קימברלי והסביבה - מהטריטוריה הצפונית למערבית

חוץ מהשחייה, אנו נהנים מלעשות כלום. פשוט כלום, כלום, כלום. אמא שלי היתה מוסיפה לדברי, ``א גורנישט מיט א ציבלע``. תמיד ידעתי, יש הנאה בלעשות כלום. ההנאה בלעשות כלום לאחר 5 חודשי חופשה היא הנאה בשבעה מונים שווה יותר, הנאה מזוככת, הנאה צרופה! שווה לנסות. אין
oshik12345
|
מפה
תמונה ראשית עבור: קימברלי והסביבה - מהטריטוריה הצפונית למערבית
Thinkstock Imagebank ©

דרבי

Derby העיירה בגבול צפון-מערב של Kimberly- "המערב הפרוע" של אוסטרליה. מיועד להרפתקנים, קשוחים, בעלי רכב מיוחד. זה לא מתאים לנו. האזור טרשי, פראי ברובו ואינו מפותח. אין בו רשת כבישים או שירותים. העיירה, כמו עיירת גבול במערב הפרוע, תחנה אחרונה לפני, מוזנחת, (למרות השם היומרני) הרבה חנויות ומחסני ציוד למחנאות. בכניסה לעיירה עומד עץ באובב בהיקף של 14 מטר. העץ חלול בתוכו ושימש חדר המתנה לאסירים, לפני עלייתם לגרדום.

עצי באובב בצפון מערב אוסטרליה די נפוצים. הגזע נראה כבקבוק שמן וענפיו דלי העלים מתפתלים ומשורגים כמו העצים המפחידים באגדות ילדים. מי שזוכר את התמונות מהספר "הנסיך הקטן" זוכר את עץ הבאובב אשר שורשיו חודרים ומקיפים את הכוכב. באנגלית העץ נקרא Boab. הרבה אתרים, מסעדות ובתי מלון באזור מתהדרים בשם הזה. העץ ממש מרשים.

לתחילת הכתבה

ברום

הגענו ל-Broome, עיר הקייט שבה תקענו יתד לימים הבאים. העיר שוכנת על חצי אי. סגרנו עסקה עם בעל הבית, 7 ימי שהיה תמורת תשלום ל-6 ימים. רצינו כל כך לבלות בים אבל שוב, הפחד מהמדוזות הקטלניות. בעיר אומרים, עכשיו בסדר, אין סכנה. "עונת המדוזות" מתחילה אך ורק בנובמבר. אבל עכשיו הלא סוף אוקטובר... האם המדוזות עצמן יודעות את התאריך והאם הן מדייקות? אני לא משוכנע לחלוטין בחוש הדיוק שלהן. מיכל מתנגדת בתוקף לקחת סיכון. במיוחד כאשר שמעה שהמדוזות פה הן קטנות, בקושי נראות אבל מסוכנות לא פחות מאחיותיהן הגדולות. לאחר שראיתי את שלטי האזהרה ואת מידת הסכנה ויתרתי אף אני על הרעיון והתנחמנו בבריכה בחניון. מדי בוקר בשעה 7, אנו נכנסים לבריכה, שוחים עד לארוחת בוקר. לאחר מכן, השמש החמה מבריחה אותנו.

 חוץ מהשחייה, אנו נהנים מלעשות כלום. פשוט כלום, כלום, כלום. אמא שלי היתה מוסיפה לדברי, "א גורנישט מיט א ציבלע". תמיד ידעתי, יש הנאה בלעשות כלום. ההנאה בלעשות כלום לאחר 5 חודשי חופשה היא הנאה בשבעה מונים שווה יותר, הנאה מזוככת, הנאה צרופה! שווה לנסות. אין ואקום בטבע ולכן כשאין כלום לעשות, נכנסות אז, לחיים, המריבות הטפשיות. כולנו יודעים,כאמור, זה חוק הטבע, כי בין אנשים אשר חיים יחדיו צפויים להיות מעת לעת חילוקי דעות במצב הטוב, ומריבות במצב הרע. יוצאים מהכלל הם: הדמויות מאגדות הילדים, רובוטים. יכול גם לקרות המצב כאשר אחד מבני זוג מוחק את אישיותו ורצונותיו כליל בפני השני.

החכמה נמדדת לאחר מעשה וכולה מתומצתת במילה אחת: פיוס. ממילא אנו נמצאים באותה קופסה, יושבים באותה קבינה על הכביש רק שנינו, אחד ליד השני, 24 שעות ביממה. אין חדר שני או חברים לברוח אליהם. ההפעלה והתחזוקה היומית דורשת ארבעה ידיים. כעס או ברוגז מצד אחד יפגע כבומרנג גם בצד הכועס! אז מה הטעם למשוך את "הברוגז"? כועסים, רוגזים, יושבים עם פרצוף חמוץ כמה דקות ו...מתפייסים. כאן זה בית ספר טוב לזוגיות. אתה למד בתנאי שדה את הדבר האמיתי בחיי זוגות: לתחום דפוסי רוגז וכעס, לבנות דפוסי התפייסות והכל אינסטנט, קצר ולעניין. באם עברת בהצלחה את בית הספר לשדה פה, הרי מובטחים לך כלים ודפוסי התנהגות לקראת המשך הזוגיות (ללא ילדים, ללא עבודה) לשארית ימיך.

ואם כבר מדברים על שארית חיים, טרחתי, למדתי ואני מעריך לעצמי,(לדעתי הפרטית והבלתי מחייבת) כי נותרו לי עדיין 10 שנים פעילות (עד לגיל 70). בפרק זמן זה, אוכל, הן פיזית והן נפשית, לעשות כל העולה על רוחי (אלו שיוצאים לפנסיה בגיל 67, מה לעשות, נותרו להם רק 3 שנים). לאחר מכן, אני מעריך, יש הנאות אחרות שבאות עם ההשלמה של הגיל, סבא פעיל, התנדבות, ללמוד ובטוח יש עוד נושאים רבים שאיני יודע עליהם והן שוות בדיקה. כל שנה מ-10 השנים הבאות שלי שוות 10% של שארית חיי. כל חודש שלי הוא 1% משארית חיי. אני שואל את עצמי "למה אני צריך להיות יוצא הדופן? למה אני לא יכול להזדקן נורמלי, כאחד האדם? לי, התשובה ברורה. אני רואה ביתר חדות מאחרים כמה שווים יתרת שנות חי. לכן אני איתן בדעתי להמשיך, להשתדל בכל מאודי להספיק להגשים בשארית שנות חיי הפעילים את מה שחלמתי.

מהסל של מיכל: כל בוקר, אנו בבריכה. חם, טבילת בוקר, ספורט. נכנסת לבריכה פרגית צעירה בעלת נתונים מרשימים, כל הגברים כולל בעלי, עיניהם כמעט יוצאות מחוריהן, משתנים ומחליפים צורה. הבטן נכנסת פנימה, הכתפיים מזדקפות, זקופים כמו במסדר צבאי, מבט צייד בעיניים, עוד רגע וריר ינזול על סנטרם. הפרגית חולפת הולכת, הבטן משתפכת החוצה, הכתפיים שחוחות, הגוף מתרפה. מה לעשות- איזה עולם אכזר!

גמר "למדוד" את הפרגית, נכנס למים, מתחיל להשתעשע כילד קטן, צולל תחתי, קופץ מעלי, מתיז מים לכל עבר, צוהל כמו ילד קטן. נכנס אדם למים, שוחה לו להנאתו, איזי קולט אותו מזווית עינו, שוחה במקביל אליו, "מתחרה" בו בכל כוחותיו. כאשר הוא "משיג" אותו אין מאושר ממנו. היותו של השוחה בן 80 לא תפגום באושרו.
כמו שאמרתי, בעלי היה מקגייבר, היה שלמה קרטובסקי והיום טרזן. הדמויות מתחלפות, הילד נשאר, ילד בן 60.

בשעה שאני בבריכה, אני מסתכלת ורואה את הנשים סביבי ללא כחל ושרק. אני יכולה לבשר, כי נשות אוסטרליה, מבוגרות כצעירות, הן שמרניות וצנועות בלבושן "Old Fashioned". חלקן הגדול אינן מקפידות הקפדה יתרה על משקלן. אני יכולה לומר לכן איפוא, בפה מלא, אפשר להסתובב בבגד ים פה מבלי להתבייש.

בחניונים ומחוץ לעיר, הרבה נשים מתהלכות עם מכנסי ברך נוחות, גופיות וסנדלים. כובע אוסטרלי על ראשן. מתאים לאקלים. בערים, שונה מהדרכים, הלבוש יותר שמרני.

מיכל "מטרטרת" אותי. כל יום בבוקר מקריאה לי את רשימת ה-must. צריך להספיק, וזה חשוב, וזה מאוד מאוד חשוב. הכל, לא להחמיץ דבר.רשימה ארוכה כאורך הגלות. ליד כל אתר או אטרקציה מחכה האות V. לי יש יתרון עליה, הגיל. ממרומי גילי, אני כבר יודע שלא אספיק בחיים אלו לראות את כל האטרקציות בכל המקומות, כל מה שאני רוצה ואני חי בשלום עם זה. ההתפייסות שלי עם החיים מתחילה קודם כל בתוך תוכי. אני לא חי בתחרות עם עצמי ואני כבר לא מתוסכל אם לא הגעתי לכל מה שרציתי ולא ראיתי את כל מה שיחלתי. אני מתפשר על 70% מהרצונות ואני בטוח שגם בכך אני מגזים.

מיכל מדרבנת אותי ומושכת אותי, אני מוצא תירוצים כבדי משקל נגד, מתרעם לא פעם ו"מקטר" יותר מפעמיים. אבל אני ממושמע. "אם צריך, אז צריך!".

מהסל של מיכל: לאיזי יש מכבסת מילים. לעצלות הוא קורא "התפייסות עם הגיל". לתירוצים הוא קורא "הגיון בריא". נרגנות אצלו היא תרעומת קלה. כאילו באם זה מאולץ, זה מוסיף ערך מוסף להנאה, תבלין לאטרקציה.

בבריכה הכרנו את הזוג קיי. הזוג, מעט מבוגרים מאתנו מאזור סידני, נמצאים כעת בשבתון מהאוניברסיטה. הוא מומחה לתרבות האבורג`ינים. הם מנצלים שנה זו על מנת להסתובב ללמוד והעיקר לשמוע ולתעד אגדות עם ופולקלור המועברים בעל פה מאב לבנו, הפעם, בין השבטים המקומיים באזור Broome. הוא הרחיב השכלתנו בנושא האבורג`ינים (שנוהגים בם בזלזול) בין השאר הביא דוגמה מוחשית לגבי התפישה המופשטת שלהם. צייר מקומי צייר את ביקור מלכת אנגליה. הציור הוא כולו מעגלים מעגלים. ההסבר: הנקודה המרכזית היא המלכה, המעגל הראשון: שומרי הראש, מעגל שני: הפמלייה, מעגל שלישי: המרוחקים יותר, הקהל וכך הלאה והלאה.

דבר שני שלמדתי הוא כי כאשר הם אינם מסתכלים בעיניו של המשוחח ומסתכלים הצידה-זה חלק מתרבות השיחה. "הצעקות" שכביכול צועקים אחד אל השני אף הוא נעוץ בעבר התרבותי.

יום ראשון בערב. אנו כבר שבוע ב-Broome. יחד עם הזוג קיי "מיצינו" את העיר וסביבתה. ראינו את עקבות הדינזאור המוטבעות בסלע, ביקרנו בבית הקברות היפני, טיילנו לאורך המזח וחופי הים, הסתובבנו ב-"China Town" המרכז המסחרי של העיירה, ישבנו במסעדות ובבתי קפה.

היום חוגגים. הם ואנחנו. חגיגה פרטית משלנו וסיבותינו עמנו. לבשנו בגדי שבת ויצאנו למסעדה, לשתות כוס יין ולהעביר ערב בכיף. "Zoo Café" ממש מול החניון שלנו. הזוג קיי הציע לנו לנסות מנת טעימות זוגית של בשרי המקום. מה זה מתאים לי! זממתי מאז ומתמיד על ארוחה כזו. דו"ח למעוניינים: בשר פנינה-מעניין ושונה מצדפות אחרות שטעמתי (בשר צדף פנינה עולה כ-100$ לק"ג). בשר גמל- טעים כמו בקר. בשר קנגרו-קשה. בשר תנין-טעם של בשר עוף. ברמונדי- דג- נפוץ וטעים באוסטרליה, כינוי חיבה לו באוסטרליה Barra. המנות היו זעירות ויקרות (28$) ולכן, בתום הארוחה, הם הזמינו אותנו אליהם הביתה. מלאי חוויות אבל רעבים, הגישה לנו פשטידת עוף להשביע רעבוננו. למען שלום בית אני חייב להבהיר כי במסעדה מיכל לא אכלה ולא טעמה. היא ארחה לנו במקרה זה רק לחברה.

Broome, עיירה קטנה, ים גדול. ללא מתרחצים. תושבי המקום מבלים זמנם בטיולים על שפת הים, ישיבה בבתי קפה אשר כולם גדושים במבלים לאורך כל הטיילת. אנו יושבים איתם כל ערב, אצלנו, אצלם, בבית קפה. לא להאמין, כימייה כזו ובזמן כה קצר. הוא בקי במתרחש במזרח התיכון, בעד מדיניות שרון. "צריך לעצור את הטרוריזם ושרון עושה זאת בתקיפות" הוא אומר. אשתו אוהדת את ישראל מאז קידמת דנא. היא גדלה בבית דתי נוצרי ומאמינה אמונה שלמה כי ארץ ישראל שייכת לעד לעם ישראל.

קיי מתדפקים על דלתנו ביום ראשון, מאוחר בערב (עבורנו), כמעט מתחננים, מושכים אותנו מתוך המיטה (לא נעים לסרב) "יש תחרות סרטנים בבר ב-Townbeach הם אומרים. זה קטע שלא תראו במקום אחר, הם משכנעים. דוחפים אותנו ממש לטויוטה שלהם ועוד רגע ואנו יושבים בבר, שותים בירה ומהמרים על סרטני חוף המתחרים ביניהם בתוך זירה עגולה מי מהם יגיע לקו האדום. כל הימור 2$ הנתרמים לצרכים חברתיים בעיר. ישבנו על כמה בירות, הימרנו מספר הימורים וחזרנו הביתה, מבושמים מעט, עייפים אך מרוצים.

בצער מה, אני עוזב את העיר, ואת הזוג קיי. זה למעשה פעם ראשונה שנוצרו קשרים משמעותיים עם אוסטרלים, לא חילופי ידע או שאיבת אינפורמציה כמו שמקובל בין מטיילים. זו ידידות לשמה, בין ארבע אנשים, מארץ שונה ותרבות שונה שהגורל הפגיש אותם בסוף העולם.

ערב פרידה: נפגשנו להרמת כוסות בירה אחרונה בבית קפה על שפת הים.נפרדנו בחיבוקים וכמעט עם דמעות בעיניים, מבטיחים כי נשמור על קשר לא חשוב מה יעבור ומה יהיה. צאו וראו, מה כימיה יכולה לעשות אפילו במספר ימי הכרות אינטנסיבית בין בני אדם. חוויה מרגשת.

לתחילת הכתבה

מתחילים להדרים

יצאנו בשעת בוקר מוקדמת בכביש Great Northern Hwy לכיוון Perth. עיתותינו בידנו, יש לנו שפע זמן, עד כה מיהרנו משום מה, אבל עתה כאשר אנו מסתכלים על החודש והתאריך, אנו מחליטים להאט. הכביש עובר על פני נוף מוכר, כמו המדבר. הנוף אמנם מעט ירוק יותר אבל החום הוא אותו חום והזבובים רודפים אותנו עד פה. אנו מקפידים לא לעבור את ה-90 ק"מ בשעה (חסכון בדלק, ביטחון, ושפע זמן) לקראת סוף היום כאשר החשכה עוד מעט יורדת, אנו רואים לפתע, בצד הדרך, מכונית כמו שלנו, מכסה מנוע מורם. הכביש שומם, אנו מאיטים ורואים דרך החלון זוג שכן, מוכר מהחניון. עומדים חסרי אונים ומבע של דאגה על פניהם.

עצרנו, מקפידים לרדת לשוליים הרחוקים. התברר כי עגלה קפצה להם מול העיניים, ניסו לבלום, מכסה המנוע נפגע והרדיאטור נוזל. באזור אין כיסוי לטלפון סלולרי, בקושי עוברות מכוניות. לקחנו מהם את כל הפרטים הרלבנטים (שם, מספר פוליסה, טלפון) הבטחנו לעצור בתחנת דלק ראשונה ולהזעיק עבורם חילוץ. לאחר 20 ק"מ הגענו לתחנת דלק. משם צלצלנו לחברת הביטוח בטלפון חירום (7 בערב) נאלצנו להמתין ולשמוע את התקליט המנגן דקות ארוכות (כמו בארץ) עד אשר מגיעה תשובה. מסרנו את פרטי הזוג. העזרה צפוייה להגיע בעוד כשעתיים. ביקשנו מנהג רכב הנוסע לכיוון הזוג התקוע, להודיע להם על העזרה הצפוייה. NO Worries היתה התשובה. הכל סודר. היינו שותפים בדאגה ועזרה הדדית בדרכים. קולגיאליות של טיילים. בעת מצוקה ניתן אף לבקש מנהגים חולפים שברשותם יש מכשירי קשר (משאיות) להזעיק עזרה.

לתחילת הכתבה 

פורט הדלנד
 

הגענו לעיר הנמל המשעממת והמוזנחת "Port Headland". עירה שבדרך, מתאימה רק לחניית ביניים. מחיר החניון בעיירה זו הוא הגבוה ביותר שהתנסינו עד כה. למה? ככה! בבוקר אני יוצא לשפת הים. במקום יש בריכות שנותרות בעת השפל. זבובים עטים עלי. השמש קופחת על ראשי. אני מתהלך לי בכבדות, רגלי שוקעות בחול החם. כולי מזיע, אני שואל את עצמי למה לי את כל זה? האם לא היה טוב יותר בביתי הממוזג, בתוך השגרה? ללא היסוס אני עונה לעצמי ומסכים כי היה טוב יותר ברגע זה בביתי בישראל. אבל מה עם הרגעים הבאים בשארית חיי? אני ממשיך ומקשה על עצמי. הלא אמר מי שאמר כי את הרגעים הקשים, אנו זוכרים טוב יותר והם אלו שנותרים, חרוטים בזכרונינו. עליהם אנו מתרפקים לאורך זמן. אנו הלא זוכרים בערגה את מחנות התנועה, טירונות, מילואים. אני מזכיר לעצמי. אני חוכך בדעתי אם כך, מה עדיף על מה. רגעים שקטים וממוזגים או רגעים חרוטים בזכרוני. הלא עכשיו אני בעיצומם של חוויות וזכרונות (נכסים) לשנים הבאות. זהו, השתכנעתי סופית. הדרך שבחרתי בה היא הנכונה והמתאימה לי למרות רגעים כאלו או אחרים.

מהסל של מיכל: לא יעזור דבר, הוא קוטר מדופלם. הוא בוכה ונהנה, מקטר ומתענג. מתרפק על העבר ונהנה מהווה.

הדרך היעילה "לטפל בבעיה", היא לתת דרור לקוטריי. לאחר שהוא מקטר ומתנקה הוא חוזר לעצמו. הגענו לעיירה קטנה דרומית ללייד. Dampier ,Karratha עיירת כורים, מכרות ברזל. אנו חונים על חוף הים בעיירה. מולנו, באופק, ארכיפלג של 40 איים קטנים. דייגים על המזח מטילים חכות. ממשיכים דרומה. במבזק מזג אויר שמעתי כי בקרנברון מזג האויר נמוך ב-12 מעלות ולכן מיהרנו לשים פעמינו לשם. ידענו, כי כאשר מזג האויר יאפשר, נוכל אז, ללון בחניון דרכים חינם (לא צריך שם מזגן) נחסוך כסף, וגם נפגוש אנשים מעניינים המגיעים מן הסתם לשם.

Rest Area בנקיק היבש Lynden River. כ-140 ק"מ צפונית לקרנברון. כפי שציפינו כך היה. פגשנו כאן את ה-Nomade (נווד) הקלאסי. מרב, בן 65, מגודל שיער, זקן פראי על לחייו. מקל ארוך מעוגל בידו. קיבל אותנו בחיוך מאוזן לאוזן והזמין אותנו להצטרף אליו למדורה. הכיר לנו את בני משפחתו הכלב והתוכי. לא עבד מעודו בעבודה מסודרת וחי רק מפנסיית ביטוח לאומי של 1000$ חודשי (ועוד חוסך ממנה). קנה לעצמו מוטורהום ישן, צייד אותו בגנרטור וחי חיים ללא הוצאות של מים (ממלא חינם בתחנת דלק), חשמל או מיסים. בטוב לבו גילף למיכל טבעת מאבן מקומית. מין "רובינסון קרוזו" אוסטרלי. כאלו אתה פוגש בדרכים לא מעט ותסכימו אתי שאין רע בלהזדקן בנסיעות ובסדר יום של נווד במיוחד כאשר אתה חושב על האלטרנטיבות האחרות שמצפות למזדקן.

בחניון זה אנו גם פוגשים את בריאן ושירלי, המטיילים להנאתם כבר שנה וחצי לאחר התקף הלב של בריאן, בעלה. הם הכירו את מרב לפני מספר חודשים בדרכים, ומאז הם נוסעים ומתקדמים יחדיו. לחבורה מוזרה זו הצטרף לא מזמן ג`ון. ג`ון, שירלי לוחשת באוזני, ג`ון המתרחק, הנרגן, הוא, בעל רגל מעץ, בן 81, מטייל לבדו במכונית. אשתו לא רצתה להצטרף והוא הותיר אותה מאחוריו, בבית, בבריסביין.

Carnavron עיר המפנה. מזג אויר נוח, קריר, ללא זבובים. בכניסה לעיר, דוכן ובו ירקות שונים ארוזים. אתה מתבקש לשלם את הנדרש בקופה מיותמת במקום. כאשר ראינו את המחירים בדוכן, פרצנו שנינו בצחוק, רעייתי ואני, לא ראינו מחירים נמוכים כאלו באוסטרליה. מסתבר שברחבי העיר מפוזרים דוכנים במחירים אלו כי המכירה פה היא ישירה בין היצרן לצרכן, ללא פערי תיווך. האקלים מתאים לי. נהייתי אדם אחר, אדם רגוע, בעל מזג נוח יותר. העיר יושבת על הים, טיילת נעימה, בתי קפה ,ישבנו לארוחת ערב, דגים ופירות ים במסעדה על הטיילת. היה קריר מדי עבורנו בחוץ, נכנסנו פנימה. החיים נראים אחרת, הכל יותר ורוד, יותר אופטימי. מי אומר שאני קוטר מקצועי? כאשר אין תלונות אני לא מתלונן.

לתחילת הכתבה

שארק ביי

ממשיכים דרומה אל מפרץ הכרישים. המפרץ נמצא בתוך רצועה ארוכה של 110 ק"מ חוף צדפי. 110 ק"מ צדפים ובעומק של 10 מטר. השכבה העליונה כמעט חול (אבק צדפים). החול לבן, רועש, בוהק בעיניים, מסנוור. העיירה Danham במפרץ הכרישים בנוייה כולה על צדפים ומצדפים. בניית הבתים נעשית מבלוקי צדפים. העיירה כולה נראית כאילו טובלת בשלג לבן. הכל לבן ובוהק. מי שרוצה גינה חייב לכסות בשכבת חמרה את אדמת הצדפים. לעיירה עצמה אין זכות קיום אלא מתוך זה שהיא משמשת כעיירת שינה, תחנת מעבר ותחנה לרכישת כרטיסים לצידו השני של המפרץ, הלא הוא Monkey Mia. למקום אין כל קשר לקופים מלבד איזה סיפור עתיק יומין, על שולי פנינים אסיאתיים אשר עבדו במאה הקודמת במפרץ, לחלקם היו קופי מחמד. על שמם ולכבודם נקרא המקום. (Mia באבורג`ינית זה בית).

 בשעות הבוקר מאכילים שם את הדולפינים על שפת המים. הדולפינים מגיעים למפרץ כבר קרוב ל-50 שנה (מורשת מאב לבנו). כ-70 טיילים מצטופפים בשעת הבוקר, טובלים רגליהם במימי הים, להיות שותפים להאכלת הדולפינים. המדריכה מתארת את הדולפינים ואת שמותיהם. לכל אחד, האופי וההתנהגות היחודית שלו. בתום הסיפורים וההסברים, כאשר הדולפינים כבר מחליקים ליד רגלינו, מתהפכים על בטנם קופצים באויר וממש נותרים חסרי אויר, מתנשפים ומתנשמים בכבדות כל זה על מנת לזרז ולהזכיר לנו, הם הלא רעבים. שואלת המדריכה "מי רוצה להאכיל את הדולפינים?" 80 אצבעות הזדקרו באויר. בין כולם הייתי אני ורעייתי, שהגדילה לעשות, הצביעה יפה בשתי ידיים וכמעט התחננה "אני, אני".

המדריכה העיפה מבט מהיר אל שורת המתחננים ובחרה את המועדפת עליה, כרגיל. המאושרת יצאה מן השורה מפזזת בשמחה, קיבלה מהמדריכה דג. הדולפין התקרב למאושרת, בעדינות בעזרת חרטומו, נטל את הדג מהיד המאכילה בלע את הדג. כולנו מחאנו כפיים. המאושרת קדה אלינו הקהל הצופה ,וחזרה לשורה. כולנו חיכינו אולי הפעם יתמזל מזלנו. אבל, שוב יש פרוטקציה.יש תמיד מועדפי המורה. כך או כך נהנינו לראות דולפינים בזמן האכלה ובטבע. סיור מודרך של שעתיים וחצי בקטמרן במפרץ הכרישים הניב כלום (נאדה). 60$ לראש. ראינו רק את הדולפינים של הבוקר בעת "השלאפשטונדה" שלהם (הם נמים חלקית), מנומנמים חרף רעשי המנוע ותנודות הגלים. שעתיים הסתובבנו כעכברים מסוממים לאורכו ולרוחבו של המפרץ וכלום. אין פרות ים, אין כרישים, אין צבים.

המדריך אשר קיבל אותנו בקריאות שמחה, בהבטחות על המצפה לנו והכל בחוש הומור, נפרד מאתנו בפנים נפולות, מכורכמות ובדממה מעיקה. אמת, אין טענות אלא למזלנו הרע.

הערת מיכל: זה לא מדוייק. ראינו דוגונגים (פרות ים).

הערת איזי: כתמים חומים צפים על פני המים אינן בהכרח פרות ים. יכול להיות משהו אחר, אולי מריח.

ב-Kalbarri, עיירת קייט עשירה, בחניון, דיירי המקום צולים המבורגרים ונקניקיות בלחמנייה יחד עם בצל וחביתה רק ב-2$. ההנהלה מסבסדת, הדיירים, רובם מבוגרים, מתנדבים והכל נתרם למטרה מכובדת. אנו יושבים במעגל, סביב המדורה, אוכלים, שותים בירה. בריזה נעימה מגיעה מן הים אשר מולנו. מה לומר, הכל נעים, הכל טעים.

ימים טובים עוברים בעת האחרונה על כוחותינו. שרק ימשיך. ממשיך, ממשיך, הגענו לעיירה Geralton. מצאנו דיל טוב לשבוע 14$ ליום (הגיע הזמן שוב לצאת לקייטנה). במקום יש בריכת שחייה, אנו חונים מול חוף ראוי לשחייה. מזג האויר קריר. בלילה צריך לפתוח חימום, אין כמעט זבובים, אין יתושים. האם אלת המזל תלווה אותנו ל-Perth? שם אנו צריכים אותה!

סיכום: החוף המערבי של אוסטרליה מבטיח שינוי, הקלה וציביליזציה. ההבטחה לא התקיימה במלואה. היא הגיעה אלינו צולעת וקטנה מדי. לעומת זה, אנו מחזיקים אצבעות לאלת המזל אשר חייבת לחכות לנו ב-Perth.

לתחילת הכתבה 

יעדי הכתבה

כתבות נוספות עבורך

4 תגובות על הכתבה

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

התחלתי לטייל

השב  · 

חבל שלא נכנסתם ל-Ningaloo Marine Park.. מקום מדהים

השב  · 

חיה ותן לחיות

השב  · 

ואני חשבתי שרק אנחנו רבים :)

השב  · 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה לאוסטרליה

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×