קמבודיה - הרפתקאות בממלכה

הטיול בקמבודיה הוא כמו דבש עם צ`ילי חריף: מצד אחד צלילות מדהימות בים שקט וצלול בדרום המדינה שמאורגנות טיפ טופ ומצד שני קושי רב לטייל במדינה ולדלות מידע על טיולים באזור. קמבודיה מזמנת לרון ובשמת הרבה עליות ומורדות, אך הסוף, כמובן, תמיד טוב.
רון ובשמת
|
מפה
תמונה ראשית עבור: קמבודיה - הרפתקאות בממלכה

בפארק הלאומי רים

לקמבודיה יש מלך. תמונות ענק שלו מפארות כיכרות ראשיות בערים, הוא יושב על כסא מוזהב, לבן כמו בובת חרסינה ולבוש בגדי משי. אני לא יודעת אם הוא מלך מוצלח או גרוע, אבל הנתינים שלו, העם הקמבודי, חי בדלות גדולה. אנשים כמהים לכל דולר שייכנס לכיסם ביושר או שלא, מול כל קיוסק תראה גבר מפשפש בכיסים, אוסף מטבעות קטנים כדי לקנות סיגריות או ממתקים שירככו את חייו. מעט מדי חיוכים תלויים על הפנים המקומיות. אנשים לבושים בפשטות, בגדיהם מלוכלכים וקרועים, מזיעים. החום הכבד מקשה עוד יותר על חיי היום - יום. גברים מובטלים יושבים בקפה כל היום ומשחקים קלפים. האם הם עצלים? אולי פשוט חם ולח מדי כדי לעבוד כל היום.

לאבא של המלך שכיהן לפניו קוראים סיהנוק ולעיר הנופש הקמבודית, המקבילה שלהם לאילת שלנו, קוראים סיהנוק-וויל (sihanokville), אולי ככה נראתה אילת בשנות החמישים, רצועת חוף ארוכה שעדיין איננה מכוסה בבתי מלון מרובי קומות, עוד אין טיילת נוצצת ובלי עשרות חנויות ודוכנים. אבל אל תטעו, אין כאן חופים טרופים קסומים, החוף מלוכלך וגם המים ותעלות ביוב פתוחות זורמות לים. האזור מסביב מתחלק בין שדות בור לרחובות בבניה צפופה ולא אחידה ובכל זאת מערביים רבים מגיעים לכאן ונשארים שבוע ועוד שבוע ורבים בחרו להשתקע ולהקים עסק בעיר הקטנה כך שהבירה זורמת אל הים, ובימים אלו של מונדיאל, כולם מרוכזים סביב מסכי הכדורגל ובשעות הבוקר סביב ספר טוב. 

אנחנו ישנים בבונגלוס מעץ באתר נופש קטן בניהול אירופאי, שונה מאוד מהמקומות המעופשים שאנחנו לרוב בוחרים. מסביב שומעים אנגלית, גרמנית והולנדית. מסך טלויזיה ענק מקרין כדורגל וסרטים, מסביב רוב גברי קצת בטלן, קצת מעושן, שינוי אוירה בשבילנו וקפיצה קטנה לציוויליזציה מערבית. רוב האנשים באים לסיהנוקוויל כדי לשרוץ, לקרוא ולשתות בירה, אבל אנחנו שכרנו קטנוע ויצאנו לטייל. היעד: פארק לאומי בשם רים (ream ) במרחק 23 ק"מ מצפון לעיר. לפני שיצאנו, בדקנו מה מציעות הסוכנויות, כולן מוציאות את אותו הטיול לפארק שכולל הסעה ממוזגת, ארוחת בוקר וצהריים. אם אתם רוצים לדעת מה יש לאכול, זה כתוב בפירוט, אבל אם אתם רוצים לדעת מה עושים... טוב, יש סירה וטרק ומדריך באנגלית ואוכל ממש טוב, כדאי לכם.

אותנו הפירוט הזה לא סיפק וכשניסינו לשאול יותר על מה המסלול ומה רואים, האם יש חיות ואיזה, כמה זמן הולכים ומה ההבדל בין הפארק הזה למקום אחר שכבר היינו בו, ניתקלנו בעינים מתחמקות, התנצלויות על אנגלית גרועה ושום תשובה לענין. אז יצאנו בכל זאת, לבד, בלי הרבה מידע ועל קטנוע משלנו. הגענו לתחנת הריינג`רים בכניסה לשמורה. המפה היחידה שלהם היתה תצלום אוירי שמוצמד לקיר ועליה הריינג`ר הסביר לנו באנגלית בינונית שהוא מוציא טיול של 5 שעות, שכולל שיט בנהר, הליכה של חצי שעה עד לחוף יפה וחזרה. נשמע נחמד, אבל המחיר היה יקר מדי, יותר יקר מדרך הסוכנויות בעיר. ניסינו לשאול אותו על שבילים, איך אפשר לטייל לבד ואיפה אפשר לראות חיות. התשובות שלו היו בינוניות, הפארק עדיין לא משולט, לא מאורגן, אין עדיין הכנה לטיול ברגל, בטח לא לטיול עצמאי. 

לא הלכנו ברגל מאז הטרק הגדול בהימאליה בנפאל ואנחנו כבר מאוד רוצים, אבל ממש אין כאן תשתית לשבילים, אין סימוני דרך ואין מפות. האפשרות היחידה שלנו היא לשכור מדריך מקומי שיקח אותנו, ניסינו את זה בוויאטנם ולא אהבנו, עלות גבוהה ואוירה לא נעימה של גלגל חמישי, כי המדריכים פה לא דוברי אנגלית, לא יוצרים קשר וגם אנחנו לא. הידע הדל שלהם על הטבע, הסקרנות האפסית שלהם כלפיו וחוסר היכולת והרצון להסביר לנו מעצבנים אותנו יותר מדי, ובכל מקרה הם יקחו אותנו לשבילים בין כפרים שאין לנו ענין רב בהם ולכן רעיון המדריך ירד מהפרק.

אז בעצם אנחנו תקועים, מרגישים כאילו אנחנו דופקים את הראש בקיר, אנחנו מאוד רוצים לטייל, אבל אנחנו צריכים מישהו מקומי שיבוא ויפתח לנו את השביל, שמורה שהכשירה תשתית שבילים, ספר הדרכה לטיול כמו שמצאנו בהודו, מפה, סוכנות שיש לה קבוצה לטרק ואנחנו ממש ממש לא מוצאים. אז מה נשאר? להתברבר לבד. לקחת קטנוע וללכת לחפש דרכים, וכשמחפשים אז בדרך כלל מוצאים. 

נכנסנו עם הקטנוע לפארק רים, מצאנו דרך עפר יפה שעברה ביער ואחרי שמונה ק"מ הדרך פגשה נחל. במפגש עמד בית קטן, החנינו את הקטנוע וביקשנו מהילד המקומי סיבוב בנחל עם הסירה שלו, הוא הסכים לקחת אותנו בשמחה תמורת שני דולר. גדות הנחל מכוסות בצמחיית מנגרובים מקסימה, הנחל שקט וסירת המשוטים הקטנה החליקה חרש. לצערנו, פרט לברווזים לא ראינו חיות. בסוף הסיבוב הלכנו לחוף הים בשפך הנחל, חול נקי, חוף שומם מאוד וקרוב לחוף טרופי, כמו שדמיינתי. לצערנו, בשלב הזה גילינו שיש לנו פנצ`ר בקטנוע, אז במקום להנות מהפנינה שגילינו, התעסקנו בלתקן את האופנוע. היינו במקום די מבודד מהכביש הראשי ועזר לנו בחור מקומי שהחליף איתנו קטנועים. הוא (הרזה) נסע על שלנו המפונצ`ר ואנחנו (השמנים) רכבנו על שלו עד לפנצ`רמעכר.

תיקון האופנוע לקח בערך שעה, עלה חצי דולר ולהפתעתנו הבחור המקומי החביב שלקח אותנו לא רצה כסף בתמורה. רון אומר שאני פשוט לא יודעת להציע, אבל לדעתי הוא פשוט היה נחמד למישהו בצרה, למרות שהתנהגות כזו בין מקומי לתייר נדירה במזרח. בכלל, אני מוצאת את כל האוכלוסיה בדרום קמבודיה ידידותית ביותר ובהחלט לא מתייחסים אלינו כנו כספומטים מהלכים. לסיכום, למרות הפנצ`ר ולמרות שאנחנו לא מיצינו את מלוא הפוטנציאל של הפארק, חיברנו תוכנית טיול בקטנוע בפארק רים לבאים אחרינו, חבל שלא עשו זאת לפנינו. יש בקמבודיה הרבה מרחבים פתוחים ויערות שאפשר לטייל בהם, אבל פשוט עוד לא הצלחנו למצוא את הדרך לעשות את זה כמו שאנחנו אוהבים. לצערנו, נראה שנעזוב את קמבודיה בטעם של החמצה.

לתחילת הכתבה

קמבודיה התת ימית

קמבודיה התת מימית זה סיפור אחר. אחרי שהחלטנו לוותר על צלילות באתרי סיהנוקוויל הרחוקים והמומלצים, אך גם היקרים שאליהם מגיעים רק אם ישנים על הסירה, החלטנו לצאת ליום צלילות אחד. נסיעה קצרה לנמל המקומי ושעתיים הפלגה לאתר הצלילות הקרוב ביותר, שתי צלילות ושתי ארוחות - 70 דולר לאדם, יקר אבל מתחת למים ממש לא היה לנו איכפת. הסביבה הימית של קמבודיה שונה מזו שאנחנו מכירים מהים האדום או מהים התיכון, הצבע השולט הוא סגול, מגוון עשיר של אלמוגים ודגים צבעוניים, חלזונות קטנטנים ויפיופים ודגים גדולים באורך מטר וחצי בשם cobia והכי מרגש - sting rey ענק (כמו מנטה) שישן בשקט מתחת לסלע.

מאוד שמחנו למצוא סביבה ימית עשירה ושונה ממה שאנחנו מכירים ונקווה שהקמבודים יצליחו לשמור עליה, למרות שכרגע בהיעדר חוקים לצלילה וחוסר פיקוח על הדיג (עדיין דגים כאן עם דינמיט!!) העתיד לא נראה ורוד. את הסירה חלקנו עם עוד צולל, טייס צרפתי שמטייל הרבה בעולם. הסיפורים שלו גרמו לנו רגשות מעורבים. מצד אחד, ביקור במדגסקר וצלילות עם כרישים הם מסוג הדברים שמדליקים לנו את הניצוץ בעיניים ומצד שני התסכול על שאי אפשר לראות הכל ולהיות בכל מקום כבר עכשיו. אז אנחנו מסתכלים האחד על השני קצת בשמחה וקצת בעצב ואומרים לעצמנו שיש לנו עוד הרבה מה לראות.

לפעמים צריך להגיע עד לתחתית כדי לטפס חזרה. כבר היינו מיואשים מלהצליח לטייל בקמבודיה ואז עלינו מסיהנוקוויל לצפון מזרח קמבודיה, למחוז ראנטאקירי (ranatakiri). את הדרך עשינו ביומיים. יום שלם באוטובוס ועוד נסיעה במונית. המונית הזו היתה רכב פרטי מסוג טויוטה בו ישבו לא חמישה אנשים אלא שמונה, ארבעה במושב האחורי ועוד ארבעה במושב הקדמי. אנחנו, שלא רצינו להדחק מאחור, ישבנו ביחד במושב הנוסע הקדמי, אני על רון. הוא היה מחוץ תחתי ואני מכופפת בגלל התקרה הנמוכה, גם בכסא הנהג ישבו שניים, הנהג ומתחתיו/לידו סבתא מקומית וככה נסענו שלוש שעות בדרך עפר. זה התחיל מצחיק והמשיך מאוד לא נוח, אולי תנסו לנהוג בבית כשאתם יושבים על מישהו אחר?

לבסוף המונית הורידה אותנו בעיירה באנגלונג (banglung) בגסט האוס מטופח והעניינים התחילו להשתפר. מצאנו את הפארק הלאומי ויראצי (virachey) שנמצא בתהליכי פיתוח מתקדמים וכבר מוציא מספר גרסאות של טרקים בשמורה. הנהלת הפארק שמחה לראות שהגיעו מטיילים ואנחנו שמחנו עוד יותר לפגוש אותם. הנהלה מסודרת שחושבת בראש שלנו ושמפתחת את השמורה לטיולים רגליים, כמובן שהזמנו טיול ליומיים בפארק.

לתחילת הכתבה

הפארק הלאומי ויראצי

אחרי שסיימנו את ההכנות לטיול בפארק נשאר לנו חצי יום פנוי, אז הלכנו לטיול קצר לאגם יאק לום (yak-lum). זה אגם עגול שמרוחק 5 ק"מ ממרכז באנגלונג. צעדנו במרץ, מעודדים מההצלחה עם הטרק ובלי ששמנו לב השמיים התקדרו וטיפות גדולות נשרו והתחיל מבול, שלוליות ובוץ מחליק. רטובים עד העצם נכנסנו מתחת לסככה וחיכינו עד יעבור זעם, ואכן תוך פחות משעה המבול נגוז, השמש יצאה והשמיים התבהרו כלא היה. 

בכל מקרה, אנחנו כל הזמן במצב צבירה רטוב, אם לא מהגשם אז מהזיעה, וכשמזיעים מה יותר טוב מלקפוץ לשחיה? ועוד באגם טבעי של מים מתוקים, כשמסביב יער טרופי ירוק, שקט, רק ציוצי ציפורים ופרצוף של קוף מציץ מהעץ. פסטורליה מושלמת, מקום חלומי. שנינו התפשטנו עד לתחתונים וקפצנו למים. לא עברו 5 דקות והגיעו שלושה בחורים מקומיים, העיפו מבט על שני התיירים הערומים שבמים וקפצו גם הם, בביגוד מלא, לקח להם זמן ובסוף הם הורידו חולצה אבל נשארו במכנסים. חיכינו בנימוס בתוך המים לפחות חצי שעה אבל הם לא הלכו אז יצאנו, אני חייבת לציין שהם הסבו מבט, כנראה שזה היה יותר מביך להם מאשר לנו.

אחרי שהתרעננו בשחיה יצאנו להליכה של שעה בשביל היקפי מסביב לאגם וראינו המון חיות, סרטן שהניף עלינו צבטות, ציפורים בין הענפים, רבי רגל אדומים ענקיים, שבלולי ענק, נחש לבקן דק וארוך שהתפתל לידינו כמה דקות, צפרדע שדגמנה למצלמה ואפילו סנאים על העץ. פשוט מקום מקסים כדי להעביר בו כמה שעות. תקציב המזומנים שלנו הולך ואוזל ובנק אין, כדי לחסוך, בישלנו לעצמנו ארוחת ערב על המדורה של בעלי המלון, כלומר נדחפנו בנימוס עם הסיר שלנו.

לרוב לא מרשים לנו לבשל כדי שנאכל במסעדה של המקום אבל הפעם היו נחמדים אלינו וצחקו ממבוכה ומהפתעה על הקומקומון שלנו עם הקפה ועל הסיר הקטן. הכנו אורז עם ג`ינג`ר ובצל והרבה סויה, מממ.. הלכנו לישון בהרגשה ממש טובה, הנה אנחנו כן מצליחים לטייל כמו שאנחנו אוהבים, מצאנו את המקום שחיפשנו. 

הנסיעה מבאנגלונג לגבולות הפארק אורכת כשלוש שעות ומתבצעת בהרכבה על אופנוע, כולל העצירות לתיקון פנצ`רים ואופס, נגמר הדלק. האופנוע עצר בבית במבוק בתוך היער והריינג`ר הלך למצוא מדריך מקומי שיתלווה אלינו. חלק מנסיונות הנהלת השמורה לשלב את המקומיים בעבודה בשמורה נובעים מהמחשבה שאדם שיעבוד בתיירות אקולוגית לא יצוד או יכרות עצים בתוך השמורה. כרגע יש מעט תיירים, רק 200 איש ביקרו בפארק בחצי השנה האחרונה והמקומיים ממשיכים להתפרנס מהיער. לקח כמעט שעה למצוא מדריך שיסכים לצאת איתנו ובסוף, לדרך.

לא הלכנו הרבה וכבר נתקלנו באטרקציה המרכזית: רצפת היער מנוקדת באינסוף תולעים שמתרוממות מהקרקע ומחפשות משהו להיאחז בו, כלומר בנעליים שלנו. די מהר הבנו למה חילקו לנו גרביים מיוחדות לפני שנכנסנו ליער - התולעים החינניות הינן עלוקות ומטרתן לטפס על הרגל במהירות מפתיעה עד לפיסת הבשר הראשונה שהן מוצאות ואז הן עושות בה כבשלהן. אנחנו פיתחנו אדישות מסויימת למוצצות הדם המעיקות, הריינג`ר לעומת זאת נראה היסטרי. כמובן שלא עזרו לא גרבי העלוקות, לא קשירת קצות המכנסיים ולא עצירות תכופות כדי לתלוש אותן, בסוף היום השני לכולנו היו סימני מציצה בחלקים שונים בגוף כמו עיטור על כניסה לאיזור עוין והג`ונגל הוא ללא ספק אזור עוין. זה גם חלק מהקסם שלו ולכן היערות האלו הצליחו לשמר את עצמם מהתיישבות אנושית וכל מה שכרוך בה. 

בדרך כלל, ההתמודדות עם יער עוין מזכה אותך בהזדמנות נדירה לצפות בחיות חמקמקות בסביבתן הטבעית, אלא שהפעם למרות שיש מגוון של בעלי חיים בשמורה, לא זכינו לפגוש אותן ולמעט להקת קופי רזוס שנצפתה מרחוק, ראינו בעיקר עלוקות. שוב הזכרנו לעצמנו שחיות בר לא מגיעות לפי הזמנה. בסיום היינו מעט מאוכזבים ועזבנו את הפארק בידיעה שלהנהלה יש עוד הרבה עבודה, בעיקר בשיפור יכולת ההדרכה של הריינג`רים. זה מה שיכול להפוך הליכה סתמית ביער לחוויה גדולה.

התיירות בקמבודיה ממש בחיתוליה והפארק בראנטאקירי למשל, עובד במתכונתו הנוכחית פחות משנתיים והוא יהיה מודל לפיתוח של פארקים נוספים במדינה. אנחנו באמת מאמינים שעוד עשור יהיה נוח יותר לטייל בקמבודיה, יהיו תשתיות באתרי הטבע והארכיאולוגיה ויהיה נעים ומספק יותר לבקר בהם. בכל מקום שביקרנו בקמבודיה, באנגקור, בפארק ברים ובראנטאקירקי דרוש עוד פיתוח, אבל בהחלט רואים סימני התחלה בכיוונים נכונים ואנחנו מאוד שמחים לראות שזה הכיוון שאליו מתקדמת המדינה הזו.  

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×