קמבודיה האחרת - חלק 1

שמונה שקלים עולה הנסיעה מבנגקוק בתאילנד לסיאם-ריפ עיר המקדשים בקמבודיה ויום שלם היא לוקחת. בהחלט לא למי שקצר בזמן או מחפש פינוקים, אך למי קצת זמן ואורך רוח מצפה חוויה מיוחדת במינה.

איתן שחם
תמונה ראשית עבור: קמבודיה האחרת - חלק 1 - תמונת קאבר

בכתבה זו:

מתאילנד לקמבודיה 

שמונה שקלים עולה הנסיעה מבנקוק בתאילנד לסיאם-ריפ Siem Reap- עיר המקדשים בקמבודיה ויום שלם היא לוקחת. בהחלט לא למי שקצר בזמן או מחפש פינוקים, אך למי שיש את כל הזמן שבעולם, גיחה קצרה לסוכנות הנסיעות בובה (כן, כן...), נפטרים משמונים באט, ולמחרת בשש וחצי, שבע מצטרפים למספר תרמילאים נוספים וזזים.

הצד התאילנדי, הוא הצד הקל. אוטוסטרדה בסגנון מערבי ומהירות סבירה מאפשרת למיניבוס לגמוע את מספר מאות הקילומטרים עד שעות הצהריים שאת רובה עושים הנוסעים בשינה. לחפות על מספר שעות השינה המועטות מהלילה. העיירה, אם אפשר לקרוא לה כך, בצד התאילנדי נראית כמו שוק ענק, וכל מספר דקות עגלת פלטפורמה ענקית שנראית יותר כמו ערמת שקים וסחורה, נדחפת על ידי עשרות אנשים מהצד הקמבודי אל הצד התאילנדי.

המחזה סוריאליסטי, ומעיד על המצפה בצד הקמבודי. העצירה הקצרה מתגלה כהפסקה בת שעתיים שבה מנסים מארגני הנסיעה התאילנדים לסחוט עוד דמי עמלה (כ-10 דולר נוספים!) מכל אלה אשר לא הנפיקו עדיין ויזה לקמבודיה. במעבר, מתברר מאוחר יותר, ניתן לעשות זאת בדקות מספר, שכן המקומיים חוצים באין מפריע את קו הגבול לכל הכיוונים, ומטיילים מעטים עוברים בגבול, כך שלשלושת הפקידים היושבים במעבר הגבול אין יותר מידי עבודה וברפרוף עצלן הם מעבירים את כולם חיש קל.

הגבול מסתבר, הוא בעיקר פסיכולוגי, כי פויפט, היושבת בצד הקמבודי של הגבול, נחשבת לביב השופכין של קמבודיה. לכל אדם שעובר בה מובטח שכל מקום אחר בקמבודיה יהיה טוב יותר. האוכלוסייה המקומית מורכבת בעיקרה מפליטים שהגיעו לשם עוד בימי החמר רוז, ועתה היא באמת נראית כמו מחנה פליטים עם ריחות בלתי נסבלים, ערמות זבל, שלוליות ביוב וכמות עצומה של אנשים המסתובבים בסהרוריות, ובתוך כל זה מתנוססים להם מספר בתי מלון חדישים הבאים לתמוך בתעשיית ההימורים והזנות שמשני צידי הגבול הרשויות מעלימות ממנה עין. למרות כל זאת המחזה מרתק.

לאחר המתנה של כמחצית שעה נוספת לבוא כל הקבוצה, ולאחר דחיות חוזרות ונשנות של כל מיני ילדים ונשים המנסים למכור לך מים או קולה ועוד כל מיני מאפים, ולאחר שהיינו עדים לקרב אגרופים בין שני קמבודים שיכורים, מתאספת לה כל הקבוצה במיניבוס קמבודי רק על מנת להיות מפונים ממנו שניה אחר כך. המארגנים לא חישבנו נכון את מספר הנוסעים ויש לארגן אותם ואת המטען מחדש. קול
 
המארחת המספר לנו כמה היא שמחה שבאנו לבקר אותה בקמבודיה וכמה היא מקווה שנהנה משהותנו מלווה את קול הסטארטר של המיניבוס המניע קצת בקושי ואנחנו מתחילים שנית בנסיעה. אנחות רווחה עולות מכל הנוסעים שהתבשלו עד עתה באוטובוס ומיד חוזרת המארחת ומסבירה לנו שהנסיעה מפה ועד סיאם-ריפ אינה הולכת להיות גן עדן וזאת משום שהכביש בשיפוצים.

לא גן עדן אינו מספיק על מנת לתאר את החוויה. הנוסעים בחלק האחורי בולמים בשערותיהם את תקרת האוטובוס שבמצב רגיל היתה אמורה להיות במרחק של כשמונים סנטימטר מעל ראשם. אני מודה על כך שמצאתי מקום במרכז, בין שני הצירים. עתה כולם ערניים, מנסים להכין את עצמם לבור הבא. כוננות ספיגה. אני מסתכל סביבי לראות עם מי אני נוסע. מספר קבוצות של כשניים, שלושה תרמילאים, משפחה קנדית עם שני ילדים קטנים, שני זוגות תיירים עם מזוודות שהחליטו לקפוץ לסופ"ש, כחמישה בודדים ביניהם שני תרמילאים בשנות השבעים המאוחרות, אחד מהם יושב לצידי, ובחורה מתנדבת מסיאם-ריפ בשם מישל החוזרת מסופ"ש בבנקוק.

מישל מנהלת סניף של ארגון התנדבותי צרפתי מפנום-פן (בירת קמבודיה - Phnom Penh). יוזמי הארגון, זוג צרפתי בשנות השישים לחייהם, נדהמו לגלות את כמות הילדים בפנום-פן המועסקים על ידי הוריהם בחיטוט במזבלה העירונית אחר מציאות במקום ללכת לבית הספר או לרכוש מקצוע, והחליטו לעשות משהו בנידון. הם הקימו NGO- Non Government Organization בשם "למען חיוך של ילדים", והחלו בפעילות שמטרתה לשכנע את ההורים שעדיף שילדיהם ילמדו מאשר ישוטטו במזבלות וכך יוכלו בעתיד להיכנס למעגל העבודה. לשם כך בנו תוכנית לימודים ששיאה בכך שלילדים אלו תבנה תוכנית הכשרה שתשלב אותם במקצועות כגון אריגה ותיירות.

הסניף בסיאם-ריפ אחראי להכשרת הצעירים במקצועות התיירות השונים ומאפשר להם להתברג בבתי המלון שבמקום וכך להחזיר את ההשקעה ולתמוך בהוריהם. מישל התחילה את דרכה במזרח כתרמילאית לזמן קצוב, אך הגיעה לפנום-פן ונשאבה לתוך הפעילות ההתנדבותית. סוף השבוע בבנקוק היה לה החופשה האמיתית הראשונה שלה זה שנה. אך למרות זאת היא נראית מאושרת, מספרת שהיא נהנית מכל רגע ועתה לא רואה את עצמה עושה דבר אחר.

המיניבוס מקרטע על הדרך, מידי פעם, ניתן לראות עבודות הרחבה. הדרך הזו אמורה להפוך לאחד מעורקי התחבורה החשובים ביותר בדרום מזרח אסיה, ולחבר את בנקוק בתאילנד עם הו-צ`י-מין סיטי שבויאטנם דרך קמבודיה. עתה, על המיניבוס לרדת מהכביש מזמן לזמן ולמצוא את דרכו דרך שדות אורז עד שיוכל להתחבר לתוואי כביש עביר מחדש. הארץ שטוחה ופעם לפעם ניתן לראות איזה שהיא גבעונת מעל שדות האורז.

את עיני מושכות הברכות הקטנות אשר נמצאות לפני כל בית בדרך. בדרך כלל מכוסות עלים ופרחי לוטוס המתנשאים מעל פניי המים. הבית שמאחוריהם צמוד קרקע, לרוב בית קש או קני סוף שלעיתים אף מכוסה בטיט והגג בו עשוי מקשירות של עלי דקל או בננה. בחצר חזירונים ואווזים משוטטים וכמובן תרנגולות והמוני ילדים קטנים ואף גדולים חוזרים יחפים מבתי הספר, בדרך כלל במכנסיים או חצאית כחולה כהה ובחולצה לבנה, חלקם מדוושים באופניים.

המיניבוס עצר להפסקת אוכל באחד הכפרים. הוא נכנס לחצר אחת המסעדות כאילו להדגיש - פה אוכלים ולא בשום מקום אחר. ממול יכולתי לראות את אחת מבעלי הדוכנים האחרים מביטה בקנאה. בחורה קמבודית יפהפייה עם עיני שקד שחורות וענקיות מחייכת אלינו ומגישה לנו תפריטים. היא עוצרת נשימה. רובנו מורעבים ומזמינים במהירה. המארחת מהאוטובוס מסבירה לנו שהנסיעה מעתה תהיה קלה יותר וסביר להניח שנגיע למחוז חפצינו בסביבות שמונה בערב. עכשיו חמש. אני מנסה את מזלי בקמר (השפה המדוברת בקמבודיה). למזלי היא אינה שפה טונאלית ועל כן קלה במקצת. אך למרות כל זאת אני מעורר צחקוקים. ממשיכים בנסיעה פחות שכני לספסל שהחליט לשבור את הנסיעה ולהישאר בכפר עד הנסיעה של מחר. האמת שאני קצת מקנא אחר כך.

לתחילת הכתבה

סיאם-ריפ

לאחר התחמקות קטנה מהגסט-האוס שהמיניבוס חנה בו בסיאם-ריפ החלטתי לחטט את רגלי בחיפוש אחרי גסט-האוס כלבבי. קטן, שקט ומשפחתי. אלי מתלוות שתי בחורות צעירות שלא אהבו את ההמולה במקום בו נחתנו והחליטו להצטרף אלי בחיפושי. אחת אנגליה והשניה אירית. בחמש הדקות עד שהגענו למקום שנראה נחמד כבר התוועדנו. בכניסה לגסט-האוס מתנוסס שלט Chreuk Loeung Guest House and Restaurant, ובעל המקום בשם ראטאנאק רץ לכיווננו. אפילו בפליאה קלה על השעה.

במקום מתגוררים בעל הגסט-האוס, אשתו סאבון, בתם הקטנה, חמותו ומספר עובדים. להם כשישה חדרים להשכיר בכארבעה דולר ללילה. הבנין, בנין מבלוקים חדש לגמרי, ובזמן שבו אני משתרע על המיטה, אני חושב לעצמי עד כמה קשה לי להאמין שבמלון שמעבר לכביש משלמים אנשים אף מאתיים דולר ללילה! ולי יש את כל הנוחות שבעולם בארבע דולר.

ראטאנאק וסאבון עושים כמיטה יכולתם על מנת שארגיש בבית ומיד ממליצים לי על לוק לק (Loc Luc) לארוחת ערב, שמתברר כמעולה. למתעניינים מדובר בחתיכות בקר קטנות בסגנון גולש ברוטב פיקנטי עם בצל על מצע אורז. מיד לאחר מכן ראטאנאק בה ומוזג לי את יין האורז המקומי ומסביר לי מה ניתן לעשות מסביב. "או קיי" אני מחייך, "אקח את הנהג שלך מחר לאנגקור". תמורת שש דולר ליום שלם, זה נשמע די משתלם נהג-מדריך וטוסטוס. מיד לאחר מכן הוא מציע לי לראות סרט על המקדשים באנגקור, סרט שרק הסתיים לפני דקות מספר.

כשאני אומר לו שהספקתי לראותו תוך כדי ארוחת ערב הוא מרצין טיפה ושואל אותי אם כבר יצא לי לראות את הסרט "שדות הקטל" (בעברית נקרא הסרט "דמעות של שתיקה"). אני מחייך אליו חזרה ועונה לו שאשמח לראות אותו שוב. הוא רץ אל הדי.וי.די. (הם דילגו על דור הוידיאו) ושם את הסרט. מאוחר יותר עם הזמן בקמבודיה, ניתן היה לראות עד כמה חשוב להם שמטיילים יראו את הסרט המערבי היחידי כמעט המציג את הטרגדיה הנוראה של ארצם ועמם. מאותו ערב לא עזב אותי השיר Imagine של ג`ון לנון עד צאתי את קמבודיה.

הנהג שלי טיפוס חביב מאד, אך למרות הפצרותיו שנקום מוקדם לראות את הזריחה מעל אנגקור ואט, לא הצלחתי להוציא את עצמי מהמיטה עד שמונה בבוקר. הנסיעה של אתמול גבתה את המחיר. ארוחת בוקר קצרה ואנו יוצאים לכיוון המקדשים. הנהג-מדריך שלי שמו דיט, מציין שניתן לרכוש מספר כרטיסי כניסה, מהם ליום, לשלושה ימים ולשבוע. בכניסה החלטתי לרכוש כרטיס לשלושה ימים.

אנגקור, למי שאינו מכיר הינו אזור עצום שמכיל מקדשים שנבנו בזמן השיא של האיפריה הקמרית לפני כאלף שנה, "שהתגלו" מחדש מתוך הג`ונגל באמצע המאה ה-19. המקדשים נכנסים בקלות לקטגורית פלאי העולם, דבר שהפך את סיאם-ריפ לאחת הערים הגדולות ביותר בקמבודיה והעיר שאליה מגיע מספר הרב ביותר של תיירים, המגיעים לראות את הפלא הזה. המשיכה הראשונה שלי לאזור היתה עוד מ"ספר הג`ונגל" של וולט דיסני שבו משתעשעים הקופים במוגלי בארמון החבוי בג`ונגל. אנגקור הוא הדבר הקרוב ביותר לכך, ואם אתה מצליח להמנע מהמוני התיירים אתה בהחלט מסוגל להרגיש כמו החוקר הראשון שגילה את המקום.

יומיים שלמים עם הפסקה באמצע ביקרתי במקדשים השונים מנסה להתאים את סדר היום לשעות פחות מבוקשות במקדשים השונים, משתרך לי לאיתי במסדרונות, מטייל לי במקדשים חצי משוקמים ובכאלה שנראה כאילו רק גילו אותם. עקבתי בלונלי פלנט שלי אחר ההסברים על מנת להרגיש ולהבין יותר את מה שנעשה כאן ולמה ולבסוף זנחתי לגמרי את הספר בכוונה להתמסר כליל לחוויה. דיט היה מאוד סבלני עימי אך גם קצת משועשע מההבעה על פני לנוכח החוויה שהיא גם קצת מיסטית וקצת הרפתקנית שכן קשה לא לחשוב על אינדיאנה ג`ונס.

המימדים והמרחקים פשוט הורסים ומנגד קשה שלא להתרשם מהגומחה הקטנה ובה יושב בודהה קטן שהיא המרכז של כל אנגקור ואט הענק. מה בדיוק עבר בראשם של המהנדסים? עם כל העושר הבלתי נדלה (שרק מתי מעט יכלו לראותו) הנפרס על שטח של 2 קמ"ר, מוקף חומה ותעלה ברוחב של למעלה ממאה מטרים, המרכז הנשגב הינו נישה קטנה. אבל זו הפילוסופיה.

את הסוף שמרתי לשקיעה מעל המקדשים, ודיט היה מבועת על כך שרציתי לחזור חזרה פנימה לצלם את הבייון שהינו מקדש באמצע אנגקור-טום לאור ירח. כשהשיג אותי לאחר כחצי שעה שנעלמתי מעיניו היה חיוור כסיד. הרגשתי טיפש על שהפחדתי אותו כל כך, ומפחד המשטרה עשינו את הדרך החוצה באורות כבויים כדי שלא נעצר על כך שלא עזבנו את האזור בזמן.

ביום השני עשיתי הפסקה וסיירתי באזור. דיט לקח אותי לחוות פרפרי משי, שם התוודעתי לכל התהליך של הפקת המשי על שיטותיו ותוצריו השונים. ובנוסף לאטרקציות אחרות לקח אותי לארוחת צהריים בביתו. בקמבודיה מקובל שהבעל עובר לאחר החתונה אל משפחת אשתו, וכך עשה גם דיט. רק עתה הוא סיים לבנות בית אבן על פיסת קרקע קטנה, שם מתגוררות, אשתו עם בתם הקטנה, גיסתו הצעירה וחמותו.

לתחילת הכתבה



הגענו לשם לאחר נסיעה של כעשרים דקות מהעיר על כביש ואחר כך על דרך אפר. גיסתו מיהרה להגיש לי פומלה ואשכולית והתיישבה לדבר. היא בחורה משכילה שאף עבדה בתיירות קצת אך חולמת על לימודים באוניברסיטה. האנגלית שלה זורמת בקלות מבין שפתותיה אך היא מרגישה בצורך לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכה ולתרגל את השפה.
 
"אתה רואה?, זה עץ מנגו ששתלתי לפני כשנה", היא מציינת, בזמן שבו אנו מסיירים בגינה. "שדה האורז מאחורי הגינה הוא שלכם?", אני שואל. לא. היא אומרת. האדמה פה יקרה מאד, במיוחד בגלל הקרבה לעיר ודיט כרגע הוא המפרנס היחיד, חמישים דולר לחודש אינם מספיקים על מנת לחסוך לעוד ומה גם שרק לא מזמן הם סיימו את הבית. אנחנו מתיישבים בכניסה לבית שריחות הבישול עולים מסככת הבמבוק המהווה גם מטבח מחוץ לבית ואני מביט אל פנים הבית. דלת אחת כפולה בכניסה, תקרה משופעת ומספר מחיצות המפרידות לחללי שינה, זה הכל. כמו בחברת הייטק אני חושב לעצמי באירוניה כאשר אני מביט במחיצות.

לאחר ימים ספורים בה התוודעתי גם לעיר עצמה, שעוד ניכרים בה סממני מלחמת האזרחים, לשווקים הפתוחים, מסעדות הרחוב ועל מקומות הבילוי שלה, חשבתי מה הלאה. הוויזה היא לחודש ועלי להגיע תוך כתשעה ימים לויאטנם על פי חותמת הכניסה המוגבלת של הוויזה הויאטנמית. נתגלגל החלטתי, והפור נפל על הסירה המהירה לפנום-פן. מן הסתם, ברירת המחדל של רוב המטיילים, אם כי בהחלט לא טריוויאלי.

בעלות של כעשרים ושתיים דולר (למרות שמצוין על הכרטיס 25) זוהי ההפלגה הכי יקרה בקמבודיה והקו היחידי המופעל על ידי הממשלה. בכלל בקמבודיה נדמה שהמטבע הרשמי הוא הדולר, למרות שיש להם את הריאל. הירוקים נפוצים כמעט כמו המטבע המקומי. נפרדתי מראטאנאק וסבון וכן מדיט, לא לפני ששלשלתי לכיסו טיפ של שלושה דולרים. ההתרגשות נכרה על פניו והוא לחץ את ידי בחמימות ובקש שאזכור אותו.

לתחילת הכתבה

הפלגה בנהרות

תוך כדי השתרעות על גג הסירה עשיתי את דרכי בצוותא עם מטיילים רבים אחרים על פני אגם הטונלה-סאפ ולאחר מכן נהר הטונלה-סאפ לכיוון פנום-פן. ההפלגה עצמה היא דבר מרגיע. ככלל, שני אמצעי התחבורה האהובים עלי בדרום מזרח אסיה הם רכבות וסירות. גם כאן, תנועות הסירה והנופים המהממים גורמים לכך שההפלגה נראית קצרה מידי, ואני קצת מצטער על שלקחתי את הסירה המהירה העושה את הדרך במספר שעות ולא את זו שעושה את הדרך ביומיים. כל הסירות הקטנות על הנהר והבתים הצפים עם האנטנות לראשן היו קונטרס חזק לסירת המנוע המהירה עליה שטתי. קצת יותר איטי היה יותר טוב.

ענן אבק סימן היכן נמצאת עיר הבירה. רוב הכבישים בה או שאינם סלולים או שנסללו לפני כשלושים שנה טרם פרוץ מלחמת האזרחים, כך שאבק יש תמיד באוויר וכולם מסתובבים עם מסכות "מנתחים" בצבעים שונים. פילסתי דרכי בין המוני נהגי הטוסטוסים שצבאו על האנשים שירדו מהסירה והצטרפתי אל אחד ה"מגייסים" של אחד הגסט-האוסים הנמצאים על האגם.

לעיר הקדשתי כיומיים שלושה, בהם סיירתי גם במחנה הריכוז S-21 הידוע לשימצה הממוקם במה שהיה חטיבת ביניים ובשדות הקטל. חובה, במדינה כמו קמבודיה אם אתה רוצה להבין את הטרגדיה שממנה סובלים האנשים עד יום זה. הזיכרון כל כך טרי שהוא עדיין מודחק על ידי בני הדור ההוא וממעטים לדבר עליו. "זה בשביל הילדים" לחש לי פעם אחד המקומיים, כאשר הביט על בתו ששחקה מטרים ספורים ממנו.

להשלמת החוויה הלכתי לשתות בירה ב-FCC Foreign Correspondent`s Club of Cambodia, בו ישבו העיתונאים הזרים בימים האחרונים של קמבודיה טרם נפילת פנום-פן בידי החמר רוז`. ישבתי והתבוננתי בחיי העיר הפרוסים מתחתי לאורך הטיילת. סייקלוס, טוסטוסים עם חמישה איש עליהם, מוכר בלונים, אישה היושבת על יד בלון גז ומחממת אוכל. בשעתיים או אולי אף יותר מכך היא עושה את מחיר הבירה אותה אני שותה עתה. מאוחר יותר ירדתי לראות את העטלפים מגיחים מגג המוזיאון הלאומי.

החלטתי לעלות צפונה למקום הנקרא קראצ`יי (נכתב Kratie אך מבוטא כ-Krachee). חיפשתי את קמבודיה האמיתית, זאת שמעבר לאתרי התיירות ולעיר הבירה. בנוסף לכך סמוך לשם ישנם דולפינים, דולפיניי האיראוואדי הנמצאים בסכנת הכחדה וניתן לראותם רק בנהר המקונג בדרום לאוס ובצפון קמבודיה. נותר לי עוד שבוע בקמבודיה ולא נראה היה לי הרעיון לבלותו בפנום-פן, במיוחד שראש הממשלה החליט לסגור את כל מקומות הבילוי בקמבודיה למעט מסעדות לשלושה חודשים וזאת מכיוון שאחייניו החליטו לחסל חשבונות עם מישהו באיזה קריוקי באר.

ההפלגה הזאת צפונה הייתה שונה לחלוטין מזו שבה הגעתי לפנום-פן. רוב המטיילים אינם טורחים להגיע למקומות מעבר לסיאם-ריפ ופנום-פן. ואפילו לונלי פלנט לא מכסה ביותר מעמודים ספורים את שאר הארץ. בהפלגה הזו, הייתי היחידי, ומפה הקסם של המדינה הזו החל לאפוף אותי באמת ונכנסתי לעולם אחר.

לתחילת הכתבה

 

הדפסה|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

דילים למלונות פופולרים בסיאם ריפ

בשיתוף בוטלס קומביינד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

כתבה מעולה

השב  · 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה לסיאם ריפ

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×