קשמיר - טרק בלב החבל

טרק בלב מצוקים וצמחייה בחבל קשמיר, מהכפר סונומאראג אל הקרחון ואל מפגש עם הודו ידידותית וחמה, כפרים ועמקים.
יצחק שיפמן
|
תמונה ראשית עבור: קשמיר - טרק בלב החבל

טיפוס אל הקרחון

נתיב: טיולי יום מהכפר סונומאראג
משך הטרק: מיומיים עד עשרה
קושי: בינוני ומטה
עונה: יולי אוגוסט בלבד. אפילו הכפריים עוזבים חלק מהמקומות בחורף!

הגענו, שני צעירים ישראלים עם זמן מוגבל למדי, לטרק בקשמיר. למזלנו, נפלנו על תקופה שקטה ופרט ליום שביתה לא היו שום בעיות בכל משך שהותנו באיזור. מדריך, "טבח", וציוד כבר ארגנו לעצמנו בסרינאגאר, בירת קשמיר, מה שהסתבר אחר כך כמיותר כיוון שהיינו יכולים להגיע לכפר ושם לארגן הכל במחיר יותר זול, (לכל החורנים שביננו, קשמיר אינה המקום בו אתה לוקח אוהל ומפה ויוצא לטרק). היינו אמורים לצאת לטרק של חמישה ימים, לאגם וישניסאר עמוק בהרים וחזרה אבל בגלל השביתה יצאנו יום מאוחר. יצאנו מסרינאגאר באחד האוטובוסים ההודיים המקומיים המקרטעים, שבהם אפשר ללחוץ על הבלם במקום על הצופר, כיוון שהוא חורק יותר חזק, ונכנסנו לתוך ההרים.

סונומאראג ממוקמת בגובה של כ-3500 מטר, בעמק בין הרים ומצוקים אדירים, מכוסים בירוק וביערות עצי מחט. בראשי ההרים יושבים קרחונים כמו מין כיפות לבנות, מהם יורדים פלגים צלולים, כשבמקום להביא מים בבקבוקים פשוט מתכופפים לנחל ושותים. לא לפני שבודקים שהנחל לא עבר באף שדה מרעה לפני כן. יודעי דבר אומרים שהכל ממש דומה לשוויץ, רק גדול הרבה יותר. בקיצור, הגענו. הקמנו את שני האוהלים, אחד לנו לשינה והשני למטבח ולשינה ל"צוות", בשדה מרעה ירוק מוקף ביערות ופסגות לבנות היכן שהוא מעל הכפר. כבר לא נשאר הרבה מהיום, אז יצאנו לטיול קצר באיזור, והתוודענו לכפריים המקומיים, שהיו מהטיפוסים הכי אותנטיים שפגשתי בטיול. מלבד הילדים, שלא הפסיקו לבקש עט או רופי (מנסיון, לא משנה אם נותנים להם או לא, הם אף פעם לא מפסיקים לבקש). חזרנו לאוהל ואכלנו מארוחת הערב שהנער בינתיים הכין לנו.

למחרת בבוקר יצאנו לקרחון סונומאראג, מסלול לא ארוך ולא קשה פיזית לאנשים שכבר התגרלו לגובה, מה שאנחנו לא היינו. הגענו בעליה הדרגתית לגובה שבו כבר כמעט ואין צמחיה. השותף שלי הגדיל לעשות ועלה עד לקרחון עצמו, משימה ראויה לציון במצבנו. חזרנו לנו לאוהל, עישנו, דיברנו קצת ולילה טוב.

לתחילת  הכתבה

מסע אל המערה

היום השלישי. בפסגת אחד ההרים באזור יש מערה, אמרנאת שמה, שבה יש זקיף (ההפך מנטיף) שעשוי מקרח. בתקופה ההיא של השנה (יולי) הנטיף הזה מגיע לשיא גודלו, וכיוון שהוא מזכיר צורתו איבר מין גברי, שהוא כידוע סמלו של שיווה הוא קדוש, והמוני הודים עולים אליו לרגל.  התחפשנו להודים (סתאאם), לקחנו טרמפ עד ל"כפר" בלטאל, נקודת התחללת העליה, שהיא בעיקרון מצבור של 2-3 בקתות שבזמן העלייה לרגל זוכה לעדנה ומשם התחלנו לעלות. מהכפר עד למערה יש 15 קילומטר, ומפאת קוצר זמן לא הספקנו הכל. אבל הנופים בדרך פשוט מטריפים והחוויה לא תחזור בשום מקום אחר. שם פגשנו הודו אחרת.

המוני אנשים מברכים אותך לשלום (mamambule - תבורך בשם בולה), מצטלמים איתך, מתעניינים בך, מחלקים לך אוכל בחינם, הצ`אי ששתיתי שם היה הטוב ביותר בכל הודו. וההשקעה שלהם - מדהימה. ילדים בני 4 ביחד עם סבתות בנות 70 עושים את כל הדרך למעלה ובחזרה ברגל. זהו, ירדנו, התעצבנו על המדריך שאמר לנו בבוקר שהדרך למערה היא 3 שעות וחזרנו לנו לאוהלנו.

ביום הרביעי קמנו מוקדם ויצאנו עם מדריך תושב המקום, שלא דובר מילה באנגלית, בעוד שמדריכנו נשאר וארז את הדברים. עלינו לכיוון הכפר ניצ`ינאי, שהוא השלב הראשון בדרך לאגם וישניסאר וזכינו לעוד תצפית מרהיבה על העמק של סונומאראג. משם ירדנו דרך יער גשם מדהים, מלא שרכים ופטריות בכל צבעי הקשת (פשוט ככה!)  חזרה אל הכפר שבו כבר חיכה לנו הציוד ויאללה הביתה To the house boat.

הגעה לכפר: סונומאראג נמצאת על הכביש בין סרינאגאר ללה Leh, בערך ברבע הדרך מכיוון סרינאגאר. מכל אוטובוס מלה לקשמיר ניתן לרדת שם, ואח"כ גם לחזור ללאדאק, לאלה שפוחדים להיכנס לסרינאגאר.

בטיחות: לפני הכניסה לקשמיר בידקו טוב בעיתונים המקומיים ודברו עם אנשים, ודאו שהמצב שקט. לא עזבתם את הקלחת המקומית בשביל להיפגע רחוק. יש לנו מוסלמים משלנו, לא צריך את אלו ששם. איזור זה הוא האיזור הכי מטורק בקשמיר, ולא הייתי ממליץ לנסוע למקומות אחרים כמו פהאלגאם ששם במקרה שיתחילו מהומות תהיו תקועים.
 
לתחילת  הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×