קרטרה אוסטרל

מירית ואודי יוצאים לגלות את הכביש שנחשב ליפה בעולם-הקרטרה אוסטרל. מנסים לבקר בכל פארק שנקרה בדרכם, ומצליחים (בקושי) לראות את הקרחון התלוי (בפארק Quelat), אנשים מוזרים בפוארטו אייסן, בית מכשפה בפארק Coyhaique ושני קונדורים בפארק Cerro Castillo.
אודי ומירית
|
מפה
תמונה ראשית עבור: קרטרה אוסטרל
Thinkstock Imagebank ©

צפון הקרטרה אוסטרל

חוזרים ל-Esquel ממערב. בצ`ילה מחכה לנו חלקו הצפוני של "הכביש היפה בעולם", כפי שתיארו לנו אותו מטיילים עוד בתחילת הטיול, ה- Carratera Austral. צריך ללכת לבדוק על מה כל המהומה. הכביש מתארך על פני כמה מאות קילומטרים, ובכל זאת כבר ראינו מטיילים שיוצאים לכבוש אותו על אופניים ועל סוסים. גם לחכות לטרמפים בדרכים השוממות לא נשמע לנו מפתה במיוחד.

מחליטים ללכת על מה שלפחות נראה לנו כדרך הפשוטה ביותר, לשכור רכב ולצאת לדרך. מוצאים לנו אוטו קטן וחמוד, ומנסים להתעלם מהעובדה שרוב הדרך בעצם כלל אינה סלולה. טוב, רכב שכור, כידוע, תמיד יכול להפוך לג`יפ לעת מצוא, לפי הסדק הענק העובר לכל אורך השמשה הקדמית אנחנו מנחשים שאיננו הראשונים שמנסים למשוך את הרכב המסכן לקצה גבול יכולתו. לפחות כך הוא משתלב טוב בנוף המקומי. מכוניות ואוטובוסים עם שמשה קדמית שבורה הם מוטיב חוזר שנתקלנו בו בכל היבשת.

אוטו הוא קצת בית, חתיכת שטח שתהיה פרטית שלנו לשבוע, תוך דקות כבר כל חפצינו מפוזרים ברחבי האוטו. פשיטה קטנה על הסופר (לצאת מהסופר ולהכניס את השקיות לאוטו, גם זו תחושה של בית...) ויוצאים לדרך. חוצים את הגבול לצ`ילה במעבר Tutaleutu. מתחברים לכביש אוסטרל, ומתחילים לפלס את דרכנו דרומה.

הדרך ארוכה היא ורבת הדר, בהחלט רבת הדר. יערות וצוקים ונהרות גועשים לצד הדרך המתחלפים באגמים שלווים. ממש לא סוג הנוף שהיית מצפה למצוא מונח לו כך בצד הכביש בהישג יד. ובהחלט גם ארוכה, הרבה יותר משאפשר לצפות לפי המרחקים המופיעים על המפה. ככה זה כשמזדחלים על הכביש במהירות של 20-30 קמ"ש, מקפצים על האבנים. כך עובר לו יום בנסיעה מקפצצת בין היערות בלי אירועים מיוחדים פרט לעצירות לצילום תמונות ליד מפל או אגם מזדמן, ועצירה לקניית גבינה ביתית באחת מהחוות שלאורך הדרך, שם אנחנו נתקלים במחסן שלם מלא בגושי גבינה ענקיים.

לתחילת הכתבה

שמורות טבע בצפון פטגוניה

רק בערב המאוחר אנחנו מגיעים לעיירונת בשם Puyuhuapi, אם כי בגלל הנקודה הדרומית שאנחנו נמצאים בה ובגלל שקיץ עכשיו, עדיין יש אור בחוץ (השמש כאן זורחת ב-07:00 ושוקעת ב-22:00). לילה של יום ארוך, ומשכימים קום כדי להגיע לפארק Quelat שם מחכה לנו אטרקציה הידועה בכינויה "הקרחון התלוי". מזג האוויר מעונן ומטפטף עוד יותר מאשר היה יום לפני כן, ואנחנו מלאים רחמים לאחינו התיירים שצועדים להם בצד הכביש לאחר שנואשו, כפי הנראה, מלתפוס טרמפ (הרבה לעזור להם אנחנו לא יכולים מאחר ויחד עם כל התיקים והחפצים יש לנו מקום ברנו קליאו הקטנה שלנו רק לנוסע אחד, והטרמפיסטים מוכנים לעלות רק בזוגות).

בפארק אנחנו עולים תחילה לנקודת התצפית הרחוקה על הקרחון. מרחוק, בשקע בין הפסגות המושלגות רואים את הגוש הכחלחל וכמה מפלים היוצאים ממנו. כמובן שזה רק מעורר את התיאבון, ואנחנו יוצאים לכמה שעות של טיפוס בוצי לכיוון נקודת התצפית הגבוהה יותר. הטיפוס, במזג אוויר שנע בין טפטוף לגשם, היה יכול להיות מייגע משהו, אילו לא היה מתבצע בלב הנוף המיוער. לבסוף אנחנו מגיעים לנקודת התצפית, רק כדי לגלות, למרבה האכזבה, שבגלל העננים אי אפשר לראות לא קרחון ולא זנב קרחון. בנקודת התצפית יש גגון ותחתיו שני בולי עץ למושבים. אנחנו מקבלים זאת כרמז, ומתיישבים לחכות לעננים שיתפזרו. ואכן, הסבלנות משתלמת, הגשם מתחזק, ואז נחלש, וידידנו הקרחון מתגלה במלוא הדרו בין העננים שמתפזרים. אנחנו מצלמים אותו לשובע ולבסוף יורדים, כשאנחנו מזהירים את כל מי שעולה אחרינו (ישראלים בעיקר...) שאם הוא לא שם אז שיחכו לו, הוא מיד ישוב.
 
במקום המנוחה שהיתה בהחלט מתאימה לנו עכשיו, אנחנו ממשיכים בעוד כמה שעות של נהיגת שטח מייגעת לכיוון פוארטו-אייסן (Puerto Aysen), מתחלפים בנהיגה, מעלים ומורידים טרמפיסט מקומי שתקן מהעובדים בכביש.. כשאנחנו כבר על סף ייאוש מגיעה ההצלה בדמות כביש סלול, כלומר מתברר שהמפה שבידנו אינה מעודכנת והקטע הסלול מתחיל כבר 100 קילומטר לפני מה שחשבנו. אנחנו דוהרים לפוארטו-אייסן בנוף מדהים למדי ומגיעים שוב מאוחר בערב, עייפים ורצוצים.

דווקא כאן משום מה, אנחנו מקבלים מתושבי העיר את אחת מקבלות הפנים הגרועות ביותר שזכינו להן מתחילת הטיול. אנחנו עוברים בין ה-hospelajes, ובמקום אחד אחרי השני אנחנו מתקבלים במבטים מוזרים ותמהוניים ובמחירים מופרזים. נראה שפוארטו-אייסן ממש לא אוהבת זרים. לבסוף אנחנו מצליחים למצוא מקום סביר ומתמוטטים בו. מתעוררים למחרת לתוך גשם זלעפות, ולמרות זאת אנחנו מסתלקים מפוארטו-אייסן במהירות האפשרית ויוצאים לכיוון Coyhaique, העיר הגדולה של האזור. בדרך אנחנו נתקלים בכמה וכמה נקודות תצפית ומפלים גועשים לצד הכביש, אבל בשום אופן איננו מצליחים למצוא את הכניסה לאיזשהו פארק לאומי בשם Rio Simpson, שבשבילו בעצם באנו לאזור. לא משנה, ממילא פארק לאומי לא היה עוזר לנו הרבה באמצע המבול.

מגיעים לעיר הגדולה, שגם היא בעצם איננה הרבה יותר מעיירה, ומבלים שם יום רגוע. לקראת ערב מתבהר סוף סוף. לא ייאמן, בפעם הראשונה מזה שלושה ימים, כך שלמחרת אנחנו יכולים לצאת לטייל בעוד פארק לאומי קטן שצמוד לעיר וקרוי על שמה. מטיילים ביער ומוצאים שם הפתעות שונות ומשונות כמו מוזיאון קטן בשם "בית המכשפה" שמכיל מיני אביזרים עתיקים ואפילו גלגל מים בנחל שליד, וכמו ארנבת בר שמקפצת בצד השביל, איכשהו מצליחים, גם בפארק הקטן הזה, ללכת לאיבוד.

הסיבוב של ארבע שעות מתארך והופך לשבע. כשאנחנו נתקלים בבית קטן בין העצים, שני ילדים קטנים ואבודים ביער, אנחנו דופקים על הדלת כדי לשאול איפה אנחנו, ואיך מגיעים בחזרה לחניון. באופן מפתיע, מאחורי הדלת דווקא לא מחכה המכשפה שאוכלת ילדים קטנים, אלא רק אישה חביבה שעוזבת לרגע את הבישולים לערב navidad (חג המולד) כדי להראות לנו שהכניסה לפארק, וגם האוטו שלנו נמצאים בדיוק 5 מטר מאחורי הבית (זה האוטו שלכם? היא מצביעה) ואנחנו חשבנו שאנחנו אבודים באמצע היער...

חוזרים לעיר יחד עם שתי טרמפיסטיות ישראליות שגם הלכו לאיבוד בפארק. מבלים ערב-חג-מולד עייף ולמחרת נוסעים לעוד פארק מדרום ל-Coyhaique - פארק Cerro Castillo. הנוף ומזג האוויר מתחלפים במפתיע כשאנחנו מדרימים, הירוק המעונן מתחלף בשמיים בהירים ובגבעות שכתמי חום מבצבצים בהן. אנחנו מסתפקים בטיול קצר בחלק הצפוני של הפארק ולא ממשיכים לטיולים הרציניים יותר שבחלק הדרומי. כשאנו מטפסים קצת מעבר לגובה היער ולמעלה אנחנו אפילו מקבלים הפתעה בדמות זוג קונדורים מגונדרים שמפטרלים במעגלים מעל העמק. בערך ב-Castillo מסתיים גם החלק הסלול של הקראטרה, ואנחנו כבר על כביש שאינו סלול לא עולים יותר, אלא אם ממש ממש אין ברירה, ולכן זהו גם סוף הקראטרה בשבילנו.

טוב, חזרה לארגנטינה. חוצים את הגבול במעבר הקרוב (Balmaceda) ומזדחלים לנו בכביש לא סלול עד לחורון מאובק בשם Rio Mayo. משם ממשיכים בדהרה בכביש סלול עד לאסקל, הכל בדרך מדברית משמימה למדי, פרט לכמה בנות יענה שמרחקות בריצה לאופק, כמה פלמנגואים בלגונה מדברית, והמון כבשים שמלחכות בסבלנות את השיחים הקוצניים. יש לנו עוד השלמה קטנה באזור Esquel, הלא הוא הפארק הלאומי הסמוך Los Alerces הקרוי על שם יערות עצי ה- Alerce השוכנים בו. אז אנחנו יוצאים לראות מהו עץ Alerce, מנצלים את העובדה שנשאר לנו עוד יום-אוטו אחד, וכך אנחנו יכולים לבקר בפארק כמו מלכים (במקום להשכים קום לאוטובוס היחיד). הפארק דווקא מתברר כמאורגן להפליא עם מגוון מסלולים בכל אורך ודרגת קושי. אנחנו מתמקמים לנו על מסלול של 4-5 שעות. מקום טוב באמצע. יום שמש אביבי, קצת פרחים, קצת נוף לאגם, קצת יער, הרבה Alerce, כמה נחלים ומפלים. מה כבר יכול להיות רע.

אלא שזהו, שמתברר שדווקא יכול. השמש הוציאה ממחבואם המוני זבובים ענקיים ומעצבנים שמזמזמים סביבנו בעשרות ללא הפסק כל הדרך, אם רק יש להם הזדמנות הם מתיישבים עליך ועוקצים. אנחנו מסתובבים כל הדרך עם ענפים ומכים לכל עבר. היום נגמר ואנחנו נפרדים מהקליאו שלנו שכבר נקשרנו אליה וחוזרים למעמד של צב שנושא את ביתו על גבו (בהליכה). זהו, מכאן נמשיך (בנסיעה מזעזעת משהו באורכה) לדרום הרחוק.

לתחילת הכתבה

טיפים

Carratera Austral- אנחנו החלטנו להתחיל את הכביש מעיירה קטנה בשם Futaleufu הנמצאת כשעתיים נסיעה מ-Esequel. לפני כן, בחרנו לעהור את הכביש ברכב שכור, שיתרונותיו וחסרונותיו להלן:

  • יתרונות עיקריים:
    1. לא צריך להמתין לטרמפים.
    2. אוטובוסים על הכביש אין הרבה (אבל יש).
    3. מזג האוויר יכול להיות זוועתי וגשום.
    4. אסור לסחוב הרבה (והעיקר אוכל).
     
  • חסרונות עיקריים:
    1. כואב קצת ל``בזבז`` יום שכירות על טרק של יומיים (כשמתאפשר כזה).
    2. עלות גבוהה יותר מטרמפים ואוטובוסים.
    3. עם רכב פרטי ל-2 אנשים (רנו קליאו) קשה לנסוע בכבישים לא סלולים (רוב הקראטרה).

    אנו שכרנו רנו קליאו (2 דלתות) ב-Esequel בסוכנות בשם Patagonia Travel ברחוב Alvear מספר 1041 למשך שבוע ימים עם 1200 ק``מ במחיר ממוצע של 25 דולר ליום (על כל קילומטר יש לשלם כ-10 סנט (דולר ארה``ב).

נזהיר את כל המתכננים לשכור רכב בעיר Coyhaique (העיר הגדולה בקראטרה) שעלות יומית לרכב מתחילה מ-70 דולר. בנוסף, נמליץ לשכור רכב גבוה לכביש הלא סלול למרות העלות היותר גבוהה (כ-50 דולר ליום).

המסלול שעשינו - קצת יותר מ-1200 ק``מ ב-6 ימים כולל את האטרקציות הבאות:
ארגנטינה - Esequel שכירות רכב, מעבר גבול ב-Futaleufu (ראפטינג).
לילה ראשון ב-Puerto Puyuhuaqi לאחר יום ארוך של נהיגה בדרך לא סלולה.
בוקר יום שני בפארק Queulat (כ-20 דקות נסיעה) לצפייה בקרחון התלוי (תצפית מרחוק - 20 דקות הליכה ומיו�ת�ר קרוב שעתיים-שלוש הלוך ושוב). לקראת הצהריים יצאנו שוב לדרך לא סלולה לכיוון דרום. מ-Manihuales הכביש סלול.
לילה שני ב-Puerto Aisen (יש כספומט ותחנת דלק).
ביום השלישי נסיעה ל-Coyhaique. בדרך, הכניסה לשמורת Rio Simpson נמצאת ליד מפל Virgen.

ב-Coyhaique - בפארק הנמצא במרחק כשעה הליכה מהעיר יש מסלול יום נחמד, ואתרי קמפינג מצוידים להפליא. המשכנו דרומה (לאחר עוד לילה בעיר הגדולה) עד לשמורת Cerro Castillo. בכניסה הצפונית יש אתר קמפינג, טיול של כ- 4 שעות לפסגה, וכאן מתחיל טרק של 4 ימים. בכניסה הדרומית יותר נגמר הטרק של ארבעת הימים וניתן לצאת משם לטיולים של יום יומיים.

הכביש בסלול נגמר ב-Villa Cerro Castillo. חצינו את הגבול חזרה לארגנטינה ב-Bolmacelo. מכאן 130 קילומטר בכביש לא סלול ועוד 420 ק``מ בכביש סלול החזירו אותנו (ביומיים נוספים) ל-Esequel. לאחר 130 ק``מ לא סלולים נעצרנו ביישוב בשם rio mayo שבו אין כלום פרט ל-2 בתי מלון שגובים 8$ ללילה לאדם, אבל המנוחה היתה הכרחית...עוד קצת על הדרך מצפון לדרום - הדרך רצופה שבילים, תצפיות וחוות שבהן ניתן לקנות גבינות תוצרת בית. הדרך ל-Puerto Aisen מדהימה ביופייה (וגם אפילו סלולה) אבל על לינה בעיר עצמה אפשר (וכדאי) לוותר...

לתחילת הכתבה

הקרטרה אוסטרל לתרמילאים - כל המידע שחשוב לדעת באתר "עפתי" >>

יעדי הכתבה

סגור
×