קרנבל עם נגיעות של דבש

הפעם עידן ושרון ניתקלים ראש בראש בתופעת הקרנבל הברזילאי, ומצליחים אפילו להנות ממנה. מאד. משם, באווירה נינוחה הרבה יותר, הם ממשיכים לפיסת גן העדן הנקרא ``אי הדבש``.
עידן ושרון
|
מפה
תמונה ראשית עבור: קרנבל עם נגיעות של דבש

החגיגה בלגונה מתחילה

"קרנבל בנחל קרנבל, מי שלא יבוא חבל, מי שלא יבוא חבל!"

זהו, סוף סוף הרגע הגיע. הקרנבל מתחיל! קמנו בבוקר ואווירת הקרנבל כבר הייתה באוויר, אפשר היה לשמוע מוסיקה מתנגנת ברחוב, והרבה יותר אנשים היו עכשיו בלגונה (Laguna) מאשר בשלושת הימים האחרים. בקיצור - החגיגה מתחילה!

חיכינו לאיזבל שתחזור בצהריים מהעבודה ומוריליו שוב הפגין את כישורי הבישול שלו, והכין לכולנו ארוחת צהריים מעולה. אני ושרון הכנו קאיפריניה וקנינו הפעם גלידה לקינוח. לאחר הארוחה נאלצנו להיפרד מהדירה הנוחה של מריליו ואיזבל לאחר שלושה לילות נפלאים שהעברנו אצלם. זה מסוג הדברים שיכולים לקרות רק למי שמטייל לבד. כשמטיילים בקבוצה הרבה יותר נדיר ליצור כזה קשר עם מקומיים, שלא לדבר על שיזמינו אותך לישון אצלם בדירה. לאחר שכבר קבענו להיפגש איתם בערך בכל ימי הקרנבל, לקחנו את המוצ`ילות ועברנו למלון בעיר העתיקה של לגונה, שהזמנו לחמשת ימי הקרנבל. אחרי הצהריים חזרנו חזרה לאזור החוף שם טיילנו על שובר גלים עד שהגענו למגדלור, ושם ישבנו וצפינו בהמוני דולפינים ש"גלשו" על הגלים. פשוט מרתק לראות עשרות דולפינים צצים כל פעם מתוך הים ולפעמים קופצים ממש גבוה.

בינתיים השמש שקעה ואנחנו כבר היינו מוכנים לאירועי הקרנבל, אך לכל מקום שהלכנו לא היה שום אירוע, רק הרבה אנשים שהסתובבו ברחובות. נפגשנו שוב עם הזוג המקומי שלנו, ויחד הלכנו לבסוף להופעה שהחלה באיחור דרום אמריקאי אופייני של חמש שעות, אבל העיקר שזה התחיל בסוף. קנינו קוקטיילים מקומיים מכל מיני פירות טרופיים ומשקאות אלכוהוליים לא ידועים לנו, ורקדנו לצלילי השירים הברזילאים ביחד עם מאות צופים שיכורים.

משם עברנו לרחוב הראשי. קשה לתאר במילים את מה שקורה שם, אבל אני אנסה בכל זאת. מדובר באלפי אנשים שמפוזרים ברחוב. להגיד שהאלכוהול זורם שם כמו מים לא יהיה נכון כי אני לא מכיר אנשים ששותים כל-כך הרבה מים בערב אחד... אין כמעט אדם בלי פחית בירה ביד, והעובדה שכולם שיכורים מתבטאת בריקודים הפרועים של כולם. כל כחמישה מטרים יש מכונית עם רמקולים ענקיים, ומוזיקה שמתנגנת בשיא הווליום. בגלל שיש כל-כך הרבה מכוניות שמנגנות מוזיקה, בכל נקודה שעומדים שומעים עירבוביה של כל מיני שירים.

אני חייב להודות שממש פחדתי ללכת בין אלפי החוגגים השיכורים - פחות בגללי ויותר בגלל שרון. כל בחורה שהולכת ברחוב העצרת כל כמה מטרים על ידי קבוצת בחורים שמנסים לשכנע אותה, לעיתים בכח, להתנשק איתם. לכן הייתי צריך ללכת צמוד לשרון כל הזמן, וגם זה לא תמיד עזר כי עדיין ניסו לתפוס אותה לפעמים. מבחינתם זה נורמאלי לקפוץ על כל בחורה שעוברת אבל בעיני זה פשוט נראה זוועה. אני באמת לא מבין איך יש לכל הבנות האלה את האומץ להסתובב בין חבורות השיכורים האלה. לרוב הן מסתובבות בקבוצות, מה שלא מונע את ההטרדות אבל לפחות הן יכולות לעזור אחת לשניה. בקיצור - מפחיד. יש גם המון טיפוסים מפוקפקים ואחד מהם ניסה להיתקל בי בכוונה כדי לקחת לי את השעון, אבל למזלי הוא לא הצליח.

בקיצור, הקרנבל הוא לא כולו מסיבה שמחה. יש הרבה אלימות, הרבה באלאגן וזאת גם הסיבה שאני ושרון בחרנו מקום יותר קטן, על אף שגם פה יש מכל הבלאגנים, אבל בעוצמה יותר קטנה מאשר בערים הגדולות. בהמשך הערב שרון התחילה להרגיש רע, ולכן החלטנו לסיים את הערב מוקדם, וחזרנו לעיר העתיקה באחת בלילה.

לתחילת הכתבה

תהלוכת תחפושות

קרנבל: יום שני
בבוקר שרון הרגישה עוד יותר גרוע, ולכן התוכניות לבלות את הבוקר בחוף הים התבטלו במהרה ונשארנו כל הבוקר והצהריים בתוך החדרון החם שלנו. כבר לא הייתה לנו הנוחות של הדירה של איזבל ומריליו עם מטבח ומקרר, ולכן נאלצנו לחיות מסנדוויצים פשוטים ופירות. אחרי הצהריים, כששרון הרגישה קצת יותר טוב, יצאנו לטייל בעיר העתיקה ליד המלון שלנו. האמת היא שזה איזור ממש יפה ושמור היטב. כל בית צבוע בצבע אחר, מה שנותן המון חיים לרחובות הישנים האלה. טיילנו בין הסמטאות וצפינו בשקיעה ליד האגם. אחר-כך החלטנו שהיום נתחיל את אירועי הקרנבל בעיר העתיקה. למי שלא מכיר, הקרנבל זה לא אירוע אחד בכל עיר, אלא מגוון אירועים שחלקם קורים באותו זמן במקומות שונים בעיר, ולכן צריך לבחור אירוע ספציפי. היתה לנו בחירה בין מה שנקרא "Trio Electrico", שזה משאיות ענק שמנגנות מוזיקה לכל הרוקדים ברחובות, שמתאימות יותר לצעירים, לבין תהלוכת נגנים ותחפושות, שמתאימה יותר למשפחות... כמובן שבחרנו באפשרות השנייה.

ההתעניינות שלנו בתהלוכה, והסיבה שבחרנו אותה על-פני המשאיות היא שלמרות ששתיהן מציעות מוסיקה, התהלוכה מציעה מופע שמעורר עניין ויזואלי יותר. מעבר לזה, העובדה שאיפה שיש משאיות עם מוסיקה, שם נמצאת גם האלימות, הבאלאגן, השתויים, המסוממים והשוביניזם מעוררות בנו סלידה כלשהי, שתרמה בהחלט לפיתרון הדילמה בין השניים. התהלוכה די דומה לעדלאידע. גם שם עוברות לפעמים משאיות עם הרבה רמקולים שמפיקים מוסיקה, כמובן. לצד המשאיות הולך זמר שמחובר ברמקול למשאית, ואחרי ולפני המשאית מתהלכים, רוקדים, שרים וחוגגים ילדים ומבוגרים מחופשים. מצאנו שם רקדני סמבה, תזמורות שמנגנות מוסיקה חיה, הרבה תופים, ליצנים וילדים קטנים. המופע בהחלט היה מאד משעשע, ונהנינו מאד, מה שרק פתח לנו את ה"תיאבון" לקראת "מצעד המנצחות", שהוא בעצם מצעד דומה, רק של בתי הספר לסמבה.

לאחר שהסתיים מצעד התחפושות הגיעו איזבל ומוריליו לקחת אותנו שוב לאזור החוף עם כל ה"אקשן". שם שוב צפינו במופע של זמרים מקומיים ביחד עם עוד אלפי צופים נלהבים על חוף הים. אם חשבנו שביום הקודם היו המון אנשים, אז קיבלנו "הפתעה" וגילינו הרבה יותר אנשים ברחובות. שוב קנינו קוקטיילים מקומיים מעולים! הפעם קוקטיילים של פירות טרופיים עם שמפניה, חלב מרוכז וסוכר - משהו משהו! אחר כך שוב סיירנו ברחוב המרכזי בין אלפי השיפורים שרקדו מסביב למכוניות עם רמקולים ענקיים. על אף הפחד שכבר נרגע במעט, היה מעניין להסתכל על המוני הצעירים שמשתגעים ברחובות. הפעם החזקנו מעמד עד שלוש לפנות בוקר (מוקדם ביותר במונחי קרנבל), וחזרנו לעיר העתיקה.

לתחילת הכתבה

מצעד בתי הספר לסמבה

קרנבל: יום שלישי
שוב התרגלנו לשגרה של לקום מאוחר. קל מאד להתרגל לחיים נטולי דאגות ונטולי שעון או לוח זמנים בכלל. בצהריים שוב עברנו לאזור החוף לארוחת צהריים מעולה בבית של איזבל ומוריליו. הפעם גם משפחתו של מוריליו הייתה שם, מה ששידרג את הארוחה וסיפק לנו את אחת הארוחות היותר טעימות בזמן האחרון. בגלל העלויות הגבוהות בברזיל של לינה ונסיעות נאלצנו לקצץ מעט בתחום המסעדות, וכבר שבוע שלא נכנסנו אף מסעדה. למזלנו יש לנו את הזוג שמאכיל אותנו בכל הזדמנות.

אחרי הארוחה יצאנו לרחוב שהיה כבר עם הרבה חוגגים על אף שזאת הייתה שעה מוקדמת יחסית. המוסיקה של החוגגים לא מפסיקה למעשה במשך כל ימי הקרנבל, ותמיד ניתן לראות ברחוב אנשים רוקדים ושותים. את כל אחר הצהריים בילינו עם איזבל במשרד שלה של "משרד התיירות המקומי", היינו קצת בחוף הים ואחר כך טיילנו ברחוב שם עברה המשאית התורנית של היום. הפעם, אין לי מושג למה, חלק ניכר מהבחורים התלבשו בבגדי נשים והיו מאופרים בכבדות, מה שהוסיף הרבה צבע והומור לחגיגות ברחוב. זה עדיין לא הפריע להם להתעלל בכל בחורה פנויה שעברה ברחוב.  בערב שוב נהנינו מארוחת ערב, הפעם רק עם איזבל, שהתחילה להרגיש לא טוב ולצערנו בלילה היא כבר קדחה מחום, מה שביטל את תוכניותינו לבלות לילה לבן ללא שינה בחלק רחוק ומבודד יותר של אזור לגונה.

קרנבל - יום רביעי
מסוכן להיכנס לשגרה של לא לזוז כמעט כל היום. הפעם הלכנו ברגל לאזור החוף כדי להפעיל קצת את הרגליים שיצאו משימוש בזמן האחרון. ביקרנו את איזבל החולה והבאנו לה מעט ממתקים לשמח אותה, ואחר-כך העברנו את היום היפה על חוף הים ביחד עם כל האנשים בעיר שהתאוששו כמונו מעוד יום של חגיגות.

בערב הגיע שיא הקרנבל מבחינתנו: מצעד בתי הספר לסמבה! מדובר על אותו עיקרון שכולנו מכירים מהמצעדים הגדולים והססגוניים שרואים בטלוויזיה מריו דה-ז`נרו. למען האמת הגענו בלי יותר מדי ציפיות לאירוע, מצד אחד המחיר (שני דולר) היה נמוך מדי כדי שיהיה מדובר באירוע איכותי ומצד שני מדובר בעיר קטנה יחסית של כ-50 אלף איש, ולכן עצם העובדה שבכלל יש מצעד בתי ספר לסמבה פה כבר מפתיעה. הופתענו, ובגדול! מה שחשבנו שיהיה בית ספר אחד לסמבה, או מקסימום שניים, ושכל הסיפור ייקח שעה-שעתיים הפך למצעד ענק של חמשה בתי ספר לסמבה שהתחיל בעשר בערב והסתיים בחמש לפנות בוקר.

כל בית ספר היה מורכב מיותר מ-500 רקדנים, שהיו מחופשים בתחפושות צבעוניות, ענקיות ומקוריות. כל בית ספר בחר נושא מסוים שעליו התמקדו התחפושות: אחד על אישים בהיסטוריה, אחד על האמזונס, אחד על האוקיינוס וכדומה. לכל בית ספר היו כמה עשרות קבוצות שלכל אחת תחפושת משלה, ובנוסף כמה במות ניידות שעליהן רקדו רקדנים. בקיצור - חגיגה לעיניים. היו כל כך הרבה רקדנים שבחישוב מהיר יוצא שיותר מ- 5% מאוכלוסיית העיר השתתפה במצעד. היתר היו בין אלפי הצופים. כך, אחרי שרקדנו ביציע עם כל בית ספר שעבר, התמוטטנו בחמש בבוקר על המיטה בחדש.

לתחילת הכתבה

טיול באי הדבש

קרנבל - יום חמישי
קמנו לנו בצהריי היום החמישי והאחרון של הקרנבל בלגונה. להפתעתנו היה נראה כבר כאילו הקרנבל נגמר. המוני האנשים שמילאו את הרחובות נעלמו להם, המוסיקה המרעישה נעלמה גם היא כמעט לחלוטין וכל מה שנשאר זה מוכרי הבירות וכמה רוקדים בודדים. שוב העברנו את היום עם הזוג המקומי שלנו, שהזמינו אותנו בערב למסעדת פיצות מקומית. לא הייתי טורח לספר עליה אלמלא הטעמים המוזרים שלה: פיצה בולונז, פיצה שרימפס, פיצה ברוקולי, ולקינוח אכלנו פיצת תותים מצופה בשוקולד לבן... טעים להפליא. לאחר ארוחת הערב הלכנו ארבעתנו לראות הופעת רוק אחרונה, וכך נפרדנו בעצם מחמישה ימים של חגיגות, חמישה ימים של אלכוהול (אנחנו שתינו מעט, אל תדאגו), חמישה ימים של טירוף, חמישה ימים של ריקודים והופעות, חמישה ימים של קרנבל!!

את היום האחרון שלנו בלגונה העברנו ביחד עם איזבל ומוריליו. לקראת ערב הגיע הזמן להיפרד, וזה בהחלט נחשב מבחינתנו לאחד הרגעים הכי קשים של הטיול. מצד אחד, יוצא לנו לפגוש הרבה אנשים, ולעיתים ממש להתחבר איתם כמו שקרה עם איזבל ומוריליו, אבל בגלל אופי הטיול, לקשרים האלה יש תמיד נקודת סיום ברורה. ועל אף שכל-כך נהנינו איתם, אנחנו נאלצים להיפרד, אולי לתמיד. בכל מקרה קבענו לשמור על קשר במיילים, ומי יודע, אולי עוד נפגוש יום אחד את הזוג המקסים הזה. בלילה עלינו לאוטובוס ליעד הבא: אי הדבש (Ilha do Mel), שוב פעם שנינו לבד... שני אוטובוסים, סירה וסך הכל 12 שעות אחר-כך הגענו לגן העדן הקרוי אי הדבש. מדובר באי עם שילוב מקסים בין ג`ונגל טרופי לחופים יפים. במרכז האי הכל מלא עצים סבוכים והמוני בעלי-חיים כמו לטאות (בגודל של תנין קטן), ציפורים, פרפרים וכדומה. מסביב בחופים מרוכזים כל ההוסטלים והמסעדות.

יחסית מהר מצאנו הוסטל נחמד שהיו לו את שני הדברים הכי חשובים כשמגיעים לאי - הראשונה זאת כילה נגד יתושים, שכן כיאה לכל אזור מיוער וטרופי האי מלא ביתושים שעל אף כל התרסיסים ששמנו לא הפסיקו לזמזם סביבנו, אך מזלי היה שהם העדיפו דמה המתוק של שרון ולרוב פסחו עלי. הדבר השני החשוב הוא ערסל, שכן בברזיל כל מקום על החוף שמכבד את עצמו ישים ערסלים ואנחנו העברנו שעות בטלטולים בזמן שקראנו, שמענו מוזיקה או סתם הסתכלנו על השמיים.  באי עצמו אין אף כלי רכב ממונע ולכן כל תזוזה נעשית בעזרת הרגליים על השבילים בין העצים או דרך החוף. יש המון חופים מקסימים וכבר לאחר שזרקנו את התיקים בחדר רצנו לתוך המים. 20 דקות אחרי-כן, לאחר שמדוזה החליטה "לנשק" אותי ביד, רצנו חזרה לחוף בצרחות: אני של כאב ושרון של בהלה.

באותו היום עוד הספקנו לעלות על המגדלור שבאי. המגדלור עתיק יומין וצופה ממעל על האי מצדדיו השונים, ועל הים הרחוק. לצערנו, לא הצלחנו לצפות בשקיעת השמש, שאמורה להיות מחזה מרהיב מהמגדלור, כיוון שהשמיים כוסו בעננים. אבל, כשחזרנו לאכול סנדוויצ`ים לארוחת ערב במרפסת האכסניה, הספקנו לצפות במחזה מרהיב אחר: סופת ברקים התלוותה לעננות בשמיים ולימדה אותנו מה טיבה של סופת ברקים אמיתית. לא הספקנו לספור יותר משניה או שתיים בין ברק אחד למשנהו, וכך השמיים זהרו להם בלי הפסק עד שהתחיל הגשם. למחרת זכינו לקבל סוף סוף ארוחת בוקר מפנקת: מיץ, שוקו, תה, קפה, לחם מעשה בית, גבינות, עוגות, עוגיות , פירות ועוד. אז אחרי שמילאנו את בטננו החלטנו לצאת לטיול לקצה השני של האי, לבקר במצודה (Fortaleza). ההליכה ארכה כשעתיים והייתה כולה לאורך חופי האי. בחופים היפים מצאנו יער עבות ג`ונגלי שמשתרע על חצי מהאי ומוכרז כפארק סגור. על החוף מצאנו גם ציפורים שונות ויפות, חרקים משונים, דגים ועלים צבעוניים ושונים.

כשהגענו למצודה היה נראה כאילו בפנים אין כלום והיא בעצם מאד קטנה. אך לאחר עליה במדרגות מעבר לחומה, גילינו להפתעתנו, שבפנים בעצם יש מעין עיר קטנה. יש בפנים מספר מבנים ובינהם בית הכלואים וחדר השומר, ותותחים משתרעים מכל עבר. הצמחייה הטרופית משתרעת ומשתלטת לבלי הכר על שיטחה של פנים המצודה. קיים גם שביל במתחם המצודה שמטפס מעט על ההר וצופה ממעל על הים. גם שם, בנקודת התצפית קיים מן מבנה בונקרי עם מספר תותחים מרשימים ביותר. הביקור במצודה הרשים אותי במיוחד, ונתן הרבה קסם לאי.

את היום האחרון העברנו בטבילה אחרונה בחוף הים, ובארוחת שרימפסים לפרידה מהאי היפהפה. שוב לפנינו היה יום שלם של נסיעות. זה אחד הקטעים הקשים יותר של הטיול בברזיל - כל מקום רחוק מאד מהמקום הקודם, וכך כל יומיים-שלושה יוצא לעשות נסיעת לילה ארוכה מייגעת ויקרה. בגלל שהנסיעות האלה גם תמיד קפואות בגלל המזגן באוטובוסים שמכוון למינוס עשרים מעלות, תמיד צריך להוציא את הפליז מתוך ה"בוידם" של המוצ`ילה מה שגורם לכל האנשים להסתכל עלינו בעיניים תוהות: "למה לעזאזל האנשים האלה מסתובבים עם פליזים בטמפרטורה של 35 מעלות?!"

הנסיעה עברה בקושי רב: לא מספיק הקור באוטובוס, אז כמובן שהתמזל מזלנו והתיישבנו ליד תינוק בוכה... בסופו של דר הצלחנו להגיע לעיר הערים - ריו דה ז`ניירו (Rio do Janeiro), אבל אתם תאלצו להתאפק עד לכתבה הבאה!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×