רוסיה - בין נוסטלגיה למציאות - חלק ג`

היסטוריה, עבר מלחמות עקוב מדם, מנהיגים גדולים ואמנות עשירה, את כל אלה תוכלו לגלות בעת ביקורכם ברוסיה. אהוד וחבריו ממשיכים בטיול. בכתבה לפניכם, חלקו השלישי והאחרון של הטיול.
אהוד פורמן
|
תמונה ראשית עבור: רוסיה - בין נוסטלגיה למציאות - חלק ג`
© גיל חן

קתדרלת קאזאן

ביום ראשון, ה- 3/9, אנחנו מבקרים בקתדרלת קאזאן, שם רואים את קבר קוטוזוב, שבא לכאן לבקש ברכה לפני כניסתו למלחמה עם נפוליון. בכנסיה שבמקום איקון שמייחסים לו כוחות מיוחדים. כנסיה זו היתה סגורה בתקופת הקומוניסטים  ונפתחה אחרי הפרסטרויקה. מאמינים כי האיקון הגן על הכנסיה, ובזכותו לא נפגעה במלחמת העולם השנייה. משם, אנחנו ממשיכים לטיול בנייבסקי פרוספקט, בנינוחות של יום א` בבוקר. מגיעים להרמיטאז`, הלא הוא ארמון החורף. ארמון זה נבנה לקתרינה, שנכנסה לפני שהושלם. בארמון אנו יוצאים לסיור במסלול נבחר: אמנות רוסית, אימפרסיוניסטים (גוגן, סזן, רנואר, דגה, ון גוך, פיסארו, מנה, מונה), הרבה רמברנדט, אסכולת ונציה איטלקית – טיציאן, אסכולה פלורנטינית – לאונרדו, מיכל אנג`לו. אחרי הסיור לוקחים הפסקת צהרים בקפיטריה. אחרי הארוחה אנחנו עולים חזרה לרובנס, לעוד אימפרסיוניסטים ומטיס, שם ציורי ענק: רקדנים, משחקים. אולם פיקסו, ייצוג לכל התקופות – כחולה, קוביסטית וכו`. 

בשלב הזה אנחנו בוחרים להתפצל: עמי, אביבה וחנה – נשארים להעמקה מקצועית, היתר – לקתדרלת יצחק הקדוש

הצארים הוטבלו בקאזאן, נשאו ביצחק ונקברו בפול. את הקתדרלה, שניבנתה בין השנים 1818-1858 התחילה קתרינה לבנות ולא הספיקה. בנה אותה בנה פול ששנא כל מה שקשור בה והורה לסיים מהר. רצו להוסיף עוד כמה צריחים אבל בגלל בעיית יציבות הקרקע תוכנן להרוס חלקית ולבנות מחדש. ארכיטקט צרפתי צעיר בשם מונפראן טען שלא צריך - קיבל את ניהול הבנייה, התברר שבכל זאת נדרש חיזוק, ולקח לו 5 שנים לחשב מחדש ולחזק את היסודות. תקעו מוטות עבים באדמה הבוצית, ביניהם פחם וביניהם לוחות גרניט. בסלעי הגרניט הענקיים היכו בפטישים בתדר תהודה שסדק אותם, ואיפשר לעצב מהם בלוקים או עמודים ולשייף אותם למידות הרצויות. שמונה אנשים בלבד נדרשו להזקפת כל עמוד שמשקלו 160 טון, באמצעות מערכת גלגלות ומנופים חכמה, במשך שעה בלבד. 

הכיפה של הקתדרלה דומה לסנט פול בלונדון. כריסטופר רן האנגלי השתמש באותה טכניקה כמו מונפראן. תערובת כספית-זהב רוססה על הנחושת, חוממה – הכספית התאדתה ונשאר ציפוי זהב. הרבה מתו מרעילות הכספית! מונפראן מת כמה שבועות לאחר השלמת הקתדרלה. ציורים מהברית הישנה על הקיר מזרחי, ומהחדשה – על המערבי. הבינו שציורים לא יחזיקו בתנאי הלחות המקומיים, החליטו לעבור למוזאיקה, והחליפו לאט לאט. כיום, עדיין יש תערובת של מוזאיקה ונציאנית (שקל להרכיב) עם מוזאיקה רומאית - עבורה נדרשת שנה להכנת מ"ר ולכן אינה מעשית. הציור שבתקרה (בשטח 800 מ"ר) בוצע על ידי ברילוב ותלמידיו, שמת מהתהליך של הציור: אבק, צבע, תוך שכיבה על הגב. השיש  שרואים מאיטליה. בקיר המערבי – דמויות קדושים, פסיפסים: פיטר ופול בצדדים, ישו הבתולה והתינוק במרכז. ביניהם – יצחק הקדוש ומולו הנסיך אלכסנדר נייבסקי שעלה למעלת קדוש, וזוג נוסף – ניקולאי הקדוש וקתרינה. הספיגו שמן בושם בצבעים, כדי לסייע בשיפור הריח בעיקר בימים חמים (בעייה רוסית ארוכת שנים...). בעניין זה - ככלות כל הקיצים – פינו את הכנסיה... בתקופת המלחמה אוחסנו אוצרות הרמיטאז` במרתף הקתדרלה.

לתחילת הכתבה

פושקין

יום שני ה- 4/9. אנחנו נוסעים לפושקין לארמון קתרינה הגדולה. הארמון נקרא "המקום הגבוה", יחסית קצת מעל המישור של העיר הגדולה. האדריכל בראונשטיין בנה ארמון צנוע, 16 חדרים, שנקרא ארמון קתרינה. האדריכל רסטרלי הוזמן כדי להגדילה ולפארה. השקיעה 100 ק"ג זהב טהור בעיטורו, ובסך הכל השקיעה 1.2 מליון רובל בארמון, כשלהשוואה המשכורת השנתית של עובד הייתה 18 רובל לשנה. כשנגמר לה הכסף העלתה את מס המלח, ואנשים אמרו שבנתה את הארמון על מלח. קתרינה, לא פחדה מפטר, ולמרות שרומם אותה – בגדה בו. כשעלתה לשלטון חילקה משקאות חינם בבתי המרזח, וכל העיר השתכרה. לפטר היה גדוד צבא נאמן שעבר לשליטת קתרינה עם מותו. הם נשאו אותה על כתפיים בשלג להכתרתה. כששאלה: איך לגמול לכם? אמרו לה: היי קולונל בגדוד שלנו. היא מתה בארמון זה. 

בתקופת השלטון הקומוניסטי הפך הארמון למוזיאון, ושמו שונה ל"פושקין". כשהנאצים הגיעו הם הפכו את הארמון למפקדתם. כשנסוגו – הרסו אך לא גנבו הרבה. מה שרואים כיום – שוחזר. הגענו לארמון. תזמורת נשיפה קטנה בכניסה. "מאיפה אתם? מישראל?" התזמורת מתחילה לנגן את התקווה... בכניסה עמודים, ספסלים, צבעי תכלת, צהוב, לבן. כיסוי נעליים לשמור על הריצפה. פסלי הילדים הישנים משני צדי המדרגות. שלושה מתחמי ארמון וביניהם שטחים פתוחים לעצים ומדשאות. קתרינה הייתה ציידת נלהבת ואכזרית, חיסלה עשרות חיות. כשהזדקנה – הביאו לה חיות לחצר – וירתה בהן מהחלונות. 

הדלקת הנרות: היו מדליקים אחד וזה ממשיך אוטומטית דרך פתיל משורשר, והתאורה הייתה עולה במקביל בכל האולם ומשתקפת במראות. ניתן לדמיין כמשהו ציורי ומדהים. 20 שנה נמשך ציור התקרה – לכל שטח האולם. המקום זקוק לתרומות ולתמיכה כי הממשלה לא תומכת יותר במוזיאונים כמו בתקופת הקומוניסטים. הוא מושכר לאירועים, אפילו התקיים כאן מופע של אלטון ג`ון. המארגנים שילמו 250,000 דולר על שכירת המקום. דוגמה נוספת: דינה ליוותה כאן קבוצת אנשי קולנוע שמתכננים להפיק סרט על קתרינה, חיפשו אתרי צילום ויצלמו פה. הסרט ייקרא: אהבה וכבוד. 

בחדר האוכל: שולחן בצורת האות הראשונה של אליזבט - נסיכה מאוחרת יותר. עוד שולחן עם סט אוכל, עשוי שנהב – מסין. ארון עם מגרות סתר. בדרך כלל שיחקו בחדר זה קלפים, אבל הנה, אפשר גם לזהות כלי שחמט. כל פרטי העץ לקישוטים, מעץ לינדן מצופה זהב. ניקוי אבק – עם זנב סנאי בעזרת חשמל אלקטרוסטטי, בלי מגע. 

בחדר הענבר – אסור לצלם. מרהיב. תמונות פסיפסים. אפילו קראו לו הפלא ה-8 של העולם. הגרמנים לקחו את הענבר, אבל לא ברור אם את המקור. ייתכן שהקומוניסטים מכרו את המקור עוד קודם לארמנד המר, עבור כסף לתעשייה הצבאית שלהם, או שהגרמנים העלימו את הענבר בארמונות שלהם. ב- 1979 חברת גז גרמנית הציעה לתרום כמה מליוני דולרים לשיקום ושיחזור חדר הענבר. הדבר הסתבך קצת – כי רצו לתרום מהחזרי מס שיקבלו על יזמות ברוסיה. ב- 2003 נפתח מחדש. אולם תמונות, כיסאה של אליזבט, רחב מאד, לפי מידות ה... של הגברת. עוד במקום אפשר למצוא את חדר העבודה של אלכסנדר הראשון, שבו תמונות קתרינה הגדולה. 

אנחנו יוצאים לשוטטות בגן. הגן מטופח, פסלי אריות, במה ממנה צפתה המלכה על הזיקוקין שנורו מלמטה, מעל האגם (המלאכותי) שנראה דווקא טבעי למדי. בגן אגם קטן ובו אי. על האי בית שמושכר למסיבות פרטיות. עוד בגן אנחנו רואים את עמוד אורלוב, לזכר האיש שהעלה את קתרינה לשלטון (יועץ עשיר, מאכער - ומאהבה). 

לתחילת הכתבה

ממשיכים לאגף הבוקר של קתרינה: קתרינה היתה מאד חרוצה וקמה מדי בוקר בשעה 6. היא היתה בעלת עור פנים צח עד ליומה האחרון, רחצה את פניה בחלב קפוא. כאן בבקרים אכלה וקיבלה דיווחים: בכל יום בנושא אחר. היא עודדה רכילות ככלי מודיעיני וכמנגנון תקשורת: כשיזמה חוק חדש – הדליפה אותו, הסוד התפשט, והיא אספה תגובות וידעה להיערך. בנוסף, עודדה שימוש בתפוחי אדמה: ביקשה מאחד האצילים לשתול תפוחי אדמה בגינה מיוחדת תחת משמר, כדי לשדר את חשיבות הירק וייחודו. העם הבין שיש פה משהו מיוחד – ואימץ אותו, וכך התפשט השימוש בירקות אלה. 

אנחנו יוצאים ממתחם הארמון לכיוון שוק קטן בעיר הצמודה פושקין. השוק חביב, סואן, אותנטי, דוכנים, יש מכל טוב. ירקות נראים טריים ובאלאדי. דגים, בשרים. מתאים לאוכלוסיה ממוצעת, ועדיין יש קושי לקנות, אין די כסף. אנחנו יוצאים להפסקת צהרים במסעדה מקומית: מבקשים תשלום מראש שמא נברח... דינה מתרגמת בדי עמל, ובונים תפריט – שמסתבך ללא הכר בהגשה: מרק טרטר מגיע כרוטב... פיצה? מחכים, מחכים. קוטלט? על האש, במקום.  

משם, לאנדרטת השואה, במקום בו נרצחו יהודי פושקין. דינה פגשה תייר שהיה ילד בקהילה זו וניצל עם משפחתו כי אביו היה מתורגמן לגרמנית. הם משכו את המשפחה לצרפת, ומשם הגיעו לאמריקה – במקום חזרה לרוסיה, שם סטלין היה מחסל אותם. אפילו כילד בן 6 זכר את הנאצים שהתנהגו כמו חיות. 

חוזרים לעיר לכיוון אנדרטת הזיכרון למצור על לנינגרד: בעיר כ- 3 מיליון תושבים, 1.2 מיליון פונו, מיליון מתו, 400 אלף נשארו. בכניסה, נרות זכרון מתרמילי פגזים, 900, לפי מספר ימי הלחימה כאן. בחוץ כיתוב: 900 יום, 900 לילות. לנינגרד היתה מטרה מרכזית והיטלר חשב שייכבוש אותה בחודש, וכבר הזמין אורחים למסיבת הניצחון במלון אסטוריה. מי באמת הציל את העיר? נמצאו מסמכים שסטלין החליט שהעיר לא תיפול בכל מחיר, והורה למקש את בנייני המפתח בעיר. הגרמנים שידעו זאת אמרו: נחכה שהעיר תמות ברעב. הנצורים אכלו הכל: חיות בית, אפילו קניבליזם. 125 גרם לחם לילדים. אשה אחת עם 6 ילדים בחרה מי יחיה ונתנה לו את כל ההקצבה. עובדי חנויות המזון הפכו עשירים כי לקחו תכשיטים ורכוש תמורת קצת אוכל. חברה מיילדת של הוריה של דינה התעשרה: עשתה הפלות, כי אף אחת לא רצתה ילדים. ראינו מה זה 125 גרם לחם (דגם + משקלות). 
 

אגם לדוגה, ימת החיים, דרכו הועברה אספקה, בעיקר עם קפיאתו. קוי חשמל שבעיר – מתחת למים. בחורף הטמפרטורה הגיעה ל- מינוס 42 מעלות. לא היה כך לפני ולא אחרי! הקור מנע התפשטות מגפות בשל הגופות ברחובות. ללא חימום – שרפו הכל, אנשים היו עייפים וחלשים, אך החיים המשיכו. שמו רמקולים ברחובות למסירת מידע והודעות, הצגות, קונצרטים. כשלא היה מה – שידרו מטרונום מתקתק, להמחשת פעימות הלב של העיר שעומדת במצור. 39 בתי ספר היו פתוחים. שלוש אוניברסיטאות פעלו. 

מסתיו 41 ועד חורף 42 התחיל הסבל הגדול. שמותיהם של מגיני העיר מופיעים על הקירות. ברקע הצליל שלפני החדשות. אנחנו צופים בסרט דוקומנטרי – אנשים מאזינים לחדשות, נשים חופרות ביצורים, לוחמים, רמקול, הפצצות, פצועים, הרוגים, פינוי גופות. ובניגוד לכל זה הצמרת הקומוניסטית גרה בתחנות המטרו המוגנות בחיי לוקסוס. שיירות המזון על אגם לדוגה הקפוא כוללות קמח ולחם. דינה מספרת: וטרנים ביקרו בבתי ספר, קידמו את פניהם בפרחים, והם סיפרו לתלמידים מורשת קרב. בחוץ: אנדרטאות גבורה, פועלים, חיילים. 

אנדרטת לנין (שבניגוד למוסקבה לא סולקה) היתה כמחווה. מפעל השוקולד של אשתו היה ממול, כאילו מפנה לשם את הציבור... היום – חנות שוקולד טובה. במקום גם כלבו לממכר צעצועים. מציאות לא תמצאו שם. עוד תמצאו שם תיאטרון שהפך חנות בימי הקומוניסטים. 

ביקרנו במסעדת סטרוגנוף - נפילה אמיתית. זהירות. 

בערב יצאנו למופע פולקלור. 10! עממי אמיתי, נגינה מעולה, ריקודים אמיתיים, אותנטי, עשיר, מתקשר ואינטימי יותר – לא מרוחק כמו מקבילו במוסקבה. נהדר! בהפסקה: מזנון כיבוד, קוויאר פשוט, כריכונים קטנים, פירות, שמפניה, שתיה. הפתעה נעימה וטעימה מאד. המשכנו לסיור לילה רכוב – לא ממריא, נראה שהיינו עייפים. 

לתחילת הכתבה

מוזיאונים וטיול בעיר

יום שלישי – 5/9. זהו יומנו האחרון, שבסופו ההמראה הבייתה. יצאנו לשיט. "ונציה של הצפון". קיבלנו סירה רק לנו. במהלך השייט רואים את כל הארמונות והקתדרלות מכיוון נהר הנייבה וכן את הספינה אורורה. בחורף הנהר קופא ואסור לעבור – קרח דק. האנשים חוצים בכל זאת. בנהר אפשר לראות מקומיים יוצאים לגלישת רוח במהירויות מפחידות. באביב – פטר הגדול היה תמיד הראשון לשוט מחדש בנהר. בית הנהר של פטר, קטן: הוא בקומה למטה, המשפחה למעלה. שם אירח למסיבות יין וודקה – עד שכרות. כאן - בית הקפה הראשון ברוסיה. פטר הביא לרוסיה את הקפה. "צ`יז`יק-ביז`יק" – ביטוי שנגזר מצורת מדי הקדטים בבתי הספר הימי שבסביבה, והאיזור בו יצאו לבלות נקרא כך. במקום זה היו נפגשים שם לשתות וודקה.

השייט מסתיים ואנחנו ממשיכים לבית הכנסת הגדול, ששופץ על ידי ספרא. בית כנסת זה נוסד על ידי משפחות גינצבורג ופוליאקוב – עשירים גדולים - לפני 200 שנה. למקום מגיעים מדי שבת כמה עשרות, מנין כל יום, כמה מאות בחגים. כ- 1000 מקומות. בית המדרש הקטן בחצר נימצא ליד ציור קיר ענק בגודל טבעי של הכותל המערבי, של חב"ד. חי יותר, חמים יותר. אנחנו שומעים תקיעת שופר, ברוך הבא המלך המשיח, ורואים כמה טיפוסים שנראים ולבושים כמו בימים עברו... 

משם למוזיאון שטיגליץ: כיום בית ספר לאמנויות. במוזיאון נימצאים מוצרי בית, כלים, רהיטים, פסיפס של שוטא רוסטוולי – המשורר הלאומי הגרוזיני, עבודת גמר של תלמיד שקיבל עליה (רק) "טוב"... ציורי קיר, פסלי קיר "ריאליסטיים" - כמו של קניספל בחיפה...
 
ממשיכים לארוחת פירושקי בשטולה: 10! כרוב, גבינה בטעם של הבית, שוקולד. מומלץ ביותר. טרי, טעים, משהו. אחר כך למוזיאון הפוליטי: כרזות פרופגנדה אופייניות בכניסה. חלקנו נכנסו, והאחרים בחרו בטיול רגלי על שפת הנהר. מוזיאון ארטילריה - סגור. בכל זאת, מצלמים מבחוץ ודרך הסורגים, מציצים על המוצגים שבחצר הפנימית. אנחנו רואים כמה כלים מרשימים ומפחידים. גם משגר סקאד מציץ מבפנים. 

מכאן אנחנו יוצאים לטיול ערב לכיוון פארק עירוני יפה, עוד חתונה. ממשיכים לארוחת ערב מסיימת במסעדה איטלקית בינונית. ראוי לציון "חשוב" אחד (פוליטיקאי או אוליגרך?) שנכנס לשיחת עסקים, מלווה בשומרי ראש מאיימים - לפי כל הכללים. מכאן אנחנו נוסעים לשדה התעופה – פרידה מדינה, הפיכת המזוודות בביקורת הביטחון (כי לא היו באחריותנו במשך היום) וטיסה חזרה ארצה. 

לתחילת הכתבה

סיום

ההדרכה – עדיפים מקומיים על "ייבוא" מהארץ. נותנים יותר טעם מקומי וצבע מקומי. ניסיתי להגדיר סולם לפיו ציון של מדריך נקבע לפי: 40% ידע, 20% תוספות ופיקנטריה לא פורמליות (שלא מופיעים בספרים...), 20% איכות התקשורת, 20% תושיה ופתרון דברים לא צפויים. 

אז איך היה? מעניין מאד, בעיקר לבני גילנו שגדלו על הקשר לתרבות (ספרות, מוסיקה), ההסטוריה, המדע, ומנגד - הפוליטיקה העויינת, וגם הצבא והנשק  של רוסיה ושל ברית המועצות. בסך הכל מרשים וחווייה עמוקה, אף כי רוסיה לא נראתה לנו כמעודדת תיירות, והאנשים חמוצים למדי, אינם מסבירי פנים, ועדיין לא נרפאו מכמה מחלות קומוניסטיות מהעבר, בעיקר ביורוקרטיה. יש יותר דגש על הסטוריה ועבר מפואר, צבאי ודתי, ופחות פתיחות להציג את ההווה, שכנראה אינו מאד ורוד. 

מומלץ? כן, בהחלט, ולנסוע כמונו: בקבוצה עצמאית קטנה ומגובשת. חשוב ללמוד לקרוא את האלף – בית הקירילי, זה קריטי להתמצאות, ולא קשה ברמת הבסיס. 

לתחילת הכתבה

השתתפו: חנה ודב א., אביבה ועמי וינד, שרה ומנחם ר., עפרה ואהוד פורמן.
רשם וצילם – תוך כדי, וסיכם בסיום: אהוד פורמן.

יעדי הכתבה

סגור
0
×