קרואטיה וסלובניה - שבוע בין שתי המדינות

קרואטיה וסלובניה הן מדינות דומות מאד וגם שונות מאד. יש בהן מגוון של צורות נוף, על פני שטח קטן. הנה מסלול טיול של שבוע, עשיר באתרים ותחנות בשתי המדינות - דרך מצויינת לראות די הרבה משתי המדינות, בפרק זמן לא ארוך.
יוחאי בן עמי
|
תמונה ראשית עבור: קרואטיה וסלובניה - שבוע בין שתי המדינות
Dollarphotoclub ©

נא להכיר - קרואטיה וסלובניה, יעדי הטיול שלנו

טיילנו בקרואטיה וסלובניה במשך שבוע בחודש מאי 2009. המסלול שעשינו אינו אופטימלי מבחינת המרחקים, וזאת משום שהשארנו את מערות פוסטוינה וסקוצ'יאן לסוף, כתכנית מגירה, למקרה שיתחיל גשם חזק. אני ממליץ לכל מי שמתכנן טיול בקרואטיה וסלובניה להתעדכן בתחזית מזג האויר לקראת הנסיעה ובמהלכה ולהכין תכניות מגירה למקרה של גשם. אני השתמשתי לשם כך באתר www.weatherbug.com.  בתכנון, התבססתי על ספרון מסדרת "טיולי מנדי". הספרון הזה היה מאורגן לפי מסלולים מומלצים וזה היה יתרון גדול, לעומת מדריכים אחרים, שמתארים כל אתר כשלעצמו בלי להתייחס להגעה אליו ולאופציות הלינה בקרבתו. "מדריך מנדי", כפי שהספרון התייחס לעצמו, כלל מרחקי נסיעה וזמני נסיעה מאתר לאתר, וגם תיאור קצר וממצה של האקלים הפוליטי והתרבותי המורכב בארצות היעד.

קרואטיה וסלובניה הן מדינות דומות וגם שונות מאד. כמו בישראל, יש בהן מגוון גדול של צורות נוף על שטח קטן למדי. אנחנו טיילנו רק במרכז קרואטיה, לא הגענו לסלאבוניה שבמזרח, לדלמאטיה שבדרום ולחצי האי איסטריה שבמערב. בחלק הזה של קרואטיה, הנוף הוא ים תיכוני: צמחיה נמוכה, כרמי גפנים וזיתים, כפרי רועים, עיירות חוף אלגנטיות. במעבר צפונה לסלובניה, אפשר לראות את המעבר ההדרגתי לארץ אלפינית. ככל שמתרחקים מהים, הראות נעשית טובה יותר, אולי בגלל הירידה בלחות. בדרום סלובניה ההרים הגבוהים מכוסים יערות עבותים וככל שמצפינים ומתקרבים לפארק טריגלאב, יש פסגות מושלגות שממלאות את האופק, ויש אינספור מעיינות ונחלים שחורצים את הארץ. המעיינות והנחלים מתמזגים לשני נהרות עיקריים: הסוצ'ה, שזורם דרומה ומערבה לתוך איטליה ונשפך לים התיכון, והסאווה, שזורם דרומה ומזרחה לתוך קרואטיה ונשפך לדנובה. אנחנו הישראלים, שבאים מארץ חמה ושחונה, איננו יכולים לשבוע מלראות את כל המים האלה. רוב האנשים שדיברתי איתם אהבו את סלובניה יותר מאשר את קרואטיה. טיילנו רק בחלקה המערבי של סלובניה, עד נהר הסאווה.

כמו הארצות, כך גם התושבים. הקרואטים והסלובנים שייכים למשפחת העמים הסלאבים, וזה ניכר במראה החיצוני שלהם, שמזכיר את המראה שאנחנו רגילים לזהות עם יוצאי חבר העמים בישראל. כמעט מתחשק לשאול אותם מה הם עושים פה על גדות הים התיכון, אנחנו הרי רגילים לקשר אותם עם ערבות מושלגות, עם אגמים קפואים, עם הצפון. ועם זאת, יש הבדלים בין הקרואטים לסלובנים. אני מצאתי שיותר קל להידבר עם הסלובנים. חוויתי אותם כידידותיים יותר, אדיבים יותר, עליזים יותר. אולי זה משום שהם עם קטן כל כך. לפי ויקיפדיה, יש שניים וחצי מיליון סלובנים וארבעה וחצי מיליון קרואטים. השפות שדוברים בשתי הארצות שייכות למשפחת השפות הסלאביות, והן נשמעות כמו סוג של רוסית. ידידה שלנו שחיה בזגרב אמרה, שקרואטי יכול לדבר עם סלובני, כל אחד ידבר את השפה שלו, והם עדיין יבינו זה את זה, עד כדי כך השפות קרובות. בשתי הארצות נהוג האלפבית הלטיני, מה שמקל על ההתמצאות. ועדיין, התמצאות היא בעיה.

לתחילת הכתבה

התמצאות ונהיגה בטיול

קרואטיה וסלובניה הן ארצות מתויירות מאד ועדיין לא הכל שם מאורגן ומתוקתק, כמו באוסטריה, יעד טיולנו הקודם. השילוט שם בעיקר לא כל כך ידידותי לתייר. אמנם בשתי המדינות נהוג כתב לטיני, אבל בכל אחת מהן יש מיני סימנים שנכתבים מעל האותיות ומשנים את הגייתן. כשאתם שואלים מישהו איך נוסעים ליעד מסויים, רצוי שתהגו נכון את שם היעד. בסלובניה הרגשתי מספיק נוח לשאול את המקומיים איך הוגים את העיצורים. בשובי לארץ מצאתי בויקיפדיה, תחת הערכים "קרואטית" ו"סלובנית", טבלאות שמציינות כיצד הוגים כל עיצור. שווה להדפיס ולקחת איתכם. אעיר את תשומת לבכם, שכל השמות שאזכיר להלן ייכתבו ללא הסימנים הללו. חפשו אותם במפה, והגו אותם כפי שהם מופיעים במפה, לא כמו שכאן.

עוד בעיה בשילוט היא זיהוי מלים כמו צפון, דרום, מזרח ומערב. בישראל, כמעט על כל שלט יש כיתוב באנגלית צחה וידידותית לתייר. בשפות הנפוצות של מערב אירופה, המלים הללו דומות למקבילות האנגליות שלהן ולכן, כשרואים על שלטי הדרכים Paris Nord, אפשר לנחש שזו הכניסה הצפונית של פאריס. לא כך בקרואטית ובסלובנית, שהן שפות סלאביות. בפונדק דרכים אחד בסלובניה שאלתי את הקופאי, והוא אמר לי שבסלובנית: "Sever" זה צפון, "Jug" זה דרום, "Vzhod" זה מזרח, "Zahod" זה מערב. רשמו לפניכם. מספרי הכבישים שמופיעים במפה אינם מופיעים על השלטים, חוץ מאשר באוטוסטרדות. מארג הכבישים משתנה כל הזמן, ומכיוון שהייתה לנו מפה מלפני כמה שנים, מצאנו את עצמנו לא פעם בצומת שלא מופיע במפה, כשכל שלטי הדרכים מצביעים לכפרים, שהם כל כך קטנים עד שהם לא מופיעים במפה. בסלובניה יש עכשיו תנופה של פיתוח כבישים. יש לזה צד חיובי, כמובן. הדרך למעבר וורשיץ', שבהרבה סיפורי טיולים מלפני שלוש שנים היא מתוארת כסיוט לנהג, עכשיו היא דרך דו סטרית נוחה ובטוחה. הצד השלילי הוא, שהרבה קטעי כביש יקחו לכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים, כי כל המסלולים למעט אחד סגורים לרגל שיפוצים. זה נכון גם לגבי האוטוסטרדות. הצטיידו במפות מפורטות ועדכניות, אולי גם ב-GPS, ובעיקר בהרבה סבלנות ובנכונות לשנות תכניות בהתאם למציאות בשטח.

המסלול שלנו היה די מרתוני, גמענו 1540 ק"מ בפחות משמונה ימים. גם אם מנכים את כל ההתברברויות שהיו לנו, והיו הרבה, נשארים עם משהו כמו 200 ק"מ ליום, שזה הרבה. אבל מה לעשות, אלה אנחנו וככה אנחנו אוהבים את הטיולים שלנו, דחוסים וגדושים.

לתחילת הכתבה

ימים 1-2: ראסטוק, פליטוויצה וסניי

מסלול היום הראשון - נחיתה בזגרב, נסיעה עד Slunj, לינה ב-Cvitović: בכרטיס הטיסה כתוב שנוחתים בנמל התעופה של זגרב, אבל בפועל, נמל התעופה צמוד לעיירה ושמה Velka Mlaka, בפאתי זגרב. כשלקחנו את הרכב השכור ויצאנו ממגרש החניה, הגענו לרמזור שבו הפניה ימינה היא לכיוון Zagreb Centar ושמאלה לכיוון העיירה. מכיוון שרצינו להגיע לאוטוסטרדה לכיוון קארלובאץ ולא למרכז זאגרב, פנינו שמאלה. זו הייתה טעות: יש לפנות ימינה ולהמשיך עם הכביש עד שיופיע השם Karlovac על השילוט. גם בדרך חזרה לנמל, ציור המטוס נעלם מהשלטים ברבים מן הצמתים וקשה לדעת איך לנסוע ואם לא התברברנו. אפשר להיעזר בשם Velka Mlaka שמופיע לפעמים, וגם במילה הקרואטית Aerodom, שזה "נמל תעופה".

Slunj/Rastok: העיירה סלוני נמצאת בדרך מזאגרב לפליטוויצה. בקצה הצפוני שלה נמצא הכפר Rastok, שבנוי בין מפלי המים שמפכפכים במקום שבו הנחל Slunjcica נשפך לנהר Korana. ההמלצה הרווחת היא לעצור שם לסיור קצר בדרך לפליטוויצה. אנחנו לנו סמוך לשם בלילה הראשון שלנו בקרואטיה, בצימר של משפחת פאוליץ, שהזמנו עוד מהארץ, לפי המלצה בפורום של "למטייל". הצימר נמצא בכפר צוויטוביץ', שנמצא בהמשך לכפר סנטינגראד, שמשמאל לכביש הראשי. החדר פשוט ונעים, נשקף ממנו נוף כפרי נחמד לעין. הוא מומלץ למי שצריך שקט בשביל להירדם, ולכן צימר בראסטוק לא יתאים לו, כי בראסטוק שומעים בכל מקום את קול נפילת המים במפלים. המחיר היה 12 אירו לאדם בתוספת 3 אירו לאדם לארוחת בוקר, שהייתה מלאה וטעימה. לתיאומים פנו לקריסטינה (דוא"ל: mile.paulic@ka.htnet.hr טל': +385(0)98-1972-580).

מסלול היום השני - סיור בכפר Rastok ליד Slunj, ביקור באגמי פליטויצה, נסיעה עד Senj ולינה שם: על הבוקר טיילנו כחצי שעה בראסטוק, והצטיידנו בחנויות של סלוני לפני שהמשכנו לפליטוויצה.

Plitvice: אגמי פליטויצה, בקרואטית Plitvicka Jezera, זוכים לשבחים רבים מפי כל ישראלי שביקר שם. השבחים נפתחים ב"גן עדן עלי אדמות", ונמשכים לרצפים לא מובנים של אותיות ומספרים, שמציינים את מסלולי הטיול. אנסה להכניס מעט סדר ברצפים האלה. הפארק הלאומי אגמי פליטויצה משתרע לאורך הכביש הישן מקארלובאץ דרומה לספליט, והוא חלק משמורת טבע הנושאת את אותו שם. אגמי פליטויצה הם שרשרת של אגמים, שנשפכים זה אל זה, כאשר האגמים הדרומיים הם הגבוהים יותר והצפוניים הם הנמוכים יותר. אל האגם הצפוני ביותר נשפך גם מפל גדול, שבא מראש המצוק שממערב לאגם. על גדות האגמים נסללו שבילים להולכי רגל, ובכמה מקומות נבנו גשרי עץ בין הגדות. כמו שאני מבין את זה, הגשרים הם הסיבה העיקרית לכך שלא כדאי להגיע לשם ביום גשום: גשר עץ חלקלק ללא מעקה ביטחון עלול להיות עניין לא נעים.

באגמים הגדולים שבאמצע המסלול משייטות ספינות, שמעבירות את המטייל מצד לצד וחוסכות לו קטעי הליכה. נקודות העצירה של הספינות מסומנות: P1, P2, P3. על צלעות המצוקים התוחמים את האגמים, כמה מטרים מעל השבילים להולכי הרגל, מתוחים כבישים לאוטובוסים של הפארק. גם האוטובוסים מקפיצים את המטייל קטעי דרך וחוסכים לו קטעי הליכה. נקודות העצירה של האוטובוסים מסומנות: ST1, ST2, ST3, ST4. לפארק שתי כניסות: כניסה 1 היא הצפונית, ממש מעל האגם התחתון, והיא סמוכה לתחנה ST1 של האוטובוס. כניסה 2 נמצאת איפה שהוא באמצע. כעת ייקל עלינו להבין במה נבדלים זה מזה המסלולים בפארק, שמסומנים באותיות לטיניות: כל מסלול הוא צירוף של קטעי דרך בין הכניסות לבין נקודות העצירה של הספינות ושל האוטובוסים. בחירה של מסלול היא כמו בחירת חבילה של ערוצי טלוויזיה. המטייל בוחר אילו קטעים יעשה ברגל ואילו ברכב, ואם יעשה את המסלול בירידה או בעליה. השילוט באתר מפרט למי מתאים כל מסלול וכמה זמן לוקח לטייל בו. שווה לבדוק באתר האינטרנט איזה מסלולים מוצעים ולהחליט מה רוצים. במאי 2009 היו שם מסלולים חדשים, שלא נזכרו במקורות המידע שעברתי עליהם בתכנון הטיול.

כשמגיעים מצפון, כניסה מספר 1 מופיעה במפתיע, ואנחנו פספסנו אותה. עשינו פרסה וחזרנו אליה מדרום. מול כניסה מספר 1 יש מתחם קמפינג ומגרש חניה. מגרש החניה הוא לא באמת מגרש, אלא חורשה, שנכנסים אליה דרך מחסום וחונים איפה שהוא בתוכה. הכפתור שעל המחסום לא מוציא לך כרטיס אלא מין אסימון פלסטיק מוזר. אחרי שחנינו, הלכנו לבוטקה בכניסה, והקופאי הסביר לנו שבתוך האסימון יש מין שבב, והוא זוכר את שעת הכניסה לחניון. החניה עולה 7 קונה לשעה. חוצים את הצומת מערבה ומגיעים לכניסה לאתר. עלות הכרטיס לאתר היא 110 קונה למבוגר, והיא כוללת את עלות ההקפצות בתוך הפארק. בניגוד למה שנכתב איפה שהוא, הפארק מגודר ויש ביקורת כרטיסים בכניסה, כך שמי שמקווה להיכנס ללא כרטיס כדי לטייל ברגל, בלי להזדקק להקפצות, יצטרך לעשות עיניים לשומר בשביל זה. משרד הכרטיסים לא מקבל תשלום באירו, אבל צמוד אליו יש מודיעין, שבו אפשר להמיר אירו לקונה לפי הצורך. במודיעין יש שפע עלונים בשפות רבות, ולהפתעתי, גם בעברית. מקיום עלונים בעברית אני מסיק, שאולי בהודו לא כל כך אוהבים את המטייל הישראלי המכוער, אבל בקרואטיה רוצים בו, ומוכנים לעשות מאמץ מיוחד כדי להנעים לו את ביקורו באתר שהוא הכי הכי אוהב בקרואטיה. בערימת העלונים נמצא גם יהלום אמיתי, במיוחד לחובב עלונים מושבע כמוני, וזו מפה עדכנית מעולה של קרואטיה על נייר רך ונוח לקיפול שאפשר לתחוב בקלות לכיס ולנווט אתה בכבישי קרואטיה. כיוון שרשת הכבישים של קרואטיה עברה מתיחת פנים מסיבית בשנים האחרונות, העדכניות חשובה מאד. מהצד השני של הגיליון מתוארים שפע אתרי תיירות פחות מוכרים באיזורים השונים של קרואטיה, אתרים שלא ניסע למרחקים במיוחד בשבילם, אבל אפשר להוסיף אותם בכיף למסלול אם נוצר חלון זמן של שעה או שתיים. מפה כזו מצ'טקמקת בקלות, ולכן היה עדיף לקחת שני עותקים, אבל היה לי לא נעים מהבחורה הנחמדה שמאחורי הדלפק. אמרתי לעצמי, בטח נמצא את המפה הזו בכל מודיעין לתיירים בהמשך הדרך. לא מצאנו. קחו שתיים בפליטויצה.

בהמלצת הבחורה הנחמדה במשרד המידע, בחרנו במסלול C. מסלול זה כולל הליכה מהאגם התחתון אל האגם העליון, כולל הקפצה אחת בספינה, ונסיעה חזרה באוטובוס של רוב הדרך. פעם זה היה המסלול הארוך, היום כבר יש ארוכים ואתגריים ממנו. לנו הוא התאים בדיוק. בכמה מקומות לאורך המסלול יש מזנונים, אבל לטעמי עדיף לקחת מים ונשנושים בתרמיל. לי נראה קצת לא לעניין להיות במקום פסטורלי כזה, כשהטבע מסביב מרהיב כל כך, ולשבת דווקא מאחורי שולחן פיקניק כדי לשתות בירה או קולה ולנשנש נקניקיה וצ'יפס.

יצאנו את פליטוויצה בסביבות שתיים בצהריים, הדרמנו קצת בכביש לכיוון קנין וספליט, ואז פנינו מערבה לכיוון אוטוצ'אץ, במטרה להגיע עד הערב לסניי. הקטע הראשון של הדרך לא היה יפה כמו הכביש עד פליטוויצה ובחלקו הראשון נוסעים בעלייה, מה שכמובן מאט את הקצב. איכות הכביש טובה, אבל מדובר בכביש דו סטרי, נתיב אחד לכל כיוון, שמתפתל ועובר דרך כפרים רבים. לכן, מהירות הנסיעה בו מוגבלת ברוב הקטעים. הקטע השני של הדרך, 30 ק"מ ארכו, יפה מאד לעין. הוא עובר בין גבעות מכוסות חורש טבעי ושטחים חקלאיים וכשהוא יורד ביניהן אל הים האדריאטי, המבצר והמרינה של סניי נשקפים למטה, ומאחוריהם הים, מנומר איים. מחזה משובב לב.

Senj: המשכנו בנסיעה לכיוון המבצר, שממוקם על גבעה מדרום למרכז העיר. המבצר עצמו קטן ולא מרשים במיוחד. יש בו מסעדה ומוזיאון בשתי הקומות הראשונות. אבל, מהגג שלו נשקף נוף מקסים, וזה מצדיק את מחיר הכרטיס שגובים בכניסה (15 קונה). סניי, כמו עיירות אחרות לחוף הים האדריאטי, מזכירה קצת את הכפר מהסרט "זורבה היווני". בתי אבן אפורים ודלים למראה תוחמים רחובות צרים ומפותלים, שנפתחים אל המרינה. בדרך למרינה, הבתים נעשים קצת יותר אלגנטיים, וכמה מהרחובות עוברים דרך כיכר נאה, מרכז העניינים של הכפר, שבה נמצאים הכנסיה והמוסדות העירוניים. היה נחמד לטייל שם לעת ערב, להגיע לנמל לקראת השקיעה ובעיקר לשבת לאכול ארוחת ערב מעל המרינה.

ישבנו במרפסת של Kesimir Hotel, קומה אחת מעל מפלס הרחוב, ולעינינו נפרש נוף נפלא: הגגות האדומים של בתי העיירה, העסקים ברחוב הראשי נסגרים בזה אחר זה, הסירות חוזרות אל המעגן, השמש שוקעת מאחורי הצללים של איי הים האדריאטי, קרק וראב, שקרובים מאד לחוף כאן. הארוחה הייתה טעימה ומחירה שווה לכל נפש. המלצרית לא דיברה אנגלית, אבל הסתדרנו עם פנטומימה ועם הכמה מלים בגרמנית שאנחנו יודעים. קרואטים רבים שגילם חמישים ומעלה דוברים גרמנית כשפה שניה. כך גם סוזי, בעלת הצימר שלנו. המשכנו להתענג על מראה הים והאיים גם בארוחת הבוקר, אצל סוזי במרפסת. הארוחה הייתה מלאה ומפנקת, ומכיוון שהיינו האורחים היחידים, סוזי אירחה אותנו בחמימות ובעליצות. האירוח עלה 20 אירו לשני אנשים ללילה, 5 אירו נוספים לארוחת בוקר מלאה לשניים. זיל הזול. פרטי הצימר: Nada Segota, Abatovo 1, Senj +385-885-226. עוד על סניי אפשר לקרוא באתר: www.tz-senj.hr.

לתחילת הכתבה

יום 3: נסיעה צפונה ובילוי בעיירות יפות

המסלול להיום - נסיעה לאורך החוף צפונה, סיור ב-Rijeka, חציית הגשר לאי Krk, סיור בעיירה Krk ומנוחת צהריים, נסיעה לעיירה Punat, הפלגה לאי Kosljun וסיור בו, חזרה לאי Krk ונסיעה ל-Valbiska, מעבר במעבורת ל-Merag באי Cres, נסיעה לעיירה Cres ולינה שם.

Rijeka: לקרואטיה יש רצועת חוף ארוכה ויפה. למעשה, רוב קרואטיה היא רצועת חוף ארוכה ויפה, שמושכת אליה בקיץ נופשים רבים ממרכז אירופה. בקצה הצפוני של רצועה זו מזדקר דרומה חצי האי איסטריה. לשון הים שבין הריביירה הקרואטית לבין חצי האי איסטריה נקראת מפרץ קוארנר, ועיר הנמל רייקה שוכנת במרכזו. רייקה היא עיר הנמל הגדולה של קרואטיה. מדריך "מנדי" הפליג בשבחי הפנינים הארכיטקטוניות של רייקה. בדיעבד, מתברר שהדרך המוליכה מסניי לרייקה יפה יותר מרייקה עצמה. במיוחד נהניתי ממראה המפרצון מדרום לעיר, שנפרס באחת מתחת לכביש שנסענו בו. בתחתיתו שוכנת העיירה Bakar, שנראית מקסימה במבט מלמעלה.

רייקה עצמה מזכירה קצת את חיפה שלנו, עם הנמל למטה והרכסים המשקיפים מלמעלה. מדרחוב קורזו במרכז העיר הוא אלגנטי ונעים. אפשר לשתות שם בכיף את הקפה הראשון של הבוקר, או לשבת שם בערב, אם במקרה לנים בסביבה. את הרכב אפשר להשאיר בחניון הגדול ליד התחנה המרכזית (7 קונה לשעה). אבל, אנחנו הקדשנו לרייקה בוקר שלם, וזה היה יותר מדי. הקתדרלה של רייקה לא מרשימה, וגם התצפית ממרומי גבעת Trsat לא הצדיקה את הטיפוס הממושך ברחובות העיר הסואנים. ואולי זה היה החום הכבד שקלקל לנו את ההנאה. אולי לו הגענו לשם לעת ערב, היינו נהנים יותר.

בנסיעה מסניי לרייקה חיפשתי שילוט, שאפשר להבין ממנו איך מגיעים אל גשר הקשתות המוליך לאי קרק. מדובר במונומנט הנדסי ענק, מהגדולים מסוגו בעולם, והבנתי שהקרואטים מאד גאים בו. לכן, התפלאתי שאין על הכביש הראשי שום שילוט שמפנה אליו. ברייקה נכנסנו ללשכת התיירות, והבחורה האנטיפתית שם הראתה לנו על המפה שאנחנו צריכים לרדת מהכביש הראשי בפניה לכיוון העיירה Kraljevica, ודרך שם נגיע לגשר. גם בתוך העיירה הזו לא היה שילוט לכיוון הגשר. היינו צריכים לעצור ולשאול אנשים איך לנסוע, ובצמתים מסוימים פשוט לנסוע לכיוון מערב ולקוות לטוב. בסביבות אחת וחצי הגענו לגשר ועברנו עליו לאי Krk (דמי מעבר 16 קונה).

Krk: לאורך כל רצועת החוף של קרואטיה יש מקבצי איים בגדלים שונים, וזו תופעה שנחשבת לייחודית מסוגה בעולם. בסך הכל יש שם 1185 איים, שרק 60 מהם מיושבים. האי קרק נמצא בקצה הצפוני של מפרץ קוארנר, והוא אחד הגדולים שביניהם (שטחו 400 קמ"ר). רק אתמול בערב ראינו אותו מהמרינה של סניי, והנה אנחנו נמצאים עליו. ירדנו מהגשר אל הקצה הצפוני של האי, ונסענו דרומה לעיירה קרק שעל שמה נקרא האי (או להיפך?). הגענו לקרק בשתיים בצהריים ושמנו פעמינו לעיר העתיקה ולמרינה. טיילנו קצת בעיר העתיקה, שכאן היא יותר יפה ומושקעת מזו של סניי. נראה שלתושבים כאן תמיד היה יותר כסף, וזה ניכר בבתים ובמבני הציבור. הקתדרלה הייתה בשיפוצים ולא יכולנו להיכנס. אחרי חצי שעה מיצינו.

Kosljun: נסענו 8 ק"מ מזרחה מקרק ל-Punat, עיירת נופש מדושנת עונג על החוף הדרומי של האי. עוד לפני שנכנסנו לעיירה, יכולנו לראות את קושליון מהכביש: אי עגול, מכוסה כולו עצים, ובינות לצמרות מציץ לו צריח של מנזר. על פי העלון, זהו מנזר פרנציסקני. קוטר האי הוא 300 מ'. מפליגים לקושליון בסירת מנוע ("טקסי", הם קוראים לזה שם), 20 קונה לאיש הלוך ושוב. בקניית הכרטיסים נשאלנו מתי אנחנו רוצים שיבואו לקחת אותנו חזרה, וסיכמנו על עוד 45 דקות. ההפלגה נמשכת 10 דקות, ואנחנו עולים מהסירה לרציף בקושליון. מימיננו חוף רחצה קטן מדושא, שנראה כי הוא נמשך ומקיף ברצועה דקה את האי כולו. לפנינו רחבה קטנה חיננית מרוצפת לבן, שבמרכזה פסל של פרנציסקוס הקדוש מלטף כלב. מן הרחבה אפשר לפנות ימינה אל תוך החורשה, או להמשיך בשביל ישר אל המנזר. משמאל לשביל יש משרד קטן, ששם מוכרים כרטיסים לביקור במנזר, 20 קונה לאיש. כלומר, כך חשבתי. הבחור שיצא מהמשרד הבהיר לי, שהכרטיסים הם לביקור באי כולו, לאו דווקא במנזר. גם אם אין לנו עניין במנזר, בכל זאת נצטרך לשלם לו 20 קונה כל אחד. הכעיסה אותי ההתקלה הזו, שדומות לה חוויתי כבר פעם באיטליה הסמוכה, וכמובן, גם בישראל, אבל לא באוסטריה ולא בגרמניה.

החורשה יפה ונעימה. העצים צפופים ומצלים, ובין העצים יש פינות התייחדות שקטות עם ספסלי אבן מכוסים עלווה ירוקה. בכל פינת ישיבה כזו יש צלב, או פסל של קדוש נוצרי, שיהיה לתייר במה להרהר כשהוא מתענג על יופיו של הטבע. המנזר קטן, ואפשר לסייר רק בחצר הפנימית שלו. יש שם גם מוזיאון קטן ועלוב למראה. למרות העניין עם הכרטיסים, הסיור בקושליון היה חוויה מיוחדת, שדווקא נהניתי ממנה.מיצינו את השקט והשלווה אחרי חצי שעה, והשתרענו על החוף לנוח ולחכות לטרמפ חזרה. הסירה הגיעה בזמן, עלינו עליה ארבעתנו, ובחמש ורבע היינו שוב ב-Punat.

לתחילת הכתבה

Cres: יצאנו בנסיעה מערבה חזרה לקרק, משם צפונה על הכביש הראשי של האי, ואז מערבה ל-Valbiska, משם יוצאת המעבורת ל-Cres. הגענו לוואלביסקה בשש בערב, ונעמדנו בסוף תור המכוניות שמחכות לנסוע ל-Cres. מידע על קווי המעבורות בין האיים ועל לוחות הזמנים אפשר למצוא באתר החברה שמפעילה את המעבורות: www.jadrolinija.hr . מומלץ, כמובן, להדפיס ולקחת את לוחות הזמנים של הקווים שבהם רוצים לנסוע. מידע על מחירי הכרטיסים לא מצאתי שם. אנחנו שילמנו 126 קונה, סכום שמחושב כצירוף של סכום בסיס בשביל הרכב ועוד תוספת לכל נוסע. את הכרטיסים למעבורת קונים בבוטקה שנמצאת במעגן. הנסיעה במעבורת נמשכה 25 דקות והייתה נעימה. הקומה התחתונה של המעבורת היא מעין מגרש חניה צף, שעולים עליו מצידו האחורי ויורדים ממנו מצידו הקדמי. אחרי שמחנים את האוטו, עולים במדרגות לקומה השניה, ששם אפשר לבחור בין ישיבה בבית קפה נח וממוזג לבין ישיבה על המרפסת בחוץ והתענגות על הרוח הקלה.

עלינו לחוף במזח של Merag וטיפסנו מעלה מעלה אל הכביש הראשי של האי צ'רש. האי צ'רש קרוב בגודלו לאי קרק, אבל בשונה מקרק, צ'רש הוא אי צר וארוך. למעשה, הר צר וארוך שבולט מתוך הים האדריאטי. הכביש הראשי שלו עובר על קו פרשת המים של האי, לכל אורכו. אחרי כחצי שעה נסיעה דרומה הגענו לעיירה צ'רש שעל שמה נקרא האי (או להיפך?), השוכנת לחוף מפרץ צ'רש (כנ"ל). החיפוש אחר מקום לינה בצ'רש היה ארוך ומייגע. ניסינו לאתר מקומות לינה סמוך למרכז העתיק של העיירה, ולא הצלחנו. הגענו ללשכת התיירות וניסינו למצוא מקום לינה דרכם. הבחורה שם אמרה לנו שאין מקומות לינה סמוך למרכז העיירה, רק בשכונות החדשות שעל הגבעות מסביב. אם אנחנו רוצים, אמרה, היא תזמן את בעל הבית עם רכבו לכאן, ואנחנו ניסע אחריו. המחיר הוא 37 אירו ללילה בלי ארוחת בוקר. השעה הייתה כבר שבע וחצי. אמרנו, בסדר. ההוא הגיע, נסענו אחריו עד ביתו ועלינו לדירת הנופש שהוא משכיר לתיירים. כן, כאן לא משכירים חדרים, רק דירות שלמות. הדירה הייתה מגעילה. עמד בה ריהוט בלוי וריח של מקום שעמד סגור ימים רבים. עייפים ככל שהיינו, החלטנו שלא נשארים שם, אפילו אם זה אומר לישון באוטו. מחירי הדירות האחרות בסביבה נעו בין 40 ל-50 אירו. החלטנו שאם כבר משלמים כל כך הרבה, לפחות שיהיה קרוב למרכז העיירה, שנוכל לצאת בערב לטייל ברגל. חזרנו למרכז העיירה מתוך כוונה לתפור את הרחובות הצרים אחד לאחד עד שנמצא משהו נורמלי. דווקא אז, בתשע בערב, מצאנו מקום סביר. גם שם הריהוט היה בלוי, אבל לפחות היה נקי. הייתה שם חצר נחמדה, והמחיר עמד רק על 30 אירו לשני אנשים ללילה: Ester Purich כתובת: Setalista 2. travnja 34 . 51557 CRES. טלפון: +385(0)51571325

לתחילת הכתבה

יום 4: כפרים יפים, חצי האי איסטריה ומעבר לסלובניה

המסלול להיום - סיור בעיירה Cres וארוחת בוקר, נסיעה לכפר Pernat וסיור בו, נסיעה לכפר Lubenice וסיור בו, נסיעה ל-Porozina ומעבר במעבורת ל-Brestova בחצי האי איסטריה, נסיעה עד Opatija ומנוחת צהריים שם, חציית הגבול לסלובניה, התמקמות ללינה ב-Ciginj, סמוך ל-Tolmin, נסיעה עד העיירה Most na soci וסיור בה, בילוי ערב ב-Tolmin.

בבוקר יצאנו לטיול קטן בעיירה, וישבנו לשתות קפה של בוקר לחוף המפרץ. בשמונה נפתחה לשכת התיירות של המרינה. הבחורה שם לא ידעה לומר לי מהי תחזית מזג האוויר לימים הקרובים, אבל היו שם עמדות גישה לאינטרנט ויכולתי לבדוק. התברר שהתחזית לא השתנתה: היום ומחר בבוקר יהיה בהיר, אבל מחר אחר הצהריים יתחילו סופות רעמים מעל סלובניה. החלטתי שנסיים עד הצהריים את טיולנו בקרואטיה, ונמהר צפונה לסלובניה כל עוד בהיר ויבש שם. באור הבוקר יכולנו לראות, שצ'רש היא אכן עיירה חיננית מאד. כמו שהעיירה קרק הייתה גרסה משופרת של סניי, כך העיירה צ'רש הייתה גרסה משופרת ומשודרגת של העיירה קרק. אבל, התמונה היפה באמת נגלתה לעינינו אחרי שיצאנו מהעיירה והתחלנו לטפס חזרה לכביש הראשי דרומה, לכיוון פרנאט ולובייניצה. זו הייתה תמונה של מפרץ צ'רש כולו, הגבעות התוחמות אותו, הספינות העוגנות לחופיו, הגגות אדומים של בתי העיירה האפרפרים, והרחק באופק, צללית חצי האי איסטריה.

Pernat: הכפר פרנאט הוא מתמודד רציני על תואר "הנפילה הגדולה של הטיול". ב"מדריך מנדי" נכתב על הכפר הזה כך: "מהכפר, הטבול בנוף מרהיב והממוקם על הרמה הגבוהה באי, משתקף מפרץ צ'רש במלוא יופיו והדרו, מצד אחד, ומנגד, לכיוון דרום מזרח, אגם וראנה. ביום בהיר ניתן אף לראות את צללית חצי האי איסטריה ואת פסגת הר אוצ'קא ... בתי הכפר הבנויים מחומרים בסיסיים מקומיים מהווים עדות לאופיו העתיק ששני הזמן לא כרסמו בו". בפועל, מדובר בגבב חורבות מטות לנפול, מהסוג שאפשר למצוא בכמה ממחנות הפליטים בגדה המערבית, מוקף בצמחיה ים תיכונית סבוכה וקוצנית עד קו האופק. לא מפרץ, לא אגם ולא בטיח. מומלץ לא להתקרב.

Lubenice: לובייניצה הוא כפר עתיק מדרום לעיירה צ'רש, המשמר יפה את אורח החיים המסורתי באיזור הזה. הוא נמצא רק קילומטרים ספורים מהכביש הראשי, אבל הדרך אליו צרה ותלולה, כך שההגעה אליו לוקחת כחצי שעה. אבל שווה להגיע: הארכיטקטורה של לובייניצה נעימה לעין ומשתלבת יפה במצוק עליו הוא בנוי, 800 מ' מעל פני הים. השבילים שלו מסומנים ונוחים להליכה, ונשקף ממנו נוף יפה של חורש צפוף שגולש תלולות אל הים. בנקודה הגבוהה שלו מוצב טלסקופ מופעל במטבעות, שממנו אפשר להשקיף לעבר היבשת הרחוקה. אמנם בגלל האור העז והלחות הרבה לא רואים יותר מדי, אבל הפוטנציאל ברור. מומלץ להגיע בשעות הקרירות, יחסית, ולזכור להביא כסף קטן בשביל הטלסקופ. בכניסה לכפר יש גם בית קפה קטן, שאפשר לתפוס בו שלווה מול הנוף. היינו שם חצי שעה, וברבע לאחת עשרה יצאנו חזרה צפונה לתפוס את המעבורת של 11:30 מפורוזינה (Porozina) שבצידו המערבי של האי. הדרך שפנתה מהכביש הראשי מערבה הייתה יפה מאד. הים נשקף אלינו למטה, בתחתית המדרון, פעם מצד ימין ופעם מצד שמאל. למרות שמיהרנו, לא ויתרתי על עצירות לתצפית ולצילום. הגענו לפורוזינה בדיוק בזמן, ושטנו מערבה לברסטובה (Brestova) שבחצי האי איסטריה. גם הפעם נמשכה הנסיעה כ-25 דקות ועלתה 126 קונה.

Opatija: נסענו על חופו המזרחי של חצי האי איסטריה, מברסטובה לאופטיה. הכביש הזה מסומן במפה כדרך נופית, ואכן, הוא עובר על צלע ההר לאורך חוף הים, לצדדיו פזורים בתי נופש וכפרי נופש אלגנטיים טובלים בירק, מעבר להם מכחיל מפרץ קוארנר, שאנחנו כבר מצידו השני. האובך מקשה לראות למרחוק, אבל את הנמל של רייקה אפשר לראות. נכנסנו לאופטיה באחת וחצי וחיפשנו מקום להפסקת צהריים. עיר נחמדה, אופטיה. במרכזה, לאורך החוף, יש רצועה של מלונות מפוארים, שניכר שנבנו לאחרונה. הם נראים כמו עוגות בחלון ראווה של קונדיטוריה. צבועים בוורוד, בחום ובכתום, מעוטרים בפיתוחי גבס מסולסלים, אולי מחווה לעבר האוסטרו הונגרי. גבוה מהם ממוקמים בתי הנופש הפרטיים, הדורים ואלגנטיים. בהם, מן הסתם, נהגו לנפוש אצילי אירופה הישנה ואחריהם עסקני המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה. העיר כולה הייתה מפוצצת בתיירים. אוטובוסים ענקיים חסמו את הכניסות לבתי המלון, מכוניות פרטיות עם לוחות רישוי אירופיים השתחלו בין האוטובוסים, והולכי הרגל צבאו על המדרכות בדרך לים וממנו. עשינו כמה וכמה סיבובים עד שמצאנו חניה פנויה. בתשלום, כמובן. מכביש החוף עלינו לרחוב הראשי, ישן אלגנטי ונעים יותר. ישבנו במרפסת של אחד המלונות ברחוב הראשי והתענגנו על קפה קר ושייק פירות מתוק.

לתחילת הכתבה

מקרואטיה לסלובניה: לפני שיצאנו את אופטיה, דאגנו להיכנס לסופר ולהצטייד במצרכים לקראת יום ראשון הממשמש ובא. כשטיילנו באוסטריה גילינו בדרך הקשה שביום ראשון הכל סגור, אפילו כוס קפה אין איפה לקנות. שלא ניתקע שוב. מילאנו דלק במיכל, ובשתיים וחצי יצאנו את אופטיה, והתחלנו לטפס מגובה פני הים לכיוון מעבר הגבול ליד Rupa. בסוף העליה, הכביש התרחב והפך לאוטוסטרדה. התפלאתי שלא עברנו דרך מסוף כניסה לכביש המהיר, וחשבתי שמי יודע, אולי האוטוסטרדה הזו היא בחינם. אבל לא, קצת לפני מעבר הגבול יש מסוף יציאה שנדרשנו לשלם בו סכום קטן על הנסיעה הקצרה באוטוסטרדה עד כאן.

אחרי מעבר הגבול האוטוסטרדה מסתיימת, הופכת לכביש דו סטרי רגיל. טמנתי את מפת קרואטיה בתיק, הוצאתי מפת "מישלן" של סלובניה שקיבלתי מהחבר'ה בעבודה, וחיפשתי את הכביש עליו אנו נוסעים, כביש שאמור לעבור דרך Ilira Bistrica ואז לחתוך מערבה לכיוון Nova Goricia, העיירה שממנה מתחילה הדרך הנופית לאורך הנהר סוצ'ה. עד Ilira Bistrica עוד הצלחנו להגיע בכוחות עצמנו, אבל בתוך העיירה הגענו לצומת דרכים, שפשוט לא היה קיים במפה. גם השמות שהיו רשומים על השלטים לא היו קיימים במפה, חוץ מאשר שמה של העיר Postojna, שנמצאת צפונית מזרחית ל-Ilira Bistrica, כלומר, בכיוון ההפוך לכיוון אליו רציתי שנגיע. נעזרנו בתושב מקומי חביב כדי להבין שעלינו להגיע לפוסטוינה בכל זאת, לעלות שם על הכביש המהיר מערבה, וכך להגיע לנובה גוריציה. הגענו לשם בחמש אחר הצהריים.

מן האירוע הפקתי שתי תובנות. האחת, הסלובנים מחבבים תיירים ושמחים לעזור להם, גם כשזה דורש מהם להתאמץ קצת. השניה, כדאי להצטייד במפה חדשה ועדכנית. בפונדק הדרכים הראשון על הכביש המהיר קנינו מפה חדשה. אבל, גם המפה העדכנית לא פתרה לי את כל הדילמות, כי מרגע שירדנו מהכביש המהיר לכביש האיזורי, שוב היו לנו בדרך קטעים ארוכים ללא שילוט. מעט השלטים שהיו לא ציינו מספרי כבישים, רק את שמות הכפרים והעיירות שבדרך. אבל, כאן הניחושים שלי היו מוצלחים יותר. הגענו לנובה גוריציה בסביבות חמש ופנינו לכביש המוליך צפונה לכיוון Tolmin ו-Bovec, הלא הוא הדרך הנופית לאורך הנהר סוצ'ה. הנוף לצידי הכביש הזה יפה להפליא. ההרים מצידי הכביש כבר גבוהים מאד, יוצרים עמק מוארך שבו אנחנו נוסעים. הצוקים למעלה קרחים מירק, בפסגות עוד יש שלג. למטה, ממש על ידנו, הנהר שוצף בגוונים של לבן, אפור, ירוק וטורקיז. מלבד בית חווה בודד פה ושם, אין זכר לציוויליזציה מצידי הכביש. יפה, מאד יפה. אחרי עוד חצי שעה נסיעה העמק מתרחב, ומתחילים להופיע כפרים קטנים משני צדי הכביש. על אחד מהם ראינו שלט Sobe/Zimmer/Rooms ועצרנו לבדוק. חדרי האירוח בקומה השניה נראים נהדר. חדשים, מאובזרים היטב, מזמינים. בכל חדר היה גג משופע, ובו זוג חלונות שמש, שדרכם אפשר לראות את האלפים היוליאניים שממעל. המחיר היה גבוה ממה ששילמנו עד כה, 50 אירו לשני אנשים ללילה, 10 אירו נוספים לארוחת בוקר, אבל ציפיתי שבסלובניה המחירים יהיו בטווח הזה, וחוץ מזה, בהחלט הייתה תמורה לאגרה. פרטי הצימר: Ciginj 24, 5220 Tolmin, +386(0)41473611, silva.sobe@gmail.com, www.sobesilva.si.

סילבה, בעלת הבית שלנו, נחמדה מאד. נראית בערך בגילי, מדברת אנגלית מצויינת, מנדבת שפע של מידע על האיזור, על אפשרויות הבילוי והטיול בו, על סלובניה בכלל. היו לה שם עלונים שמפרטים מסלולי טיול בסביבות טולמין, טיולים לכל טעם ועלונים בכל השפות. היא המליצה לנו במיוחד על קניוני טולמין (Tolminska Korita, או באנגלית Tolmin Gorges) שנמצאים רבע שעה נסיעה מכאן, מסלול קצר ונחמד בפינה הדרום מערבית של פארק טריגלאב, הליכה של שעה וחצי שאפשר לעשות עוד הערב לפני החשיכה, כמו שאתם הישראלים אוהבים. איך סילבה יודעת שאנחנו ישראלים? ובכן, היא פשוט יודעת. כח להליכה בקניון לא היה לי, אבל גם לא חשק לבזבז את השעות הכי יפות של היום בחדר. עיניי נפלו על העלון שמתאר את העיירה הסמוכה Most na Soci. קראתי על העיירה הזו, שממנה יוצאת רכבת המכוניות לאגם בוהיני. אבל, בשום מקום עד עתה לא ראיתי שהיא עצמה אטרקציה תיירותית. מכאן התבהר לי מה יהיו צעדינו הבאים: הערב נטייל במוסט נא סוצ'י, נשב לאכול ארוחת ערב בטולמין, מחר נקום מוקדם ונטייל בקניוני טולמין, ובעשר וחצי נתפוס את רכבת המכוניות המפורסמת ממוסט נא סוצ'י לבוהיניה ביסטריצה ! פשוט תכנית מצויינת.

Most na Soci: חזרנו כמה קילומטרים דרומה בכביש שממנו באנו ופנינו מזרחה למוסט נא סוצ'י. חצינו את הגשר על הסוצ'ה, חנינו במרכז הקטן של העיירה, וצעדנו לפי המסלול שתואר בעלון. מוסט נא סוצ'י יפה עד מאד בשעת בין הערביים. פירוש שם העיירה הוא "גשר על סוצ'ה", ואכן, היא יושבת על הצומת שבו נשפך האידריצה לסוצ'ה. במקום המפגש יש אגם קטן ושלו, ויש פארק קטן עם מסלול הליכה סביב האגם, דרך גשרים שעוברים על שני הנחלים. באחד השלטים בפארק קראתי, שהאגם הוא מלאכותי, הוא נוצר כתוצאה מהסכר ההידרו אלקטרי שנבנה על הסוצ'ה ב-1938 ועצר את זרימת המים בסוצ'ה. צבע המים ירוק בהיר, נוטה ללבן, אולי בגלל סלעי הגיר המומסים במים, או אולי בגלל הלכלוך שאין לו לאן להתנקז. מכל מקום, ההשתקפות של הרי האלפים באגם הקטן יוצרת תמונה יפה ומיוחדת. בקצה המרוחק של האגם נראים הבתים של טולמין מוארים עדיין באור השמש, ואנחנו כאן חוסים בצל ההרים. דילגנו על התצוגה הארכיאולוגית שגאוות המקום עליה, חזרנו למכונית ונסענו צפונה, הפעם מהצד המזרחי של הסוצ'ה, לאכול ארוחת ערב בטולמין, עיירת המחוז.

לתחילת הכתבה

המשך המסלול  - בפרק השני של הכתבה.

יעדי הכתבה

סגור
×