רועי והעיר הגדולה - חלק א`

על ביקור שורשים בעיר רחוקה ומעבר מהיר לכיוון הערים הגדולות. על הביקור בקורדובה, על אמנות אי עשיית הכלום, וגם התרשמות (לרעה) מבחורינו בתפוצות...
רועי גמר
|
מפה
תמונה ראשית עבור: רועי והעיר הגדולה - חלק א`

הסטוריה משפחתית וטיול שורשים ב- Rio Cuarto

קצת הסטוריה משפחתית שלי: לפני שנים רבות נולד סבא שלי. רצה הגורל והוא נולד בארגנטינה אחרי שהוריו עלו לכאן מרוסיה. אמו נפטרה כאן כשהיה ילד והוא ואביו עלו ארצה. ברשותו ישנם מספר כתובות ממכתבים שנשלחו בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 מארגנטינה לישראל לדוד של סבא שלי, שניאור גוניק ז"ל. שתיים מהכתובות אותרו על ידי אבי לפני מספר שנים כשהיה בנסיעת עסקים בארגנטינה. הראשונה ב-Pergamino, שם סבי נולד והשנייה בבואנוס איירס הסמוכה. שני הבניינים המקוריים נהרסו לטובת בניינים מודרניים ונשארו 3 כתובות שלא נחקרו. הן נמצאות אי שם בעומק ארגנטינה, באמצע שומקום, קרוב לקורדובה בעיר שנקראת Rio Cuarto, לשם עברה משפחתו אחרי שנולד ושם אמו נפטרה במהלך ניתוח. ועכשיו יותר מ-70 שנה אחרי, הנכד שלו, אני, שבמקרה עברתי באזור, יצאתי לחקור האם הבניינים עדיין קיימים ולשלוח לסבא שלי תמונות מהמקום בו גר אבל מעולם לא הכיר.

היה לנו בדיוק שעה עד שהאוטובוס ל-Rio Cuarto היה אמור להגיע לתחנת האוטובוס של מנדוזה והחלטנו לנצל את הזמן הזה כדי לדווח להורים שאנחנו בחיים אחרי הטרק ממנו חזרנו אמש. חצינו את הרחובות הומי האדם במהירות לכיוון אינטרנט קפה טוב שהכרנו. חלפו על פנינו אלפי פרצופים שמעולם לא נזכור אבל תוך כדי ההליכה המהירה, בשבריר שנייה של קליטה פתאומית, זיהיתי את הפרצוף של רועי, שותפנו לשעבר למסע, ישר מולי. ישר חיבוקים ובערך רבע שעה בלחץ של החלפת חוויות. ממש מיהרנו וחבל. כמונו, גם הוא נהנה מהמשך טיולו שהיה שונה משלנו ובדגש טיפוס הרים באזור ברילוצ`ה כפי שחלם לעשות. הספקנו לשלוח הודעה שאנחנו בחיים ויצאנו ל-8 שעות נסיעה ל-Rio Cuarto. ככל שהתקרבנו ליעדנו, הנוף עבר מאזור הכרמים של מנדוזה, לאזור המדברי של San Luis וחזרה לאזור חקלאי. באור אחרון מצאנו את עצמנו, די אבודים, בתחנה המרכזית של Ruo IV (כפי שכותבים המקומיים, על אף שהמשמעות היא רבע ולא ארבע). זה מסוג הערים שלא ממש מוזכרות במדריך הטיולים שלנו. קצת עזרה מהמקומיים ומצאנו אכסניה, בלוק מהתחנה המרכזית. ללא ספק החור הכי רציני שישנו בו עד עכשיו. הריח. כן, זה היה הריח המגעיל של הסיגריות ואלוהים יודע מה עוד שנדף מהמצעים שלי והפריע לי לישון. ומקלחת? בואו נגיד שנשארנו יותר נקיים בגלל זה שלא נכנסנו לשם. מה לא עושים למען המשפחה.

למחרת בבוקר יצאנו עם מפה שסופקה לי כבר בארץ עם סימונים של הכתובות. היא שכבה במשך חודשים עמוק במוצ`ילה שלי ועכשיו הגיע הזמן להשתמש בה. ההסתובבות הראשונית בעיר נראתה מבטיחה... בניינים מאוד ישנים, נמוכים, מהסוג שנבנה בתחילת המאה הקודמת. לא לקח לנו זמן רב עד שמצאנו את הבית הראשון. הסתובבנו כמו מפגרים בניסיון להבין אם אכן זה הוא, כי מספר לא היה עליו, אלא רק על הבתים לפניו ואחריו, ועם שיטת המספור הדרום אמריקאית שלא דוגלת בסדרה חשבונית עולה, אלא בקבוצה של מספרים אקראיים. לדעתינו, זה פשוט היה חייב להיות זה. זקן על אופנוע מהצד השני של הכביש ניסה לברר מה לעזאזל אנחנו עושים, והיה קצת קשה, אבל הצלחתי להסביר לו. הוא אמר שהאנשים שגרים שם לא נמצאים ושננסה מאוחר יותר. הצטלמנו מול הבית הלבן עם חזית השיש הסדוקה והמשכנו הלאה.

הבית השני כבר היה ממסופר ושם דווקא היתה מוכרת פרחים, שדי התרגשה מהסיפור, אבל הציעה לא לנסות לחדור לבית הישן ולצלם בפנים, לאור עשרת הגברים השיכורים או כפי שהיא אמרה Del Peor (מהצד הלא טוב) שמאכלסים אותו. היא הציעה לנסות לדלות פרטים מהארכיון העירוני, שלצערנו לא היה פתוח באותו יום שישי וגם לא ביומיים שאחריו. הכתובת השלישית הייתה קיוסק קטנצ`יק, שמי יודע, אולי היה אז משרד דואר או משהו. בעלת הבית היתה קצת מופתעת. שאלנו אותה כמה זמן היא במקום, "20 שנה". "ומה היה כאן לפני זה?". "קיוסק...אבל מה היה לפני 70 שנה....אין לי מושג". "תודה". "צ`או". ובזה זה הסתיים. כעבור שעתיים כבר היינו על אוטובוס למקום אחר. לעיר גדולה. לקורדובה!!

חמישה כתובות של הוסטלים נתנה לנו הפקידה הנחמדה במודיעין של התחנה המרכזית של קורדובה, סימנה אותם על מפה ושלחה אותנו למסע מסויט ברחובותיה. לכתובת הראשונה הגענו עם מונית. הכניסו אותנו פנימה, נתנו לנו הרגשה טובה, אמרו "מצטערים...מלא!". מאוכזבים יצאנו עם כתובת נוספת והסבר של "10 דקות הליכה מכאן". עם תיקים כבדים יצאנו לדרך. 10 דקות הפכו לחצי שעה הליכה שהובילה למסקנה שהנקודה שסימנו לנו על המפה לא נכונה. לצערנו, גם הכתובת הרשומה לא הייתה נכונה. טוב, לפחות יש לנו עוד כתובות של שתי אכסניות באזור שהיו מאוד קרובות. יצאנו לדרך, לפי הסימון של הבחורה מהתחנה, לאכסניית "טנגו". כמובן שהסימון היה שגוי (ולא! לא טעיתי בניווט!). לפחות הסימון האחרון היה נכון, אבל נחשו מה? מלא! היינו כבר על סף יאוש והכתפיים שלנו גם. באנו לנוח. לא לעשות מסע. לפחות בעל אותה אכסנייה סימן לנו את המיקום הנכון של טנגו. הגענו לשם כעבור 5 דקות. הפנים של בעלת הבית לא היו מעודדות במיוחד. "מממ... לא נראה לי שיש. שנייה, אני אבדוק. מממ... כן יש לנו מקום! אבל... זאת מיטה זוגית...". כוסאמוק. שיהיה.

לתחילת הכתבה

איש המערות חוזר לציוויליזציה

לחבר`ה הישראלים שהיו באכסניה הייתה דעה שונה לחלוטין על ברירת המחדל שלנו. "חבר`ה אין לכם מושג איזה מזל יש לכם שיש כאן מקום! הגעתם למקום הכי טוב בעיר!". וזה מחבורה של ישראלים שחלקם נמצאים בעיר כבר 3 שבועות. "ואתם חייבים, אבל חייבים לאכול כאן ארוחת ערב" הם המליצו. וככה היה.... התקלחנו, התארגנו, יצאנו לקנות בסופרמרקט הסמוך כמה מוצרי הגיינה חסרים. כלומר קרם גילוח. במשך חודשיים וחצי גידלתי אותו, לא יכול להגיד שממש טיפחתי אותו, אבל עכשיו אחרי כל תקופת הטרקים הגיע הזמן להיפרד מזקני היקר. הוא גרם לי להיראות בטווח בין איש המערות לחוזר בתשובה לישו (על פי גרסאות שונות). הוא היה צריך ללכת. עשיתי את זה לאט לאט ובזהירות ובסוף כמעט סתמתי את הצנרת. נשבע לכם שלא זיהיתי את עצמי במראה. עם שיער ארוך, פנים מאוד רזות יחסית ובייבי פייס שגרם לי להיראות צעיר ב-10 שנים זה היה ממש מוזר. גם לאנשים מסביבי שרק כשעה לפני כן דיברו איתי היה קשה לקבל את השינוי, אבל למזלי עם ניסיון העבר לא היה לי קשה לספוג את ההלם. גם זמן רב אחר כך, כל פעם שראיתי את עצמי בהשתקפות זה היה מאוד מוזר. החלטתי לגדל אותו חזרה בצורה הרבה יותר מינורית.

בכל מקרה, זמן קצר אחרי הגילוח ישבנו לאכול ארוחת ערב. 20 אנשים, מחציתם ישראלים, סביב השולחן. עברית, ספרדית, אנגלית, גרמנית ואפילו סינית דוברו במהלך הארוחה שכללה מספר פשטידות והרבה בירה ויין. תמיד ברוך היה אומר לי "בוא נצא לאנשהו עם אווירה". אני לא מאמין בפאבים בעיירות עלובות, אין שם כלום- רק מחירים יקרים. אבל כאן באמת הייתה אווירה כיפית. המון אנשים, המון מטיילים, ממש נחמד. את הערב השלמנו בפאב סמוך עם עוד קצת בירה. סיימתי את הערב די גמור וכמעט נרדמתי על הרצפה בחדר שלנו אבל מצאתי את טיפת הכוח וההיגיון האחרונה וגררתי את עצמי את המטר שהפריד ביני למקום הרבה יותר נוח להירדם בו.

בחורה ישראלית שתגיע לקורדובה עלולה למצוא את עצמה מרגישה טיפה "נחותה". הסיבה היא שקורדובה היא עיר של סטודנטים ובעיקר, אבל בעיקר, סטודנטיות. המון סטודנטיות, ובעיקר מהסוג שיגרום לגבר הישראלי הממוצע להזיל ריר על החולצה. וכאן, לעומת הארץ, זוכים גברי ישראל ל"יתרון התייר". וזה גם מסביר את חבורת ה"ציידים" ששוהים באכסניה הזאת כבר שלושה שבועות ומשתעשעים. בחורה ישראלית לא תקבל כאן יחס מאף אחד. אולי סוף סוף חוויה מתקנת לקולקטיב הנשי הישראלי שקצת מעריך את עצמו יתר על המידה. עכשיו אני מרגיש טיפה מוזר עם חבורת הסטוציונרים שמסביבי, אבל לי יש דברים שיותר חשובים לי מסטוצים עם בחורות ארגנטינאיות. הרבה יותר. וזה סוף הסיפור.

למחרת התעוררנו מאוד מאוחר ויצאנו לאכול ארוחת צהריים. שמענו שרבים כאן בעיר הם אחינו הערבים וקיווינו למצוא צלחת חומוס טובה לשם שינוי. עכשיו, רק שתבינו את האובססיה שלי לחומר הזה... זה מה שקורה אחרי ששנתיים ברציפות אתה אוכל לפחות פעם בשבוע אצל אנטון ממסעדת אל-ליאלי שבג`יש, המקום, ויהיו שיחלקו עליי, עם החומוס הכי טוב בישראל. בכל אופן, אחרי שנכשלנו במציאת אתר קרוב יותר, יצאנו לטיול בן 10 בלוקים ל-El Zete. כמה תמונות של סוריה ולבנון על הקירות גרמו לי לקוות שאני לא עומד להיות אלחנן טננבאום הבא. אבל היה שווה את הסיכון. אמנם החומוס לא היה משהו (בסטנדרטים של ישראל) אבל טוב למדי והלבנה והסלט חצילים היו מעולים. כמה התגעגעתי! אלוהים! והפיתות. למה אין כאן פיתות??? בערב הלכנו לסרט, בלילה הלכנו עם אחד הישראלים למסעדה. אנשים, זה הכיף במקום הזה! אין לך שום דבר על הראש. כל כך שונה ממה שעשינו עד עכשיו. כמובן שזה טוב במינון הנכון אחרת עוד נהפוך לחבר`ה הישראלים שפגשנו כאן שמאוד נחמדים אבל....

האם זה שהחיים משעממים? האם משהו רע גורם לכך? יצר סקרנות? מה גורם לאנשים להתדרדר לסמים? האם זאת התשובה? האם זאת הדרך היחידה? האם לחיות את החיים כמו שהם, חושים חדים, מציאות "אמיתית", זה לא מספיק טוב? אני רואה בכל בן אדם שמשתמש בסמים, אפילו קלים, לא כפושע ולא ככלום, ומצידי שישתמש בכיף אבל אני כן רואה אותו כסמרטוט עלוב שבז לחיים של עצמו. ועדיין אני לא מצליח להבין. מילא אם היה מדובר בג`וינט פה ושם, כמה כוסות של אלכוהול, אבל בחיאת, ישבתי כאן בלילה עם כמה חבר`ה והרגשתי שאני בישיבת קבינט של ברוני הסמים של קולומביה. זה נע משיטות התחמקות מהמשטרה המקומית, לתאורים של מאורות סמים בבואנוס ואיפה להשיג את החומר הכי טוב במגוון יעדים, שיטות הברחה לארץ בשדה התעופה ועוד ועוד. כמובן שזה נגמר ביציאתם להשגת החומר הטוב ביותר בקורדובה. ישבתי איתם כמו זבוב על הקיר ושאלתי את עצמי - עם ישראל, יא חבורה של מטומטמים, מה נסגר איתכם??????? (וזאת לא הפעם הראשונה שאני שואל את עצמי את זה כאן ביבשת).

לתחילת הכתבה

שופינג בארגנטינה

מהארץ לקחתי את כל הציוד כדי לשרוד בטבע ובהרים אבל לא לקחתי כלום כדי לשרוד בג`ונגל העירוני. ולכן למחרת יצאנו לקניון הקרוב לעשות קצת קניות. זה היה די מסובך למען האמת. להסביר למוכרים מה אתה צריך בג`ינס בספרדית לא היה פשוט במיוחד. אבל בסוף לאחר שדי חרשנו את רוב החנויות במקום יצאתי עם ג`ינס ושתי חולצות חדשות במחיר יחסית זול. עכשיו הייתי מוכן להתמודד עם הג`ונגל. לאחר מכן הלכנו לחפש את הפלא השביעי של קורדובה. ה-Tenedor Libre של Las Tinajas. אנשים -זאת באמת היתה חוויה מדהימה. שכחו מכל מה שכתבתי עד עכשיו על מסעדות האכול כפי יכולתך. זה באוקטבה אחת יותר גבוה. עם גודל של 100X25 מטר - פחות או יותר - ניתן ללכת לאיבוד במבוך האוכל של המקום הזה. כל מה שאתם מסוגלים לדמיין יש כאן (ואף יותר). והאוכל מעולה. כמו אולם ארועים עצום, המקום הזה הוא ללא ספק האבא והאמא של הטנדורים בארגנטינה. לאחר מכן, מלאים לחלוטין, יום אחרי יום, הלכנו לעוד סרט. הייתי מרוצה מאוד מכך. לאחר יומיים בקורדובה החלטנו להטריח את עצמנו בערב ויצאנו לטייל עד מרכז העיר בלילה.

אני נורא נהנה. לברוך כבר טיפה מתחיל להיות קוצים בתחת. האמנות של אי עשיית כלום. של מנוחה כמעט טוטאלית. קמנו ממש מאוחר אחרי איזה חצי לילה שביליתי באינטרנט בכתיבת אי-מיילים לחברים. האכסניה הזאת היא המקדש להכרת אנשים, ולכן היה טוב שבסופו של דבר נפלנו על אכסנייה עם חבר`ה טובים ואחד מהם היה אסף שהגיע לאכסנייה באותו הבוקר. דיברנו איתו, או יותר נכון, כשקמתי מצאתי את ברוך מדבר איתו. המסכן נפל לאחר זמן מה קורבן לטעות של האכסניה שאמרה שיש לה מקום כשלמעשה לא היה לה אבל אישהו זה הסתדר בסוף. הלכנו שלושתנו לאינטרנט, תמיד יש לי מה לעשות שם ועכשיו עוד יותר כשההתרגשות הראשונית של הטיול פינתה את דרכה ל"שגרה" מסוימת דבר שנותן לגעגועים הביתה להתחיל להתגנב פנימה.

לאחר מכן היינו חייבים לפתוח לאסף את העיניים ולקחנו אותו לסיבוב שני ב-Lastinajas. אנחנו כאלה שמנים. מטיבי לסת, לא לכת. היה לא פחות מטורף מסיבוב א`. לאחר מכן (באופן די מפתיע, כי אפילו שקלנו את זה ברצינות) לא הלכנו לסרט אלא הסתובבנו זמן מה במרכז העיר. קצת כנסיות, בניינים הסטוריים וכו`. לברוך ואסף כמעט נתפס הצוואר מהבחורות במקום. זה היה יותר מעניין מה"השתקפויות" של הבניינים במדרכה בצורת ציורים מאבנים לבנות שממלאות את העיר.....

לתחילת הכתבה

עזיבה מוקדמת לבואנוס איירס

היעד הבא שלנו היה מקום שכבר זמן רב אנחנו מחכים להניח את כף רגלינו בו. בואנוס איירס. אמנם מאוד נחמד וכיף בקורדובה אבל החלטנו שהזמן הספיק ועדיף לנצל אותו בצורה טובה יותר בעיר הגדולה בארגנטינה ואחת מהערים הכי כיפיות (שמועות...) ביבשת. ולכן יצאתי בערב עם אסף לקנות כרטיס ללילה שלמחרת לכיוון. לא הצלחתי להאמין. יש כמעט 20 חברות שמוציאות כ-5 אוטובוסים של 50 מקומות כל לילה לבואנוס ולא היו כרטיסים עד ליומיים מאוחר יותר. ברוך ישן באכסניה ואני נשארתי עם הדילמה מה לעשות. אז עשיתי את מה שראיתי לנכון. קניתי כרטיס לאוטובוס של למחרת בשבע בבוקר. כפי שציפיתי ברוך לא קיבל את ההחלטה ביתר התלהבות אבל אלה החיים.

יום שלישי התברר כלילה מאוד מת בקורדובה ועל אף שרצינו לנצל את הלילה לדילוג פאבים עם אסף על מנת שנהיה מתים מעייפות ונישן כל הדרך לבואנוס, נאלצנו להסתפק בפאב אחד נורמלי שמצאנו פתוח. ישבנו עם אסף ודיברנו. מי יודע אולי ניפגש בהמשך. אין לי מושג. בכל אופן, למחרת תפסנו מונית מוקדם בבוקר לטרמינל. 10 שעות זה לקח, אפילו יותר, אבל בסוף מצאנו את עצמנו בכביש המהיר שנכנס לבואנוס. זהו זה. הרגשתי חשמל באויר. זה הולך להיות משהו באמת אדיר. משהו אחר לחלוטין. עמוס בתכניות, רצונות וחלומות, האוטובוס גלש לתוך העיר הגדולה. It’s party time. בפעם הבאה...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×