קמבודיה האחרת - חלק 2

שעתיים נוספות חולפות ועוד פעם לא בא לי ממש שההפלגה תסתיים, אבל מישהו מצביע למרחק של קילומטר מאיתנו ואומר קראצ`יי. פרט למזח קטן אני לא מזהה שום דבר שנראה כמו עיר ואף לא כפר. עוד קצת ואני מתחיל לזהות טיפה יותר. בתי עץ וקש על כלונסאות מימיני. ``ויאטנם ווילג``` מציין קמבודי מחייך.

איתן שחם
תמונה ראשית עבור: קמבודיה האחרת - חלק 2 - תמונת קאבר
© עמית אבל

בכתבה זו:

מגיעים לקראצ'י

This is the end.., מתנגן השיר של להקת הדלתות בראשי כשאני מדמיין איך נראה הנהר לפני כשלושים פלוס שנה כאשר במעלה המקונג עלה קפטן ווילארד לחפש את קולונל קורץ ב"אפוקליפסה עכשיו". המוזיקה ממש מתאימה ואני מרגיש כמו בסרט, אלא שבמקום יריות ועשן קרב, המוני קמבודים גודשים את הסירה משתרעים בתוכה ומעליה, וביניהם, מכל טוב.

אופנוע חדש בניילונים המחכה להגיע לאיזה כפר, מקרר חדש העושה את דרכו למקום שסביר להניח שהחשמל רק הגיע, חבילות שקים - לאריזת אורז אני מעריך, וכו`. חשבתי על כך שסביר להניח שבדרך חזרה, סוג שונה של סחורות יגדוש את הסירה. מדי פעם הסירה עוצרת ליד מזח או משהו שיותר דומה לפלטפורמה צפה, אנשים וסחורות נפרקים ואחרים עולים במקומם.

מדי פעם מצטרפים להפלגה לתחנה אחת או שתיים ילדים הנושאים מגש קש ועליו סוגי מאכלים שונים. קני סוכר קצוצים, ביצים מבושלות ואורז עם עדשים העטופים בעלים רכים ומוגשים באריזת מתנה של עלי בננה הגזורים לרבועים וחתומים בחבל דק. את העלים העוטפים הפנימיים דווקא כן אוכלים, והטעם רק מחדד את החוויה כולה, כאשר כולם מביטים בי, מחייכים ומצפים לתגובתי.

משום מה אני מרגיש כאילו הגעתי הביתה ואני מתחיל להתאהב בהם. עוד עיקול בנהר והגשר החדש מעל הנהר מתגלה. זאת אומרת שהגענו לקומפונג-צ`ם. בנית הגשר רק הסתיימה לפני ימים ספורים והוא אמור להיות חלק מעורק התחבורה העיקרי החוצה את קמבודיה. זה ממש מוזר לראות גשר ארוך שכזה בכזה מקום. כמעט שני קילומטרים במימון יפני. אני מביט הלאה אל גדות הנהר החום ורואה ילדים מתרגלים סלטות מסירה הקשורה לחוף. בהמשך, סירה נוספת המפליגה לאורך הנהר, סירת עץ בצבע כחול מתקלף ובתוכה עוד אנשים המחכים שהסירה תמשיך במעלה הנהר, קולות של חזירים בוקעים ממנה.

שעתיים נוספות חולפות ועוד פעם לא בא לי ממש שההפלגה תסתיים, אבל מישהו מצביע למרחק של קילומטר מאיתנו ואומר קראצ`יי. פרט למזח קטן אני לא מזהה שום דבר שנראה כמו עיר ואף לא כפר. עוד קצת ואני מתחיל לזהות טיפה יותר. בתי עץ וקש על כלונסאות מימיני. "ויאטנם ווילג`" מציין קמבודי מחייך. קראצ`יי עוד הלאה.

הסירה מתקרבת למזח. כמו בכל מקום שבו עגנו, המוני אנשים מתאספים ומחכים לסירה. החוף נמצא כעשרים מטר מעלינו. הגדה תלולה. בתים בנויים בני שתי קומות לאורך הנהר. רובם נראים כבניה צרפתית קולוניאלית במקור. הסירה עוגנת ואני מתחיל להכין את עצמי לתזוזה. דקות מספר חולפות, המקרר מוצא את דרכו מטה מהסירה ואני אחריו. לא הספקתי לעשות מספר צעדים וילד כבן 12 רץ לקראתי ואומר לי שיש לו גסט-האוס בשבילי. הוא מושיט לי פיסת נייר כחלחלה שאמורה להיות כרטיס הביקור של המקום. סטאר גסט-האוס ורשימה של מעלות המקום מתחת לכותרת. נקי וזול וצוות חברותי הן שתי הנקודות הראשונות. אני מביט אליו ומבחין שהוא כבר משופשף בעניין, קצת חוצפן, אולם למרות הכל אני משועשע, במיוחד כאשר הוא דוחה ניסיונות מאחרים לגשת אלי.

אני הייתי ראשון הוא בטח אומר להם. אליו מתלווה עוד ילד שנראה טיפה יותר מבוגר. הוא מציע לי בתנועות יד לשאת את תיק הצד שלי, אך אני מסרב בנימוס. אז הוא מצביע על תרמיל הגב שלי ואני חושב לעצמי שיש לו יומרות שכן הוא לא נראה גדול בהרבה מהתרמיל. אני מחייך אליו. הוא קצת נבוך. אני צועד אחריהם. הקטן מסביר לי שעוד מעט נגיע ושהמקום קרוב בזמן שאנחנו עושים את דרכנו ברחובות קראצ`יי. יותר מאוחר יתברר לי שלקטן קוראים סותה ולגדול יותר קומסן. השני, שקט כל הדרך לא דובר אנגלית.

אנחנו מגיעים אל הגסט-האוס. הכניסה היא חנות פינתית הצופה אל השוק. בחלק הקידמי הפונה לרחוב מספר דוכנים ניידים קטנים למסחר בזהב ותכשיטים, פנימה יותר שולחן גדול מסביבו יושבים כבר מספר תרמילאים. יותר מאוחר יתברר לי שלמעט אחת, בחורה יפנית העונה לשם מאקי הנמצאת במקום כבר שלושה חודשים, השאר הגיעו מכיוון לאוס. שניה אחר כך מופיעה המאמא-סן, בעלת הגסט-האוס. אני מסתכל אל פניה והיא מחייכת אלי חזרה. כבר הרגשה טובה. הילדים עוזבים, היא קוראת לבן שלה ששמו האו וזה לוקח אותי לראות את החדרים. "כמה זמן תשאר איתנו?". "כנראה ששני לילות", אני עונה. הראשון שבהם הוא הסוויטה, חדר פינתי ענק עם מרפסת הצופה אל השוק, רק חמישה דולר. השני חדר יותר קטן בשלושה. לקחתי את זה בשלושה.

יותר מאוחר אני יורד למטה, מתיישב אל השולחן. על הקיר פלקטים שונים. אחד מפרט את התפריט, בשני את אפשרויות הטיול באזור והשלישי מכיל אוסף של תמונות ממטיילים קודמים. אני לוקח את ארוחת הקומבו ב-3500 ריאל ומתרווח. כל מה שאתה מזמין, פשוט תרשום ביומן הקטן של החדר שלך, בירות נמצאות בקולר, מציינת אחת האורחות ומצביע לי אל תיבה קטנה המונחת במרכז השולחן ובה כשבעה יומנים, כמספר החדרים.

דקות ספורות עוברות ובחור קמבודי צעיר ניגש אלי. שמו דארא, הוא בן 16 ואם אני מעוניין הוא יקח אותי לטייל באזור על האופנוע שלו, תמורת שש דולר לכל היום. יש לו תוכנית מסודרת ליום שלם. אני מחייך, ואומר לו שאני מעדיף לסיים את הבירה שלי לפני שאחליט מה אני עושה מחר, אבל מתפעל מהאנגלית שלו ובמאמציו הגדולים להשתמש במבטא אוקספורדי.

הוא פשוט מעוניין לדעת מוקדם ככל האפשר על מנת שיוכל לארגן מספיק אופנועים למחר. אם ארצה לקחת אופנוע לבדי, זה יעלה לי עשרה דולר. אני צוחק. אפשר לחשוב שאני יודע לאן לנסוע, ואפילו אם כן, לא נראה לי לוותר על החוויה שלהיות רכוב אחריו ולהנות מהאנגלית שלו. לאחר זמן מה מגיעים שני מטיילים נוספים השוהים בגסט-האוס אחר (לא היה מקום אתמול בסטאר), והוא מתפנה לדבר איתם. אני מעסיק את עצמי בלאכול ולשוחח עם המטיילים האחרים סביב השולחן.

לתחילת הכתבה

סיור בעיר

 אחר הצהריים אני יוצא לסיור רגלי לאורך הטיילת של קראצ`יי. המוני דוכני מזון ושתייה פרוסים לאורכו, בכל פעם שאני מתקרב לאחד מהם מייד קופצת המוכרת עם פחית בירה ביד ורצה לכיווני, כאילו כל המטיילים שותים רק בירה. איזה שם יצא לנו. אני מתיישב באחד המקומות הבודדים המגישים מיץ קני סוכר המתובל במנדרינה סחוטה וקרח. כל הספרים ממליצים נגד, אבל המשקה מרווה ממש, ואני לא יכול שלא להתפעל מהמכונה הידנית לכתישת קרח. הוספתי אותה לרשימת הקניות של הפעם הבאה.

דקה עוברת ומתיישב ליידי בחור נוסף. גם האנגלית שבפיו לא רעה כלל, וגם הוא מתנסה במבטא, ואף הוא מנסה לבדוק אם יש לי תכנונים למחר. אני משיב לו שכבר קבעתי למחר כשבדיוק מגיע דארא ומתיישב לידי.

הבחור כנראה הבין שזה לא ילך וקם ללכת. אני מסתכל אל דארא ומחייך, "האם אתה דואג שאלך עם מישהו אחר?". הוא משיב בחיוך נבוך ומתנצל. "אל תדאג", אני אומר לו, "הכל בסדר". "איך זה שהאנגלית של האנשים פה כל כך טובה?" אני שואל, ודארא טורח להסביר לי שלא כולם כך, רק מי שמתאמץ, אבל באופן כללי, זה מאוד פופולרי ללמוד אנגלית עכשיו בגלל התיירות". "התיירות?". "כן", הוא עונה, הגבול עם לאוס עומד להיפתח רשמית וצופים שהרבה תיירים יעברו בו בין לאוס וקמבודיה, וקראצ`יי היא בדיוק על הדרך לפנום-פן וסיאם-ריפ.

לתחילת הכתבה


אנו ממשיכים ללכת ונתקלים בזוג נערות מצחקקות שקוראות לי לשבת לידם. אני מתיישב. מסתבר שאחת מהן רוצה לנסות את האנגלית שלה גם כן וחברתה מדרבנת ומייעצת לה מה לומר. זה הלך כך:

-שלום, מה שלומך? (מצחקקות)
-טוב תודה ומה איתך?
-טוב, טוב, לאן אתה הולך עכשיו?
-סתם מסתובב
-אה! (ארוך כזה) . איך קוראים לך?
-השם שלי הוא איתן, ומה שמך?
-השם שלי הוא ...
-מאוד נחמד להכיר אותך
-מה היא הלאומיות שלך? (כן, כן...)
-אני ישראלי
-ישראלי?
-ישראלי (הן מביטות אחת אל רעותה בפליאה. לא נראה לי שפגשו יותר מידי ישראלים עד עתה...)
-בן כמה אתה?
-שלושים ושש
-או!  (הן מצחקקות ומניעות את ראשן בחוסר אמון)
-כן, באמת!  (מראה להם את השיערות הלבנות שלראשי)
-אה! האם אתה נשוי?
-לא, אני רווק.
-(צחקוק נוסף)

כדוגמת השיחה הזו נתקלתי בעוד הרבה ולרוב בנקודה זו השיחה מסתיימת. לעיתים לא ממש נראה היה שלבן או בת השיח עניין של ממש בתשובות, כל עוד הם מתרגלים. אך לפעמים ניתן היה להמשיך ולפתח שיחה של ממש על כל נושא שבעולם מאוכל, דרך טיולים ואף פוליטיקה. קרה לי כבר שברגע שאמרתי שאני מישראל, מישהו קפץ ואמר רבין.

דארא לקח אותי למחרת בנוסף למספר מטיילים נוספים אל הכפר בו הוא מתגורר קצת דרומה לקראצ`יי. הוא עשה מאמץ רציני להראות מקצועי והסביר לנו את כל שלבי השתילה והעיבוד של האורז, הראה לנו מפעל לייצור קיסמים (כן!), ולקח אותנו לטיול בשדות ובכפר. אפילו את הדולפינים הצלחנו לראות, אף שלא לצלם, הם זריזים מידי, כך שעדיף לוותר על הניסיון ורק להנות מכך שהם צצים פה ושם סביבכם. המשכנו גם וטיפסנו רגלית על איזה הר בסביבה לתצפית וגם להתרשם מהמקדש שעליו. לא שלא היה כיף אך אני רציתי כבר לחזור לקראצ`יי.

לאחר סיבוב קצר בעיר הפרוסה לאורך הנהר ואינה יותר ממספר רחובות המקבילים למקונג חזרתי לטיילת. אני ממשיך ללכת ומתפעל מכל אותן ויטרינות זכוכית קטנות הנמצאות בכל דוכן משקאות ומלאות בפירות שונים, פאפאיות, אננס, קיווי, ועוד כל מיני פירות טרופיים מסודרים בקפידה כמו בפאזל וחתוכים בצד הפונה לזכוכית על מנת שניתן יהיה לראות את הפנים. לאחר מספר דקות אני נתקל בזוג מטיילים מהולנד שמזמינים אותי להצטרף אליהם למשקה שאני לא זוכר את שמו אך הינו מורכב מכל אותם פירות הנמצאים בוויטרינה בתוספת חלמון ביצה חי. וואו! החלטתי להשאר מספר ימים נוספים.

לתחילת הכתבה

שיעור אנגלית בבית הספר המקומי

כך ביליתי את הימים הבאים בשיטוטים ברחבי קראצ`יי. בשוק, ברחובות, בשדות, באגמים ובכפרים שמסביבה, באי שמולה, לאורך הטיילת, לעיתים ברגל ולעיתים באופניים. פעם אחת אף הרכבתי את אחד הילדים שעשה תחרות על גבי אופניים עם סוסים קטנים הרתומים לעגלות והחוזרים אל הכפר בדרום. "אם אתה נוהג בכיוון שלי, אז בוא ותרכיב אותי", אמרתי לו. הוא חייך במבוכה אך סימן לי שאני יכול להרכיב אותו. כך היה לי פרטנר לטיול של אחה"צ והוא אף התעקש שלא אלך חזרה ברגל, אז הרכבתי אותו גם בחזרה לעיר. למחרת היום הוא הגיע לגסט-האוס להציע לי את האופניים למשך היום עד סיום הלימודים.

"Whose shoes are these?", אני שואל והכיתה קופצת, חלקם צועקים מספר אחת וחלקם מספר שתיים. כאשר הכוונה שילמדו להבחין בין Whose ו Who`s. זה היה נושא שעור הערב אליו הצטרפתי בהצעת דארא. אנו נמצאים בפינה בין הסמוכות של בית עמודים שהפכה לחדר לימוד. שני קירות סגורים ושניים פתוחים, אחד קדימה לרחוב והשני לחצר. מספר ספסלים ארוכים עליהם ישובים רכונים על שולחנות מאולתרים כארבעה עשר תלמידים ותלמידות בגילאים שבין שניים עשר ושמונה עשר.

על אחד הקירות לוח לבן ומרקרים. כבר אמרתי שהם דילגו פה על כמה דורות של טכנולוגיה?. דארא אמר לי שלא יוכל להתלוות אלי לסיור בטיילת כיוון שיש לו שיעור אנגלית. שאלתי אותו אם אפשר יהיה להתלוות אליו והוא ענה שכן ושהמורה והתלמידים יהיו מאד שמחים לדבר עם דובר אנגלית.

שאלתי מי זה המורה והוא הסביר לי שהמורה הוא שוטר. "שוטר?", כן, שוטר פה מרוויח כעשרים דולר בחודש וכן גם מורים בבית הספר, על כן מנסים כולם למצוא השלמת הכנסה, והוראת אנגלית של שעה וחצי בשבוע יכולה להוסיף בסביבות של כעשרה דולר למשכורת החודשית. אלוהים אדירים, כולה עשרים דולר!. החלטתי להצטרף. ודארא מלא בארשת חשיבות נהג את הטוסטוס שלו ואני מאחוריו הישר לתוך הכיתה.

המורה מסר לי את שרביט הניהול מיד לאחר שירדתי מהטוסטוס במבט שנראה כמו אנחת רווחה. טוב, אז לקחתי את החוברת ועברנו על הפרק המדובר. קצת טיפים איך לעשות את ההבחנה הנ"ל קלה יותר להבנה וסיימנו את החומר הרבה לפני הזמן. כעת עברנו לדו-שיח כאשר אני שואל את התלמידים שאלות שונות כשחלקם עומדים בכך בגבורה וחלקם מנסים להעלם כלא היו, אבל האווירה נינוחה וטובה. "תבוא שנית", הם אומרים לי בסיום השיעור.

באחד הסיורים הוזמנתי להצטרף לשולחן באחת מסעדות הרחוב ובו ישבו מספר צעירים מקומיים. שתינו קצת ואחד הבחורים החליט לגוון את האווירה. "יש פה שתי מקומות הנקראים קפה הווילון הוורוד, בקומת הקרקע הם מציגים סרטי איכות ובקומה העליונה ישנה סוכנות נסיעות. טיסה בקמר איירליינס, ויאטנמיז איירליינס או בצ`ייניז-ויאטנמיז איירליינס עולה כארבעה דולרים.", הוא מסביר. "טיסת לילה עולה כ-12 דולר ואילו טיסה בווירג`ין איירליינס עולה כ-200 דולר ומעלה". הוא מחייך. החבר שלו מסביר שסרטי האיכות מוקרנים רק כאשר בא לקוח חדש, בדרך כלל, יושבים האורחים ומסתכלים על שידורי הספורט. בקהאם הוא כוכב גם פה.

לקראת תום השבוע בו שהיתי במקום התחלתי לחשוב אם באמת מתאים לי לחצות לויאטנם עתה או להישאר עוד קצת. החלטתי להשאר עוד, אך להמשיך צפונה לפרובינציית ראטאנאקירי- Ratanakiri. אך עוד לפני-כן שב הבן השני של הגסט-האוס, בשם מאו מפנום-פן ובהברקה רגעית עלה הרעיון לעשות בר בי קיו על הנהר. התאספנו כולנו, ארגנו כדור-רגל, קנינו אוכל שכרנו סירה, לקחנו איתנו גם את הילדים- קומסן, סותה וסופה ויצאנו לעשות את אחה"צ והערב על אחד מסרטוני החול.

עד שעזבתי את קמבודיה הספקתי להשתתף בשלושה כאלה, כאשר האירוע משתכלל בכל פעם. כדורעף הצטרף לכדור-הרגל, תחרויות שחיה עם הילדים, מסוללות לטייפ עברנו למצבר נייד שאליו חוברה גם נורה. הפתענו וקנינו זיקוקים לילדים ולפעמים גם מטעמים, וחגגנו.

לתחילת הכתבה

הדפסה|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה לקראצ'י

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×