קיץ פרובנסלי

הכי מקובל זה לכתוב על האביב או הסתיו בפרובנס. הם ציורים, צבעוניים, הטבע בכל מקום: שלכת, פריחות, זריעה, קציר וכל הגאז` הזה. לעומת זאת, ביולי-אוגוסט, הטבע, ואיתו כל 60 מיליון אזרחי צרפת, יוצאים לחופש. אז בין פרק לפרק בכתיבת התיזה, ניסיתי גם אני להידבק בחייד
inbal_f
|
תמונה ראשית עבור: קיץ פרובנסלי
bbsferrari/Dollarphotoclub ©

פרובנס ואבניון

ה"vacance" הזה יכול להוציא מישהו מדעתו. אין כלום יעיל ופתוח בעיר הזאת. האוניברסיטה, האינטרנט, מכבסות, החנות של הגבינות. אפילו הקפיטריה של הספריה הציבורית! מזל שיש את הספריה הזו. אני עובדת, לוקחת דיסקים וספרים, בודקת אי-מיילים (לפני הוואקאנס גם זה היה אפשרי) וכל חודש יש תערוכה וכל שבוע יש מדף עם ספרים בנושא משתנה. כמו ילדים, אני מדפדפת ומסתכלת בתמונות. השבוע יש על מסעות, אז ביקרתי בברזיל ובמרוקו.

לשבת לכתוב עבודה כשבחוץ יש הרבה תיירים, מעט רוח, והרבה מעלות, והמקום היחיד שיש בו מזגן זה המקרר של הבשר בסופר, חייב אותי לפעול, ומהר, לפני שגם אני איהפך בלתי נסבלת, ולפני שאפסיק לחבב את אקס. שמתי לב שבכל שבוע פחות מקומות פתוחים, ומה שפתוח עובר שיפוץ, וכמובן שיש המון תנועה סביב נמל התעופה (יצא לי ללוות כמה חברים בדרך הביתה) ותחנת הרכבת. המדינה בתזוזה: מזוודות, הזמנות, מתנות והרבה מאוד כסף מתעופפים באוויר - מדינה בחופש. החופש האהוב על הצרפתים כולל מינימום פעילות ומקסימום קלוריות: רביצה לחוף הים, טיגון איטי והסתובבויות אינסופיות בינות חנויות הטיילת של איזו-עיר-שזו-לא תהיה. החלטתי לשחרר את אווירת האנטי ולשתף פעולה עם המצב. כפי שכבר למדתי השנה, עצבים וחוסר סבלנות מובילים רק להתעלמות.

יום אחד למשל, נסענו לאביניון (Avignon). עיר של אבירים ואפיפיורים, ובעיקר של הרבה הרבה פסטיבלי תיאטרון. מזל שהמרחק בין אביניון לאקס הוא שעה נסיעה, כי לא היה מקום בשום מלון ובשום חדר, תיאטרון רחוב, פרינג`, אלטרנטיבי, בובות, ילדים, יחיד, רבים, מחול - מילאו את החובות של אביניון והוסיפו למקום עוד נופך שובה. כל העיר מלאת ירידי ספרים, מוצרי פסטיבל ופרסומות יצירתיות להצגות. בשלושים וחמש מעלות בצל, אחי הקטן שבא לביקור, עלא ואני, הסתכלנו על הפסטיבל תוך אכילת גלידה ומציאת כמה שיותר מקומות מוצלים. כיף באביניון, בין החומות, על כל כך הרבה רחובות קטנים ו...צרפתיים, עם המון אנשים שלא מתנגשים אחד בשני (הם מתורבתים ובאו לראות תיאטרון), עם מוסיקה בכל מקום ומופעי רחוב. זו עיר יפה ומיוחדת, צרפתית אבל קצת מזכירה את איטליה, וגם.... מאוד מאוד תיירותית. בכל זאת, הרגשנו בנוח להיות תיירים ליום אחד.

לא צריך המון זמן לאביניון - אפשר לעשות בה סיבוב של חצי יום ולחזור הביתה, או להמשיך בדרך, לראות מקומות אחרים בפרובאנס. אפשר לבלות יום שלם בארמון של האפיפיורים. אפשר גם לוותר על זה. לא כדאי לוותר על טיפוס לגן הציבורי שמעל ארמון האפיפיורים, שמאפשר בחינם לראות את הנחל שמקיף את אביניון ואת כל הירוק שמקיף את העיר, את הגגות האדומים, ואת המון השלווה שמורגשת בפרובאנס גם באמצע הקייץ. זה, כמובן, נכון, עד שמתחילים להתבשל מהחום, או עד שמסתובבים אחורה ורואים עוד כמה מצלמות מופנות לנוף, והמוני תיירם אוכלים קרטיבים או שותים מים מינרליים שנמכרו במחירים מופקעים. אביניון גם מאכסנת יופי של מוזיאון שמציג גם את הסיפור של האיזור כולו, וגם גלריה עם אומנות מודרנית. לצערי, ביום ראשון שני החללים סגורים לקהל - אבל בהצצה מבחוץ זה היה נראה נהדר באמת.

לתחילת הכתבה

יום חופש בפרובאנס

יום אחר הפלגנו עם אוטו שכור לטיול פרובנסאלי בכפרים: עשינו סיבוב בכפרים המפורסמים Les Baux ו-Saint Remy de Provence שהיו ממש מקסימים, ואפילו חום יולי לא האפיל על הקסם שלהם, ואפילו שבטיול הזה לא היו המון כלניות שפרחו בצדי הכביש כי כבר לא אביב עדיין הטבע סיפק תפאורה נהדרת. במיוחד במיוחד אהבנו את קתדרלת הדמויות Cathedral of Images, שנמצאת במערה ליד Les Baux. בתוך מערה חצובה בסלע יש חלל של תערוכה שמיועדת לכולם - ילדים ומבוגרים שיכולים להנות ממסע בזמן ובעולם, בין דתות ומטיפים, כמו לדפדף בנשיונל גאוגרפיק. התמונות מהארצות השונות, הסמלים של הדתות השונות מוקרנים בכל מקום: על הקיר, התקרה והריצפה, וברקע מוזיקה מתאימה לארץ שבה עובר המסע - שירים עממיים ותפילות בשפות לא מוכרות. בעשרים דקות היינו בספרד, איטליה, ירושלים, מכה, הודו וטיבט. שהמסע האור-קולי הגיע לירושלים, תקף אותי גל געגועים נורא חזק, ומזל שהיה חושך ואף אחד לא יכול היה לראות את הדמעות בעינים. מוזר, להראות את העיר העתיקה באמצע צרפת.

הבלאגן התחיל עם ההגעה לרביירה הצרפתית. ואקאנס בריביירה משמעותו המון המון פקקים. ואפילו שהמכוניות חדשות ונוצצות (אחי הקטן השמיע אינסוף קריאות התלהבות ונקב בעשרות שמות של דגמים שבחיים לא שמעתי עליהם), לעמוד שלוש שעות בפקק בשביל להתחכך בחוג הסילון בסן טרופז היה רחוק מלהיות חוויה מענגת. ובכלל, אני יכולה לומר בפה מלא שבגדים ואנשים נוצצים עושים לי את זה הרבה פחות ממקומות שכוחי אל, נטולי חנויות ומלאים באוויר ואוירה. נראה קצת שהרביירה מספקת אווירה רק למי שיכול לממן אותה. ובכלל, לי קצת קשה עם הקונספט לפיו ים נקי וחוף נעים מלווים בהמון אדם. ובכל זאת - נסיעה מלוות פקקים לסן טרופז אינה חוויה ממצה לקיץ. מצויידת שוב בחברים טובים כובע ומימיה (טוב, יותר נכון סרט לשיער ובקבוק מיים מינרליים... ולבוש הולם), לקחנו אחר הצהרים אחד את הרכב של יואנה, חברה מרומניה (הכי כיף זה לחזור לשורשים) ונסענו לנוח מהעבודה הקשה שכפתה עלינו התיזה. תוך שעתיים היינו בניס (Nice). יש לי איזה נטייה לא נשלטת להגיע בפעם השניה לכל מיני מקומות, וככה יצא שגם לניס הגעתי בפעם השניה בחיי. פעם קודמת היתה לפני שש שנים, אבל זו היתה תקופה אחרת לגמרי.

אין כל ספק שהאמירה הצבאית שאנשים עושים מקום ולא מקום עושה אנשים שוב הוכחיה את עצמה. בילינו אחר הצהרים וערב ממש מהנים - צילמנו שלטים וסמטאות, פטפטנו ארוכות על הכפר הגלובלי, אכלנו ארוחת ערב צרפתית במחירים סבירים והרגשנו חופש. כשלומדים באמת (לא רק הולכים לבית-ספר או לאוניברסיטה, כשבאמת צריך לעבוד כי אין כבר ברירה) כל נסיעה מחוץ לעיר נהפכת לחגיגה. במהלך הסימסטר האחרון, מאז שהגעתי לצרפת, נסענו להמון טיולים קטנים בכפרים ובחופים, אבל היה בהם משהו מובן מאליו - יש ימים חופשיים, וצריך למלא אותם איכשהו. כשטיול נהפך לתיאום ולמבצע, הוא מקבל ערך אחר, כמו כל דבר שמתאמצים בשבילו. אז יואנה וענבל וקולין, חבר קנדי של יואנה, נסעו לחלק הכי עירוני (חוץ ממרסיי, כמובן) של חופי התכלת. אפילו בניס החופים מצדיקים את שמם, כי הם בצבע תכול של ים והמים לא מלוכלכים, אפילו שמדובר בחופים עירוניים. הרחובות כן מלוכלכים, אבל לא היה לנו מאוד אכפת, היינו צריכים תפאורה שהיא לא אקס - וטיסנו במעלה ובמורד הרחובות הצרים של ניס, מבלי להיכנס לאף חנות, ובהתעלם מכל האטרקציות לתייר- לא מוזיאון ולא כנסייה. שמתי לב שניס ערוכה לתייירים צעירים- יש המון פאבים ומועדנים ובתי קפה מעוצבים והרבה הרבה בתי תה "אוריינטליים". את הכל יש גם באקס, אבל פחות וביותר כסף.

במסגרת יום החופש שהקצבנו לעצמנו, מדושני ארוחה טובה בפרברי ניס, ועם רגליים קצת כואבות מהליכות של יום כמעט שלם, שוב עלינו על האוטו הרומני של יואנה (ככה זה, כשאפשר לעבור גבולות ברכב, אז להעביר דירה מבוקרשט לאקס אן פרובנס עושים ביומיים ו-2000 קילומטרים נהיגה...) ונסענו לראות את ה-hard core - הגרעין הקשה של סצנת הרביירה הצרפתית: ממלכת מונקו, או מונטה קרלו (Monte carlo). לפני פחות מחמישים שנה כפר דייגים קטן ומלך אחד שהחליט שצריך לעשות שינוי. חמישים שנה אחרי, על מספר גבעות קטנות התפתחה ממלכה של קזינו ויאכטות. מדינה בתוך מדינה, עם הכנסה לנפש שלא היתה מביישת כמה מדינות עולם שלישי. במקביל, עולם שלם מתרחש מתחת לפני האדמה: מנהרות לרכבות, קניון, מעברים תת קרקעיים, ותשתיות. במים עוגנות עשרות יאכטות מפוארות ומצוחצחות, בהמון המון גדלים. כל הבתים הענקיים בנויים על צלע ההר, ולגובה, ומשקיפים לים. אני הסתכלתי ביכאטות שיש בהם בית שלם בתוך אניה, וחשבתי שברור שהם לא נבנו בידי נשים- כל הגודל הזה, והצבע הלבן המשעמם- זה לא זה. אם נשים היו מתכננות יכאטות, הן בטח היו יותר קומפקטיות, והרבה יותר צבעוניות.

אחרי סיבוב דאווין במעגן הסירות, התחלנו לטפס בגבעה לכיוון האטרקציה לשמה אנשים מגיעים עד מונקו - הקזינו. אני בכלל לא אוהבת הימורים. זה החינוך החקלאי שלי. אבל אי אפשר להתייחס לרביירה מבלי להתייחס לסצנת ההימורים. ישבנו בקפה ליד הכניסה לקזינו, והסתכלנו שעות על העוברים ושבים, על הלבוש המהודר (בשלושים מעלות הולכים עם טוקסידו) על המכוניות היקרות (הבל-בוי מחנה אותן בחניה לפי צבע, והתיירים רצים להצטלם עם ה"פורשה"). כל מתחם הקזינו נראה כמו עיר צפון אירופאית אלגנטית, רק שהכל מרגיש מזוייף, או לפחות לא מאוד אותנטי. בכל מקרה, משעשע - ניסנו להיכנס אבל קווין לא היה מספיק אלגנטי, אז שתינו בירות ופטפטנו על חיים מלאי או ריקי תוכן, ועל הקשר הנצחי בין אושר ועושר. לא, לא הגענו לשום מסקנות. כשדרדרנו עצמנו, רצוצים לגמרי מהקזינו למורד העיר, לדרינק אחרון, גילינו שבעצם במתחם היאכטות יש חיי לילה תוססים שלא מעורבים בהם הימורים, ושבעצם מונטה קרלו לא כל כך רעה ומנוכרת... הטירה של הנסיכות של מונקו היתה מוארת באור רומנטי, ואנחנו הפלגנו חזרה במכונית לאקס אן פרובנס, שיושבת איפשהו בתווך - בין הפוזה ברביירה לחיי הכפר הפרובנסאליים. שלוש שעות נהיגת לילה ואנחנו בבית, תחליף למירוץ הגרנד פרי המפורסם, שמתקיים שם מידי שנה במאי.

למחרת בצהרים כבר חזרתי לשבת על התיזה. הימים החמים של אקס חייבו אותי לבנות שגרת יומיום חדשה של חיי בצל המאוורר, ונסיונות אחרונות לאסוף כמה שיותר חוויות מכל הסוגים מימי צרפת האחרונים, לפני שאני עושה עוד טיול אחרון ואורזת את המזוודות. התכנית עלתה יפה. ביקרתי במוזיאונים ובשווקים שבדרך כלל לא פקדתי, מצאתי יופי של דוכן סנדביצ`ים, כמה חברים חדשים, ראיתי סרטים והלכתי לפארק La Torse המקסים, להתאוורר מהמחשבות על הכתיבה. הקיץ הזה, בסך הכל, חיובי מאוד. טעון בהרבה רגשות, ומביא מצבור של חשבונות וסיכומים של שנה מלאת הרפתקאות. הכתבה הבאה תספר כמה סיפורים נוספים של קיץ.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×