רואנדה פוסט 6

רואנדה - מאגם קיבו לגורילות באוגנדה

8/7/19

*

לאגם קיבו הגענו אחרי רדת החשיכה, למלון מתוק ולא יומרני שמצאתי באחת מגלישותי באינטרנט.

המקום נקרא SPA SHALLUM. גם ספא וגם שלום, נשמע סבבה. התפשרתי על זה שהשלום הוא בשורוק ולא בחולם.

מדובר ברצועת חוף פרטית על שפת האגם, עם חדרים שמשמשים רובם כחדרי SPA וטיפולים. שני חדרים הוקדשו ללינה ותיירות.

*

במקום לא היה ווי-פי, לא זיהום-אור ולא רעש. שלוות אלוהים. אכלנו ארוחת ערב על שפת האגם החרישי והחשוך.

*

לקום בבוקר ולראות את היופי וההוד של האגם וסביבותיו - היה פנטסטי. כמובן שלא ניתן היה להמלט מתחושת ה-"אוייש.. כמה חבל..אין לנו מספיק זמן להנות מהיופי הזה".

*

לפני ארוחת הבוקר עליתי לסיבוב רגלי בכביש סובב האגם. ראיתי חבורות של ילדים הולכים ברגל לבית הספר, לבושים במדים אחידים ומחזיקים ספרים תחת הזרוע. פטפטתי איתם. כולם מדברים אנגלית מצויינת.

בדרכי בחזרה למלון, הצטרפתי לנערה צעירה במדים ירוקים משובצים.

היא ענתה לשאלותי בשקט ובביישנות. תשובות מינימליסטיות. שמה איבט.

נפרדתי ממנה כשג'יפ עם כיתוב של אירגון כלשהו אסף אותה.

*

לאחר ארוחת הבוקר נאלצנו למהר וצאת לדרך הארוכה, שבסופה חיכה לנו רכב עם נהג במעבר הגבול לאוגנדה.

*

הבוקר הזה שלייד קיבוייה נבנה מרצף של טעויות, שרק תיירים שאינם מכירים את המקום ואת חוקיו יכולים לעשות .

*

*טעות ראשונה ומסוכנת*

יצאנו מחניית המלון לכביש חד סיטרי, אבל נגד הכיוון..

למזלנו (מדובר בכביש צר ומפותל), לא הגיעה אף מכונית ממול. כשמקומיים התחילו לנופף לנו עצרתי וחניתי בשולי הכביש.

*

*טעות 2*

חניתי על השוליים הרחבים במיקום שאסור לחנות בו.

*

*טעות 3*

בסמוך למקום שבו חניתי ראיתי כנסיה, התקרבתי והקפתי את המבנה. כשראיתי שיש דלת פתוחה נכנסתי אל הכנסיה הריקה וצילמתי את ג'יזוס המקומי.

מתברר שזו בדיוק אחת הכנסיות שבה קראו לטוטסי להתכנס בעת הטבח, כביכול כדי שיהיו מוגנים, ובוצע בה טבח המוני שלהם.

מקומות כאלו אסורים לצילום.

*

*למרבה המזל1*

נכנס לפתע איש לכנסיה ואמר: 1.שאסור לצלם 2. שאסור לחנות איפה שחנינו ואפשר לחטוף קנס.

*

*למרבה המזל2*

כשהגענו לאוטו, רמז האיש שהוא ישמח לטרמפ לכיוון בית החולים KARONGI, שם מאושפזת אשתו. זה היה ממילא כיוון התנועה שלנו ולקחנו אותו בשמחה.

*

*למרבה המזל3*

בדרכנו לבית החולים ראיתי מרפאה. עצרנו וחתרתי בנחישות למגע.

ביקשתי מהאיש (שמו Anastase) לבקש יפה בשפה המקומית שנוכל לבקר בתוך המרפאה. בחוץ ישבו ממתינים רבים. על הדשא הסמוך ישנה אישה מבוגרת.

אנסטז הוא טוטסי והוא ניצול יחידי ממשפחתו כי היה בעת הטבח בקיגאלי. הוא בן 49 ואיבד לפני מס' שנים את משרתו כמורה לצרפתית כי המדינה עברה באופן רשמי לשפה האנגלית והפסיקו ללמד בבתי הספר בצרפתית.

*

אנסטז ביקש יפה שיראו לנו את המרפאה ואני חייבת לומר שעל פי שפת הגוף של הנשאלים, אף אחד לא התלהב, לא מזה שאני רופאה ולא מזה שאנחנו מישראל.

*

הממתינים על הספסלים הסתכלו בנו במבטים מאוד חשדניים. באופן כללי, בפריפריה, יש כאלה שמאוד לא אוהבים שמצלמים אותם וכדאי מאוד לדעת את זה ולהתחשב בזה.

גם כשמצלמים מהאוטו תוך כדי נסיעה, זה גורם להם לפעמים לעוגמת נפש או לתגובות שמסכנות אותם.

*

המרפאה נראתה כפרית, פריפרית, פשוטה מאוד. מסדרונות ארוכים. עובדי רפואה בחדריהם לא הסבירו פנים. בחדר התרופות ראיתי הרבה אנטיביוטיקות: פניצילין, אריתרומיצין (שבקושי משתמשים בו בארץ) וציפרוקסין. גם בפנים היו ספסלים עמוסי אדם.

*

מהמרפאה עברנו למוזיאון ה- memorial המקומי. מקום מנוכר, אפור, חדש, נקי וריק. בחצר המוזיאון אזור של זרי פרחים שבני המשפחה מניחים אחת לשנה ביום הזיכרון.

בקומת הכניסה חדר מחופה זכוכית עם תמונות של ארכי-רוצחים.

בקומת המרתף, אולם עם ארונות קבורה מלאים בעצמות של נרצחים, בגדים של נרצחים וחפצים אישיים. כמו כן תצוגת גולגלות ועצמות מופרדות לפי סוג.

*

*למרבה המזל4*

בסמוך לבית החולים שבו אושפזה אשתו של אנסטז יש בית ספר.

ביקשנו ממנו שיארגן לנו ביקור. הוא ביקש ממישהו רשות ונכנסנו לכיתה של ילדים שעשו בדיוק מבחן במתמטיקה. בכיתה היו מס' מורות ומורה (גבר) למתימתיקה.

הם עצרו לכבודנו את המבחן לרגע קט. הסתכלתי על התלמידים שישבו בדממה בח' וזיהיתי, לא פחות ולא יותר, את איבט, הילדה שפגשתי בבוקר בדרכה לבית ספר. חייכתי איליה ואמרתי "שלום איבט".

*

המורות והמורה הסתכלו עליי בשוק! ראיתי שעוברת לכולם המחשבה: "מה למזונגו הזו ולאיבט.." ילדה מתוקה ביישנית, שבקושי מוציאה מילה מהפה. איבט חייכה במבוכה.

נוכחנו שם שהם לומדים מתמטיקה באנגלית. בעצם לומדים את כל המקצועות באנגלית ולכן האנגלית שלהם מצויינת.

*

כאמור, 5 שנים לפני כן העביר הנשיא פול קגאמה את השפה העיקרית מצרפתית לאנגלית.

טוטסי שהגיעו מאוגנדה אחרי הטבח ב- 1994, דיברו ממילא אנגלית כיוון שבאוגנדה זו השפה השנייה העיקרית והשפה שמלכדת את כל השבטים שיש להם ניבים שונים.

*

*למרבה המזל5*

כשיצאנו מהכיתה לחצר, פגשנו את הנכד המתוק של אנסטז. בן 7.

*

*למרבה המזל6*

לאחר הביקור המרתק בבית הספר נכנסנו לבית החולים. שוב הביטו בנו בחשדנות. אנסטז ביקש רשות שנכנס ועשינו שם סיור קצר.

ביקרנו במחלקת יולדות. היה נקי אבל היה ריח מאוד לא נעים של שתן.

לחדר המיון כבר לא נתנו לנו להיכנס.

נפרדנו מאנסטז, לא לפני שנתנו לו שכר צנוע על ההדרכה האקראית וקצת אוכל לאשתו המאושפזת.

*

אנסטז היה ידידותי מאוד אבל נראה מבוגר מגילו ועצוב. מעבר לזה שאשתו חולה הוא גם מובטל, סיטואציה לא פשוטה במדינה עניה ממילא. שאלנו אותו אם סלח לרוצחי המשפחה שלו והוא אמר שכן. הוא גם התחתן עם בת שבט הוטו. לשאלתינו כיצד היה מסוגל, הוא הסביר שאין טעם לקבע שנאה לאנשים על רקע פוליטי.

*

אחרי הביקור באזור קיבוייה התחלנו את דרכינו צפונה. רצינו לנסוע על

הcongo nile trail, מסלול הליכה מקסים בין הכפרים לאורך האגם.

בפועל, לא ניתן לנסוע על הtrail והסתפקנו בנסיעה על הכביש הראשי ובעצירה לארוחת צהריים בסמוך לאגם באזור GISENYI.

*

למרות שמיהרנו לגבול אוגנדה (שם קבענו פגישה ב17:00 עם מארגן טיול-הגורילות) הדרך הייתה יפיפיה. פגשנו כפריים רבים. בכל עצירה התקרבו מקומיים כדי לראות את המזונגו…

חלק ביקשו אוכל. חלק הצביעו על הבטן ואמרו שרעבים.

קיימת דילמה אם לחלק תשורות קטנות או סוכריות לילדים.

בפועל, בקושי עשינו את זה.

זאת סוגיה מאוד פרובלמטית.

כשעצרנו לאכול בסמוך לכביש שמשקיף על האגם לא נתנו לנו מנוחה.

בשלב מסויים לבשתי את הבד הצבעוני שקניתי בשוק והצלחתי קצת לבלבל אותם, לא לפני שכיבדתי בעוגיות את הטף, וגם את כל מי שהסתכל עלינו במבט רעב.

*

ברואנדה אין רעבים ללחם אבל הם בהחלט רעבים לאוכל שאינם מכירים או שידם אינה משגת לקנותו. לא ראינו ברואנדה אנשים עם עודף משקל. הם אוכלים מזון בסיסי וצועדים כל יום קילומטרים רבים.

אין כמעט מכוניות על הכבישים.

הילדים הולכים קילומטרים ארוכים הלוך ושוב לבית הספר.

ראינו גם ילדים מאוד עניים שלא הולכים לבית הספר. נאמר לנו שההורים אינם מסוגלים לקנות להם ציוד אלמנטרי.

*

לא נתקלנו ברואנדה בתיירים (למעט בקיגלי).

*

אחד הדברים הבולטים ששמנו לב איליו הוא שהם מראים חיבה אחד לשני באופן גופני. נוגעים המון. נותנים ידיים. מחבקים.

*

ב-16:30, הגענו כמתוכנן למעבר הגבול CYANIKA הסוריאלסטי והפרימיטיבי בין רואנדה לאוגנדה. התייחסו אלינו בחביבות המתבקשת (בכל זאת, שתי נשים "מזונגו" לא צעירות במיוחד, נגררות עם מזוודות טרולי).

אחרי שטיפת ידיים בחומר חיטוי וטבילת סוליות הנעליים באקונומיקה (נגד אבולה) וגרירת המזוודה על חצץ, נכנסנו לאוגנדה.

בצד האוגנדי חיכה לנו מוסא - נוצרי ששמו האמיתי הוא מוזס, נהג מטעם חברת טיולי הגורילות.

נסענו לכיוון KISORO ודי מהר עלינו וחווינו את השקיעה על דרכי עפר חשוכות, אך מלאות בהולכי רגל, לכיוון הלודג'.

ללודג' הגענו למרבה הצער בחשיכה מוחלטת.

ככה זה כשהטיול דחוס מידי, כשהדרכים הן ארוכות הרבה יותר ממה שנראה "על המפה" וכשמחשיך בשש בערב.

המשך יבוא.

צפיה במפה צפה במפת הפוסט

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של א. לאוף?

‹ הפוסט הקודם
רואנדה פוסט 5
רואנדה פוסט 5
מתוך הבלוג של א. לאוף
14-09-2019
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של א. לאוף »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
×