתחילת הכתבה

קונמינג

קונמינג נמצאת במחוז יונאן שהוא ללא ספק אחד המחוזות המטויילים ביותר ע"י זרים. מבחינה גיאוגרפית הוא מגוון וניתן לראות בו מנוף טרופי ועד פסגות מושלגות. במחוז גרות קבוצות אתניות שונות. קונמינג היא בירת המחוז. ניסיתי למצוא את העיר הישנה אך לא מצאתי. במקום זה ראיתי בניינים חדשים, קניונים, הרבה מסעדות, ורק באחת הסמטאות בצלחתי לראות שרידים מהעיר הישנה. פוסטרים מקשטים את העיר ובהם מככבים אנשים מערבים ובלונדיניים. בערב עיר מוארת. במרכז העיר שלושה סוסים עשויים דשא, ברכת דגים ובה דגי זהב. מוכרי הרחוב עם עגלה מנסים להטיב עם הסעק הקטן שלהם ומוכרים תפוח אדמה על מקל דק, המוסלמים בעיר מוכרים בשר על מקל, עגלות עם אננס ובטיח. שוק אוכל אמיתי ומצויין. אומרים שב-hump המקום שוקק חיים בלילה, פאבים ואפילו בחורות צעירות ששרות, מוסיקה חיה אבל לצערי בלילה אני הולכת למיטה לישון.....סופרמרקט מערבי נמצא ליד הhump ועד מלון הולידי אין אם תחפצו בכך.

מהעיר ניתן לצאת ל"יער האבן" (כ-80 יואן) והגעה אליו אפשרית באוטובוס או ברכבת. לא ביקרתי שם ולכן לא אוכל לספר לכם אך אוכל להמליץ על מקדש הבמבוק (תשלום בכניסה 4 יואן) שאליו מגיעים עם מיניבוס מתחנת האוטובוס (כרטיס נסיעה עולה 5 יואן). הרבה במבוק לא ראיתי אך בכניסה למקדש בצד ימים ובצד שמאל ישנם שני חדרים עם בובות שכאילו קפאו והבעות פניהם שונות- פנים שמחות, פנים כעוסות ועוד (אסור לצלם. אפשר להעביר זמן רק מלהביט בבובות). בכניסה לאחד המקדשים הסינים מדליקים נרות, שקט כאן ובהחלט מומלץ לבקר פה.

לא התכוונתי להמשיך לדאלי אלא ל-Lijiang אבל בסוף נסעתי. "כמה שעות נסיעה לדאלי"? -שאלתי את סוכנות הנסיעות שאחזה בתינוקה בן ה-4 חודשים. "4 וחצי שעות באוטובוס ביום או 8שעות ב-sleeper bus". השארתי את תרמילי בשמירת חפצים במלון ולקחתי עימי תיק קטן שלא כולל הרבה. "אחזור תוך מספר ימים", אמרתי לפקידה. "24 יואן ליום" אמרה לי שיעלה לי לאחסן את חפציי. נדמה כי אוטובוסים יוצאים מכל מקום בעיר למרות שישנה רק תחנת אוטובוס אחת גדולה. עלות נסיעה לדאלי משתנה בהתאם לחברת האוטובוסים, החל מ- 50 יואן במיניבוס ועד 70 יואן באוטובוס גדול וממוזג. אוטובוס הלילה עולה 80 יואן. בעיר קונמינג תוכלו למצוא משכירי ATM ב-bank of china. רכבת לדאלי יוצאת בשעה 22:35 ומגיעה לדאלי בשעה 6:45. עלות: 51 יואן ל-hard seat או 86 יואן ל-hard sleeper

למחרת היום, במיניבוס קטן וצפוף נסעתי לדאלי. הדרך הזו היתה מדהימה ביופיה. טרסות אורז והרבה הרבה ירוק. הנהג עצר לנוחה קצרה ושתי נשים מבוגרות הזמינו אותי לשבת עמן. הם כיבדו אותי בעוגיות, נתנו לי בקבוק מים, גרעינים וחייכו. ביקשו להאזין לקלטת שהתנגנה בווקמן ואמרו "hao", "טוב" כששמעו את שירו של עמיר בניון. כל האוטובוסים החל מאוטובוס שנוסע בלילה וכלה באוטובוסים יום שמגיעים לעיר החדשה. בעיר החדשה שתי הנשים הראו לי מהיכן לקחת את קו אוטובוס מספר 4 לעיר העתיקה. (עלות 1.2 יואן, כ-10 דקות נסיעה).

לתחילת הכתבה

דאלי

דאלי Dali, עיר מתוירת, קבוצות מאורגנות של תיירים מהלכות אחר המדריך שבידיו דגל אדום או צהוב. גם פה הרבה מסעדות מערביות אך גם ניתן למצוא אוכל מקומי. נכנסתי לאחד מבתי הקפה שהיה ריק מאדם. על השולחנות היתה מפה בצבעי חרוק לבן עם משבצות ועליו אגרטל עם פרחים טריים עד כי נדמה כי בזה הרגע נקטפו. "מוצא חן בעינייך"?- שאלה אותי באנגלית בחורה סינית עם זנב סוס שחור ארוך. "קניתי אותם הבוקר" הוסיפה. "יפה" עניתי. בחרתי בקפה יונאן מתוך התפריט שהוגש לי. הבחורה נעלמה למטבח וחזרה כעבור דקות ספורות עם ספל קפה וסוכר. אחרי שהניחה בעדינות את הספל הפעילה את הטייפ ומוזיקה מערבית נעימה בקעה מהרמקולים. "אני קארן" הציגה את עצמה. היא התיישבה בשולחן ליד ובידיה ספרים בסינית. ספר אחד נראה מוכר. על כריכתו היתה גבינה צהובה. קארן שקלטה את מבטי שאלה: "את מכירה את הספר מי הזיז את הגבינה שלי"?, "שמעתי עליו אך מעולם לא קראתי אותו"- השבתי. "אני חושבת שאני צריכה להזיז את הגבינה. קשה כאן. כל כך הרבה מסעדות בעיר" אמרה קארן ועברה לשבת בשולחן בו ישבתי. שאר הספרים עסקו בהלכות ונימוסי שולחן. הכל בסינית כמובן. קארן הציעה לי לבקר באחד מכפרי הסביבה.

דאלי עצמה נמצאת בצידו המערבי של אגם ארחאי Erhai בגובה של 1900 מטרים מעל פני הים. מהעיר ניתן לראות את ChangShan, הר בגובה של 4000 מטרים עם פסגה מושלגת. רוב רובם של התושבים כאן הם הבאי bai להם היסטוריה של 3,000 שנים בעיר. רחובה הראשי של דאלי העתיקה מרוצף אבנים והבתים לאורכו עשויים אבן. הרחוב נמצא בין שני שערים- הצפוני והדרומי. ברחוב זה מרוכזים של השירותים - כספומטים, חנויות לממכר עבודות יד, בגדים מסורתיים, יצירות משיש, סניף דואר ועוד. במוזיאון העירוני מוצגים ממצאים ארכיאולוגים וכיתוב עתיק על שיש המסביר את ההיסטוריה של המקום , אך ההסברים רק בסינית. כרכרות רתומות לסוסים שנראים יותר כפרדים מציעות את שירותיהן כמוניות ברחבי העיר הקטנה. הרוכבים לא הפסיקו להציע לי טיולים, הפלגה בסירת קאנו קטנה לראות את דגם ציפורי הקורמורנט. כמעט כל בית קפה מציע טיולים מאורגנים לכפרים של קבוצות אתניות. באכסניה מספר 5 בה לנתי הציעו טיול ל-Wase market שנמצא בצידו השני של אגם ארחאי (20 יואן). נסיעה לאגם עולה 5 יואן באוטובוס מקומי. על גדות האגם סירות, הרבה סירות. כרכרות שממתינות לנוסעים וסוחרים שמוכרים סיכות ראש צבעוניות בצורות פרפר.

אישה סינית הורתה לנו לעלות על אחת הסירות שעגנה על גדת האגם. השמש שלחה קרן אור חמימה ומלטפת. מהאגם ניתן לראות את פסגתו של ההר עם פיסות שלג קטנות לבנות וטהורות. כשעה בלבד אורך השיט אל העבר השני אל -Wase . בהשוואה לאיסק קול שבקירגיסטן זהו אגם קטן חשבתי בליבי. האישה הסינית שלא הזדהתה בשמה הראתה לכל אחד מאיתנו על גבי שעון ידה את השעה 13:00 כאומרת בשעה 13:00 חוזרים חזרה. בכניסה לשוק מוכרים דברי מאפה ובסמטאות הצרות של הכפר כמעט הכל- תבלינים, כלי עבודה משומשים, נודלס שנארז בשקית ניילון קטנה, בדים צבעוניים, ועוד. בשוק מסתובבות נשים סוחבות על גבן סל, חזירים מהלכים חופשי בסמטאות והצבע השולט הוא כחול. כובעים, שמלות, מכנסיים- הכל בצבע כחול. גם שירותים כמו טיפולי שיניים ותספורת ניתנים לחפצים בכך. ילדים נופפו בידיהם הקטנות ואמרו "ni hao", "שלום". אחרים ביקשו שלא אצלמם וכיבדתי את רצונם. מוכר עפיפונים והרבה הרבה סוחרים שמציעים אך ורק נודלס.

בקו האופק , במקום שלא היו עוד בתים, התגלו לעיני השדות הירוקים שאותם סינים מעבדים. מלאכה קשה שכמעט ולא מוצאים עוד בעולם המערבי בו מזמן עברו להשתמש בטרקטור. לעומת זאת בסין עדין רותמים בהמה וחורשים את האדמה. אין זה שוק גדול אבל בהחלט כדאי לבקר קצת ולהתרחק מדאלי התיירותית. בדאלי נשארתי כמה ימים במהלכם קארן הפכה לידידתי וסיפרה לי על משפחתה ורצונה או יותר נכון חלומה לנדוד מעבר לים לארץ אחרת, אולי קנדה או אוסטרליה. קארן גרה בעבר עם משפחתה בכפר Xizhou שנמצא 18 ק"מ מדאלי. Xizhou הינו כפר קטן בו ניתן לראות את קבוצת הבאי , את המבנים שבהם הם מתגוררים וכפי שמישהו אמר לי Xizhou יותר קטן מהעיר העתיקה של דאלי וגם פחות מתויר. בחברת שני ידידים מהגסט האוס ובעזרתו של צעיר סיני שהראה לנו מהיכן לקחת אוטובוס וחיכה עד שנעלה על האוטובוס הנכון נסענו לכפר. בכניסה לכפר שוב נגלו השדות, השטחים הצהובים של החרדל הצהוב, עובדי אדמה, אנשים המלקטים בשדות אפונה ואורזים בשקים גדולים אותם תופרים במחט עבה וגם רוכב אופניים, מוכרת נודלס שעמדה במרכז הכפר. ניסינו לשאול היכן המקדש המצויין בספר וקיבלנו הזמנה להצטרף לעובדי האדמה למנת אורז ונודלס. המקדש נראה יחסית חדש לעומת בתי הכפר הישנים ואותי הוא קצת אכזב.

חברי נפרדו ממני לשלום בבוקרו של יום והמשיכו ל-Lijiang בעוד אני מתכננת לחזור לקונמינג. בעיר העתיקה ניתן למצוא הרבה סוכני נסיעות המציעים אוטובוסים או מיניבוסים והקלות היחסית וזמן הנסיעה הקצר, כשעתיים וחצי נסיעה בלבד גרמו לי לשנות את דעתי ולנוסע למחרת היום ל-lijiang. אם חשבתי שהדרך לדאלי היתה מרשימה אזי שהדרך ל-Lijiang היתה מרשימה שבעתיים ואפילו אלף מילים לא יוכלו לתאר את מה שראו עיני. טרסות אורז, כפרים קטנים, הר מושג בכניסה לעיר ועוד. הכניסה לעיר גרמה לי לתמוה. העיר נראתה כעיר לכל דבר. מכוניות, חנויות ועוד חנויות ובמוחי עברה השאלה: "מדוע כולם אומרים ש-Lijiang הינה מקום מיוחד עם בתים מעץ ואווירה מיוחדת וקוסמת לכל הבא בשעריה. נכנסתי לאחד מבתי המלון שהיו קרובים לתחנת האוטובוס ורכשתי מפה של העיר הישנה. זהו המקום שעליו כולם מדברים. בעזרתה האדיבה של עובדת המלון ובעזרת המפה שלא היתה כל כך מדויקת הגעתי לפתחה של העיר העתיקה ואופס...גלגל ענק של מים בכניסה. לא ידעתי שצעדיי הראשונים בסמטאות המרוצפות אבנים יפגישו אותי עם אנשים שלא אשכח לעולם.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×