רשמים מטיול בספרד ובפורטוגל

מסלול וחוויות מטיול שמתחיל בקורדובה וממשיך לקוסטה דל סול, גיברלטר - יום שלם בטריטוריה של "האימפריה" הבריטית, סביליה - גולת הכותרת של דרום ספרד, סביליה וליסבון והדרך שבינהן, צפונה לעיר הנמל פורטו, מנזר הקפוצ`ינים, אובידוש ועוד.
לאה ונחשון
|
מפה
תמונה ראשית עבור: רשמים מטיול בספרד ובפורטוגל
Thinkstock Imagebank ©

הקדמה

"בקיץ, לספרד ופורטוגל?" הרמת גבה ואולי גם גיחוך נסתר של "יודעי דבר". אלה וגם אלה לא סדקו את ההחלטה שקיבלנו, למרות האזהרות: "בקיץ 2005 נבלה שלושה שבועות ויום בדרום ספרד ופורטוגל". האם היו לנו חששות? בהחלט היו. אבל אלו ואחרות נמוגו, ברגע שמטוס אל על – כמעט כמו בבית, והדגש על כמעט - נחת בנמל התעופה של מדריד. אולי היתה זו התזזית המאפיינת שדות תעופה גדולים, אולי ריח של מקום אחר יחד עם שיכרון חושים של תחילת טיול בתוספת האדרנלין השוצף והקוצף הם שעשו לנו את זה, אבל אפילו העייפות של אחרי, המאפיינת אנשים באמצע שנות החמישים אחרי טיסה בת חמש שעות עם לילה קודם כמעט בלי שינה, נמוגה כלא היתה. אנחנו בעיר זרה ואנחנו בתחילתו של טיול. הגיע הרגע להתארגן ולהיות מעשיים. רכב שכרנו כתמיד בארץ. חברת אוטו-יורופ בתל אביב התגלתה כמציאה. הרכב שקיבלנו היה ממוזג ולשמחתנו, מצוייד במנוע דיזל וגם רדיו דיסק, אשר שימש אותנו להפליא במהלך נסיעה של 3600 ק"מ.

יוצאים לדרך. אבל לפני הכול, שתי הערות חשובות. האחת מעודדת והיא מתייחסת לכבישים בספרד. השניה, פחות. ישראלים רבים טיילו מן הסתם בספרד ועוד רבים יעשו כן. גם לנו אין זו הפעם הראשונה. אבל אין ספק, ולבטח הנהגים הישראלים הבחינו בכך: כוונתנו לכבישים המצוינים שנסללו ועדיין נסללים לאורכה ורוחבה של המדינה הענקית הזו. יחד עם השילוט המעולה, גם בדרכים הצדדיות, הנהיגה אצלם, במה שקשור לכבישים, בטוחה יותר וקלה יותר. הלוואי עלינו. ומה בקשר לכבישי האגרה? לא נורא, במיוחד אם ניתן ברוב המקרים לנוע באותה מהירות בכבישים המקבילים לדרכים הראשיות. ההערה השניה, שהיא כאמור פחות נעימה, נוגעת לנהג הספרדי. הרושם שלנו, שהוא יותר ישראלי מישראלי. פרוע, חותך, לא אדיב, לא צייתן לחוקי הכביש ועצבני למדי. קחו גם זאת בחשבון כאשר אתם יוצאים לכבישי ספרד.

לתחילת הכתבה

עלויות הטיול

בספרד כידוע שולט היורו. ימי הפזטות העליזים חלפו ואינם. הכל יקר ולכן מומלץ, בעיקר לאלו שסופרים את המעות שלהם, להתנהל בזהירות. קשה לתדרך או לייעץ ועוד יותר קשה שלא להיכנס לחנויות המהודרות והמעוצבות בטוב טעם. גם אנחנו עשינו זאת ולא מעט. אבל אם כבר מתכננים קניות, מוטב שתדעו: בארץ, לא פחות יפה והרבה יותר זול. ומה עם מסעדות, ברים, פאייה, טאפס, מרק גספצ`ו, קפה הפוך, שבספרדית אומרים קפה קון לצ`ה וקפוצ`ינו, שבא כמעט תמיד עם קצפת מתוקה? כאן יש לנו דווקא הפתעה נעימה. המחירים בהחלט סבירים. קפה עם חלב (אגב, הם לא מקציפים את החלב) עולה בין 1.00 – 1.30 יורו. אספרסו (בשפתם גם "קפה סולו", שיש ביניהם המוזגים אותו לתוך כוס עם... קוביות קרח) בסביבות 0.75 יורו ואף פחות. והטאפס, כבעבר, גם בטיול הזה- אנחנו לא כל כך מסתדרים איתו. כל אישה ואיש וטעמם.

כדאי לשים לב לנקודה נוספת: אם שותים ואוכלים "על הבר", גם אם זה רק קפה, המחיר זול ולפעמים עד 25% מאשר אם יושבים בשולחנות הגשה. הרושם שלנו שאז הטיפ אינו חובה. ומה להזמין? גם כאן קשה לייעץ. חובבי השרצים והבשר הלבן בוודאי יחגגו. כך גם חובבי הפאייה על סוגיה המגוונים. אנחנו, זהירים וחשדניים, לא ממהרים להתלהב, נצמדנו למאכלים על בסיס ירקות וכאלה לא רואים הרבה. לכן גם הלכנו על סיניות. בקשר לתקשורת, מעטים מהספרדים דוברי אנגלית או צרפתית. אבל שפע הברים והמסעדות, כמעט בכל מקום, יחד עם דיבור בעזרת ידיים, יפתרו לכם כל בעיה בתחום. לשומרי הכשרות, להם עלולה להיות בהחלט בעיה. זה לא רק מהמראות של שוקי החזיר הענקיים, חמון, התלויים כמעט בכול מקום, אלא גם מהשומן שלו, המחלחל לכל פינה ואפילו אל תוך הלחם, גם כשזה לא נראה כך. דעו לכם, בהחלט יתכן שהלחמים שלהם, על כל סוגיהם, כולל זה הלבן, מכילים בקרבם מוצרים שמקורם מין החי הזה.

בספרד, תרבות השתיה מפותחת לא פחות ממדינות אירופה האחרות. ברים נפתחים בשש וחצי בבוקר ונסגרים הרבה אחרי חצות. בירה מהחבית, הנמזגת לתוך כוס היוצאת ישר מהמקפיא, כשהיא מכוסה בדוק של קרח, תצנן כל דכפין, גם בעיצומו של קיץ לוהט. המחיר שווה לכל נפש. זכרו, החטיפים הבאים לעתים כתוספת לכוס הבירה שנמזגה עבורכם, "עוברים השבחה" מרכיבים של תוצרי חזיר. בתי מלון בספרד, בעיקר במרכזי הערים, יקרים כמו בכל מדינה אחרת באירופה. ובכל זאת ניתן, אם באמצעות שיטוט טרום טיול באינטרנט, או שיטוט סבלני בשטח בעת ההגעה, למצוא כמה מהם במחירים סבירים. אנחנו, מהמקפידים בנושאי רמת הנקיון והשירות, ישנו כמעט תמיד במלונות של ארבעה כוכבים. כדי שהמחיר לא ירקיע שחקים, התמקדנו במלונות שלא במרכז העיר. אמנם פחות נוח, אבל לא התאכזבנו. פרטים בהמשך. המחירים ברובם נעו בין 50 – 65 יורו, בדרך כלל ללא ארוחת בוקר.

על ארוחות בוקר בבתי המלון בחרנו על פי רוב לוותר. הן יחסית יקרות (בין 6 – 12 יורו לאדם) וגם מצאנו שהן בדרך כלל מיותרות. היינו יוצאים מהמלון ונכנסים בעונג רב לבר סמוך ומזמינים פעמיים "קפה קון לצ`ה" בתוספת טוסט מרוח ברסק עגבניות טריות עם שמן זית או בחמאה וריבה. התפריט הזה הספיק לנו, כי את ארוחת הצהריים בחרנו לאכול מוקדם יחסית. המלצתנו- ללכת על תפריט היום, כביכול ארוחה עסקית. המחיר נע בין 7.00 – 10.00 יורו לאדם. בהחלט סביר. המסעדות נפתחות ב-12:00 ונסגרות בין 14:00 ל-15:00 ואחר כך, נכון, ניחשתם– סיאסטה. התפריטים "העסקיים הנ"ל" משביעים ואין כמו אתנחתא לארוחה מרעננת, כאשר הטמפרטורות בחוץ מתחילות לטפס.

ומה קורה בערב? המסעדות נפתחות בסביבות 21:00. הרחובות מוצפים באנשים ודומה כי כל הספרדים יוצאים החוצה. שבו לכם רגועים ותיהנו, בראש וראשונה, מבירה צוננת או יין מקורר. האוכל עצמו מגוון להפליא. לא נפרט כי כל אחד וטעמו עמו. בכל מקרה, במסעדה עממית, כזו שהספרדים נכנסים לאכול בה, במחיר של לא יותר מ 25 – 30 יורו לזוג, תוכלו ליהנות מארוחה טובה. אבל- אליה וקוץ בה. הספרדים מעשנים כבדים. אין התחשבות. הם מעשנים עם הקפה או עם הארוחה, לפני וגם אחרי ובכל מקום... מה עושים? טוב, כתייר אין הרבה מה לעשות, רק קחו זאת בחשבון. בקשר לתפריטים, בקשו תמיד לראות את המחיר לפני שתזמינו. גם אם אינכם דוברי ספרדית, בקשו לראות את התפריט בספרדית עם זה הרשום באנגלית. עשו השוואה בין השניים. אם לא ברור לכם, אל תתביישו לשאול אצל המלצר. ישנן הפתעות לא כל כך נעימות ועל אחת מהן נספר בהמשך.

לתחילת הכתבה

קורדובה - 2 לילות ויום


היי דרומה... לקורדובה. יוצאים ממדריד, המרחק 440 ק"מ. האמת שהיתה לנו התלבטות באם לעשות את כל הדרך בבת אחת, 5 – 6 שעות נהיגה ויותר. בכל זאת היה לנו לילה חצי לבן ואנחנו אחרי טיסה של למעלה מ-5 שעות. הלכנו על זה, לא היה קל. לקורדובה נכנסנו מכיוון צפון מערב, חצינו את הנהר, והגענו למלון "hotel ciudad Cordoba" - 4 כוכבים, הטלפון הוא 957-01-36-0 והאתר נמצא פה. המחיר לחדר זוגי 48 יורו, ללא ארוחת בוקר. ומה ראינו בעיר? ובכן, גולת הכותרת לטעמנו היתה המסגד-כנסיה, "משכיתה–קתדרל". מבנה מדהים של מסגד לשעבר, שהפך לכנסיה אחרי הכיבוש הנוצרי. מחיר הכניסה 8 יורו לאדם. בהמשך ביקרנו בארמון אלקאזאר. הגנים שלו יפים במיוחד. בימי שישי הכניסה חינם. בהמשך שוטטנו בסמטאות של הרובע היהודי, עברנו בכיכר יהודה הלוי ובכיכר רבי משה בן מימון – הרמב"ם - וחיפשנו את הפסל שלו. הוא מוצב דווקא בכיכר טבריה. למרות השמות ה"יהודיים" הללו, השריד היהודי האותנטי ביותר הוא בית הכנסת Sinagoga. זהו למעשה השריד היחיד שנותר מהקהילה היהודית שחייתה בקורדובה עד גירוש ספרד. הכניסה חינם. בקשר לגשר הרומי העתיק: הוא מיועד להולכי רגל בלבד. אנחנו, שישנו בצד השני של הנהר ואת הרכב החנינו ליד הגשר, עברנו עליו מספר פעמים בדרכנו הרגלית לצד העתיק של העיר. לקורדובה נתנו שני ערבים ויום. זכרו, קורדובה חמה בקיץ ולכן, סיאסטה– חובה.

לתחילת הכתבה

גרנדה – 2 לילות, יום ועוד חצי יום

לטעמנו, אם באים לגרנדה, זה בשביל ארמון אלהמברה. הספרות הענפה על הקומפלקס המדהים הזה פוטרת אותנו מתיאור מפורט, לכן נתמקד בכמה הצעות מעשיות. לשעריו של הארמון אנו ממליצים להגיע בשעות הבוקר המוקדמות, בערך בשעה 08:00. התור לכרטיסים בשעה הזו קצר. המחיר- 10 יורו לאדם. כרטיסים ניתן להזמין גם יום קודם בכרטיס אשראי, אבל רק באמצעות אחד הבנקים בעיר. לדעתנו לא הכרחי. חשוב לדעת: אם תגיעו מוקדם בבוקר, לא תהיה בעיית חניה ליד שער הכניסה. כך גם לא תזדקקו לעזרת אוטובוס שיסיע אתכם למעלה, כי סוגרים את חלק הדרך העליונה כאשר החניון מתמלא. המחיר לחניה לחצי יום- 8 יורו. הסיבוב בארמונות לקח לנו כ-7 שעות. אגב, בית הקפה ליד שער הכניסה, שאינו טעים ונחמד, לא היה מבייש כל גזלן מצוי בשעריו של בסיס צה"לי. הדרך מקורדובה לגרנדה לקחה לנו כשעתיים וחצי. זו דרך קצת חדגונית, והמאפיין אותה הוא הכמות האדירה של עצי הזית. אין פלא שספרד היא מעצמה בתחום שמן הזית. בהמשך ראינו שכל דרום ספרד מוצף בעצי זית.

ומה על גרנדה עצמה? רשמים יוצאי דופן היא לא הותירה בנו. בילינו בה חצי יום וערב. לנו זה היה די והותר. לכן, בתום הסיור באלהמברה בחרנו לצאת לסיבוב של מספר שעות באזור. התמקדנו בשתי העיירות Baeza ו-Ubeda. נחמד, לא יותר. המלון שישנו בו מומלץ, בתנאי שלא אכפת לכם ללון באזור תעשיה, המרוחק כ-20 דקות ממרכז העיר. השם שלו: Hotel Triunfo Granada, הדרוג- 4 כוכבים, חדר מאוד מרווח. הטלפון: 958-503-843. לאתר הקליקו כאן. המחיר שאנחנו שילמנו, 55 יורו לחדר זוגי, כולל ארוחת בוקר. מלון טוב. אנחנו מוותרים על קוסטה דל סול: רוב הבאים לדרום ספרד בקיץ, באים לקוסטה דל סול. גם בנו חלפה המחשבה על חופים זהובים, שמש מלטפת, מים קרירים וצלולים, בתי קפה קטנים ומסעדות דגים. שמחים וטובי לבב יצאנו מרכס ההרים עליו יושבת גרנדה וגלשנו לכיוון אזור החוף. המטרה- מלגה, העיר המרכזית. ההחלטה המקורית היתה שהיא תשמש לנו נקודת יציאה לטיולים בסביבה. בדרך סטינו לביקור קצרצר בעיירה לאנחארון (Lanjaron). הרחוב המרכזי של העיירה הוא ארוך והיה עמוס מבקרים.

תפסנו אתנחתא קצרה, רעייתי ניצלה אותה ושוטטה בין החנויות. אני שתיתי קפה. מקום נחמד. כבר בעת השהות בעיירה חשנו, שהטמפרטורות הגבוהות של גרנדה מתמתנות. לקחנו נשימה עמוקה והמשכנו בדרך. אבל, לאט לאט, תחושת העונג שהחלה לפעום בנו עת נגלה לעינינו הים, התחלפה לה. ברקע, אנחנו מבחינים בטיקים עצבניים של נהגים ספרדים הצופרים מכל עבר. אולי אלה החופים העמוסים מאוד, אולי זו שרשרת בתי המלון הצפופה נוסח אילת הם שעשו לנו את זה. והאמינו לנו, אין אנו מאלה המוותרים בקלות. חיפשנו וחיפשנו, אבל זה לא קרה. את תחושת ההתרגשות של מקום חדש תפסה תחושה שונה, קצת מעיקה, קצת מאכזבת. כמובן שזו תחושה אישית, יתכן ואחרים יתאהבו ולא ירצו לפרוש. אצלנו הנחישות רפתה. המשכנו אמנם לנסוע לאורך החוף, תרים ומחפשים, ואז בהחלטה של רגע שינינו את דעתנו והחלטנו לעזוב את האזור.

לאחר עיון יסודי במפה התכווננו לעבר מיחאס (Mijas). האם פספסנו? אולי. אבל האמת, זה קורה לנו כמעט בכל טיול. מניחים את מדריך הטיולים בצד ומוצאים עצמנו נעים ותרים, בעיקר אחרי מה שאומר לנו הלב. כך כאמור קרה גם הפעם. שמנו בצד את התוכנית שערכנו עבור קוסטה דל סול ונסענו בכביש המתפתל אל "הכפר הלבן". טוב, לא בדיוק כפר, יותר נכון עיירה. נחמדה, עם נופים יפים הנשקפים ממנה. עצרנו לרגיעה במרכז, שהוא בעל חזות נאה. במקום מרפסת רחבה וממנה ניתן להשקיף על הנוף לכיוון הים. לידה מנזר קטנטן, חצוב בחלקו בסלע. הכל נראה פסטורלי ולרגע חשבנו להתמקם, אבל משהו הפריע לנו. והיה זה דווקא האטרקציה של מיחאס שהיא... החמורים. הללו ניצבים במרכז העיירה בעשרותיהם ומשמשים כמוניות לתיירים. לנו התמונה הזו גרמה להירתע. צער בעלי חיים, אבל אמיתי. לאחר שהות של כשעתיים עד שלוש שעות, כולל סיבוב של מצפורים, החלטנו לעזוב. התייעצות קצרה במרכז המידע וההחלטה נפלה- נוסעים לרונדה. הציעו לנו דרך הררית שהיא קצת ארוכה ומתפתלת ובחלקה גם משובשת. אמרו לנו שזו דרך יפה. לנו היא הזכירה את נופי רמת הגולן בקיץ. לא משהו. אבל רונדה, בה עשינו גם את הלילה, היא כבר סיפור אחר.

לתחילת הכתבה

רונדה וגיברלטר

כמות גדולה של מכוניות בתוספת מסה של מבקרים, בעיירה יחסית קטנה, הלחיצה אותנו, מה עוד שהגענו מאוחר. לכן התחלנו בחיפוש מקום לינה. במלון "Hotel El Tajo", בדרגת 3 כוכבים, מצאנו חדר נקי וממוזג. המחיר 59 יורו, בלי ארוחת בוקר, אך עם חניה. המלון ממוקם במרכז רונדה ולכן החניה של המלון הקלה מאוד. הטלפון למעוניינים הוא 95-287-40-40/41. הטיול בעיירה היה מהנה. שוטטנו בכיכר המרכזית, כיכר אספניה והפארדור לידה, צעדנו מספר פעמים הלוך וחזור על הגשר היפה המחבר בין העיר החדשה והישנה שמתחתיו (כ-150 מטר), ערוץ נהר שבקיץ הפך למגינת ליבנו לתעלת ביוב, וקינחנו בסמטאות של האזור העתיק והמדרחובים של האזור החדש. לתשומת ליבכם- בקטע השמאלי של הגשר, כאשר אתם עם הפנים לכיוון האזור העתיק, פועל בתוך מבנה יפהפה מוזיאון קטן. אנחנו זכינו להדרכה אישית של סטודנטית נעימת סבר, שעבדה שם בהתנדבות ואשר נתנה לנו הסבר מפורט על תערוכה שהוצגה במקום. חוויה, כמו העיירה כולה. המלצתנו- לא לדלג על רונדה.

קצת בצער נפרדנו מרונדה היפה וירדנו דרומה לכיוון גיברלטר. הגענו אל לה ליניה (La linea), עיר בגבול ספרד/גיברלטר, בה גם החלטנו ללון. לגיברלטר נכנסנו רגלית ללא רכב. החיפוש אחרי מלון בלה ליניה היה קצת מייגע. נעזרנו במרכז המבקרים, ההמלצה שלהם היתה על מלון Ac Hotel La Linea, הממוקם לאורך הטיילת בואכה גיברלטר. הסיווג- אמנם רק 3 כוכבים אבל בהחלט מלון מצוין. הטלפון: 956-17-55-66, לדוא"ל הקליקו כאן. המחיר קצת יקר, 75 יורו לחדר זוגי. ארוחת בוקר ב-15 יורו לזוג (טובה) וחניה לרכב 9 יורו ליממה. סך הכול כמעט 100 יורו ללילה. שהינו בו שני לילות. לגיברלטר החלטנו כאמור להיכנס רגלית. מצויידים בדרכונים יצאנו מהמלון וצעדנו כקילומטר וחצי עד למעבר הגבול. כבר באמצע הדרך הבחנו בעומסי הרכבים הממתינים בנקודת הביקורת. במקום נערכות בדיקות קפדניות ואנחנו חששנו שנאלץ להמתין ברכב זמן רב, עד שיאפשרו לנו לעבור. חששנו גם מקשיים במציאת מקום חניה ונראה לנו שבסופו של דבר עשינו נכון. המעבר הרגלי לגיברלטר היה קצר ופשוט. למתעקשים לעבור ברכב מומלץ לא בשעות הבוקר או הערב, שהן השעות העמוסות ביותר.

את כל המסע בגיברלטר עשינו רק ברגל. הכניסה לעיר עוברת דרך מסלול המראה-נחיתה של מטוסים. על פי שילוט ברור, צעדנו לכיוון מרכז העיר ונכנסנו לרחוב מיין (Main Street), שהוא הרחוב המסחרי הראשי. כבר בכניסה נתקלנו ב"מדריכי תיירים", מי ברגל ומי ברכב. הללו מציעים "שירותי תיירות אישיים". בחרנו להתעלם. מגמת פנינו היתה, בראש ובראשונה, העליה לצוק. לדעתנו, הצוק הוא הסיבה העיקרית להגיע לגיברלטר. מאחר שאנו אוהבים לשוטט עצמאית בחרנו לעלות ברכבל. ישנן אפשרויות נוספות. למשל, אפשר להצטרף לקבוצות מטיילים קטנות או לשכור מונית עם "מדריך תיירים". ניתן גם לעלות ברכב פרטי. מחיר עליה ברכבל- 8 ליש"ט לאדם. קצת יקר, כי זה לא כולל כניסה למערת מיכאל הקדוש. המראה מלמעלה מרתק. וכאן המלצה קטנה: לפני שתעלו למרפסת העליונה, גשו לנקודת האינפורמציה וקחו אודיו קולי עם הסבר על המקום. ישנה גם גרסה בעברית. לאלה שרכשו כרטיסי עליה ברכבל, האודיו ניתן בחינם.

המראה הראשון שאליו נחשפנו בראש הצוק היה... הקופים. ובכן, למעוניינים, לא תצטרכו להתאמץ לחפשם. הללו ממתינים לכם במרפסת ובכל נקודה על ראש הצוק. הנוסעים ברכב ייפגשו בהם עוד בעליה. רבים מהם מטפסים על גג המכונית ואף מנסים להשתחל פנימה. הם נראים כמו קופים "מתורבתים", קרי רגילים לבני אדם. אחד מהם, לדעתי מאוד אמיץ, ליטף את זוגתי. מכיוון שלא היתה נפעמת מנגיעותיו, פלטה זעקה קצרה. מבוהלים השניים, הם מיהרו לנתק מגע. לנו זה הספיק ואחרי שהבנו את העקרון בחרנו לדלג על המאורה שלהם. התיאור המפורט שקיבלנו מהאודיו על האזור היה מצוין. עמדנו כשעה וחצי וצפינו מסביב. הראות היתה טובה. תבדקו לפני שאתם עולים. בבוקר מוקדם ישנם ערפילים וזה עלול להפריע. בתום הסיור והתצפית שתינו קפה ופנינו רגלית לכיוון מערת מיכאל הקדוש. מסיבות שונות וגם קצת משונות שאין זה המקום לפרטם, למערה עצמה לא נכנסנו. בדיעבד הסתבר לנו שהפסדנו. לכם אנו מציעים לא לוותר.

ירדנו לעיר והתחלנו בשיטוט הרגיל שלנו. פרט לבית הקברות טרפלגר ולתותח שלידו, ויתרנו ביודעין על אתרים "צבאיים" אחרים, שהם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של המקום. בקשר ליהודים בעיר: רואים הרבה חרדים ורבים מהם דוברי עברית רהוטה. ניסינו להיכנס לבית הכנסת "נפוצות יהודה" אך לא הצלחנו. הכניסה אליו חייבת תיאום ולכן, למתעקשים, כדאי להמתין לשעת התפילה. גם אז זה קשה בגלל בעיות ביטחון. בכל מקרה זכרו, בקיץ בספרד מחשיך בסביבות עשר בלילה. נעים לשוטט ברחובות העיר. החנויות מהודרות והמחירים... מרקיעי שחקים. בתי הקפה היו מלאים. כהרגלנו ישבנו למעלה משעה בבית קפה עמוס והבטנו במשפחות הרבות ובילדים שליקקו גלידה. יכולנו לשבת עוד אבל אצה לנו קצת הדרך וחזרנו למלון.

לסיום חלק זה משהו קצת אישי והוא קשור בחוויה מעניינת שקרתה לרעייתי. עוד אנו פוסעים ובוחנים את סביבתנו והנה נגלה לעינינו שלט של משרד נדל"ן מקומי ועליו רשום שם הבעלים: "סולומון לוי", שם יהודי למהדרין, שלרבים אולי אינו אומר דבר אבל לזוגתי הוא אומר המון, כי זה גם שמו של אביה ז"ל. נכנסנו פנימה והסברנו לפקידה שישבה בקבלה כי אנו מבקשים לדבר עם הבעלים. הלה שירד מייד והפגין הרבה אדיבות ועניין, סיפר לנו שהוא ממוצא מרוקני ומשפחתו שוהה בעיר לפחות 250 שנה. איש חם, שמרבה לבקר בארץ ואפילו עשה את ירח הדבש שלו בירושלים... של 1969. אביה של רעייתי הוא ממוצא בולגרי ולכן, פרט לשם היהודי הנפוץ, קשר כנראה אין. במשרד עצמו תלויים צילומים מירושלים והכותל וכן תמונות של רבנים וצדיקים ידועים. אם תעברו שם, מסרו ד"ש.

לתחילת הכתבה

סביליה – שלושה לילות

"לאיפה אתם ממשיכים?" שאל אותי פקיד הקבלה במלון AC בלה-ליניה. בחור צעיר שהיה אדיב ונחמד ואף סייע לנו בעצותיו הטובות, עת שהייתנו בעיר. "לסביליה" עניתי. הבחנתי שהוא קצת מגחך ולסימני השאלה שעל פני הוא ענה בפשטות: "Today - Sevilla is hell", ומייד אחר כך התעשת וניסה למכור לי את אחד ממלונות הרשת שלהם בעיר. מזווית העין הבחנתי כי אשתי לא שמעה את דבריו וכך יצאנו בשלום, תרתי משמע, "למסע אל הגיהנום".

הדרך לסביליה עוברת ליד הערים Tarifa, Cadiz, ו – Jerez. לא נכנסנו. מדריכי הטיולים ממליצים. לנו אצה הדרך: עשינו אותה בכביש אגרה מהיר שנראה לנו, גם על פי המפה שברשותנו, חדש לחלוטין. מאחר ותכננו לשהות בסביליה שלושה ימים, היה חשוב לנו להגיע מוקדם ולמצוא מלון טוב. חששנו מסוף השבוע. היינו משוכנעים שהעיר תהיה "מפוצצת" בתיירים. מין חשיבה ישראלית כזאת, שמלווה אותי לא פעם. לעיר נכנסנו בסביבות 14:00 ומיד מצאנו עצמנו מסתבכים בין הסמטאות – זה תמיד קורה לנו – מחפשים את מרכז המידע והמבקרים. כשסוף כל סוף מצאנו אותו הסתבר שחום הקיץ בסביליה דווקא מבריח תיירים, ומקומות לינה, מן הסתם, אינם חסרים. יולי אוגוסט הוא ה"low season שלנו" הסביר הפקיד באינפורמיישן. אשתי, שנפנפה במרץ בדף פרסומת שאספנו בכניסתנו לעיר, משוועת למשב רוח מרענן, התכווצה במקומה ואת אשר מלמלה לעצמה לא שמעתי והאמת, גם לא כך רציתי לשמוע. סביליה היתה המקום החם ביותר שהינו בו בדרום ספרד.

האם החום הפריע לנו? האמת, הפריע. היה נורא? לא. לכל מצב יתרונות וחסרונות, ומאחר ואנחנו אנשים אופטימיים מטבענו, התמקדנו ביתרונות וההנאה היתה מלאה. המלון שבחרנו נקרא AL-ANDALUS PALACE SEVILLA, בדרגת 4 כוכבים וממוקם ליד האצטדיון האולימפי, 10 דקות נסיעה ברכב פרטי ממרכז העיר. המחיר הינו 53.5 יורו, לא כולל ארוחת בוקר. מלון ענק עם מאות חדרים. במלון עצמו בר פעיל, קפיטריה ומסעדה טובה. בחוץ, בריכת שחיה גדולה בסגנון אילתי, הרבה ילדים ורעש וגם מצילה בעלת גוף ענקי, שמפקחת ומחלקת מגבות. בדשאים סביב ובבית הקפה של הבריכה רבצו לא מעט אורחים, רובם ככולם ספרדים. לא יכולתי שלא להרהר בדמיון האוריינטלי שלהם לעמך ישראל. אפרים קישון היה לבטח מכנה זאת "נו טוב, עוד מדינה ים תיכונית". הטלפון במלון: 954-230-600, האתר שלהם נמצא כאן, והדוא"ל כאן. מומלץ.

מופע פלמנקו. אמרו לנו שאם ללכת למופע פלמנקו, אז רק בסביליה. הלכנו. הציעו לנו גם מלחמת שוורים. אפילו לא בדקנו. על פי המלצת השוער במלון הלכנו למופע פלמנקו במועדון ששמו El palacio del embrujo sl sevilla. השוער במלון יכול במקרים מסוימים לשמש פונקציה חשובה. במלון הזה הוא פועל כמו פקיד קבלה שפותר כל בעיה. לנו הוא סידר את ההזמנה למופע. המחיר- 30 יורו לאדם להופעה בלבד. מחיר עם ארוחת ערב- 60 יורו. כפול. בחרנו במופע ללא ארוחה. השילוב בין מופע וארוחה בחושך לאורו הדל של נר הניצב במרכזו של שולחן לעשרה אנשים לא מוכרים, לא נראה לנו. המופע אליו הלכנו התחיל בשבע בערב. שימו לב, שבע בערב בסביליה זה כמו שלוש אחר הצהרים בקיץ שלנו. המופע עצמו היה מצוין, עשיר בתפאורה, מלווה במוסיקה טובה, הזמרים והזמרות, הרקדנים והרקדניות היו מעולים. לא זכור לי שראיתי מופע ריקודים מהנה ממנו. מענג.

ומה על העיר עצמה? קשה להסתובב בחוץ כאשר הטמפרטורה מטפסת ל-40 מעלות כבר ב-11:00, לכן היינו יורדים לעיר מוקדם בבוקר. חניה בדרך כלל אינה בעיה. האתרים עצמם והחנויות לא נפתחים לפני 10:00. כדי ליהנות בסביליה בקיץ, המלצתנו- קחו אותה לאט. בראש וראשונה, כמו בכל עיר זרה שאנחנו מגיעים אליה על מנת לתייר, פתחנו בשוטטות סתמית ברחובות. הלכנו לאן שרגלינו לקחו אותנו. בבוקר עדיין לא חם, הברים פתוחים ואנחנו מצטרפים לספרדים, לקפה קון לצ`ה. המולת הבוקר בברים רבה. המקומיים אינם מסתפקים בקפה ושותים גם בירה או סוג מסוים של ערק עם מים קרים. על הבוקר? כן, על הבוקר, ואנחנו מביטים בהם בהשתהות. המנהג שלהם בברים, להשליך מפיות ושאריות מזון על הרצפה, מעצבן את זוגתי, בעיקר בגלל הזבובים. בהמשך, גם היא התרגלה. נדמה לי שזה אפילו מצא חן בעיניה, כי היא הפסיקה להתלונן. גם אנחנו, בעיקר אני, לא טמנו ידינו בצלחת ונטלנו חלק בחדוות "הנקיון" הזו. איש לא העיר לנו. העיקר שלא נעשה את זה בבית.

האתרים המרתקים בסביליה לדעתנו הם הקתדרלה, מגדל חירלדה, שהוא למעשה משאריות המסגד של התקופה המוסלמית, ארמונות אלקאזאר והגנים היפים להפליא, ארכיב האינדיאנים, רובע סנטה קרוז וכיכר אספניה, שזקוקה לקצת שיפוץ. את הסיור בחנויות כדאי להתחיל בכיכר נואבה. מחירי הכניסה לאתרים נעים בסביבות 6 יורו לאדם. לארכיב האינדיאנים, הכניסה חינם. ישנם אתרים נוספים. היעזרו במדריכי טיולים או במרכז המבקרים. אם נגמרו לכם האתרים וחם לכם וגם החנויות סגורות, עשו סיאסטה. בסביליה היא חובה. בערב, כלומר משעה 21:00 הרחובות מוצפים באנשים, ואז כיף להסתובב ביניהם.

מחירי הפריטים בחנויות, במסעדות ובברים של סביליה, יקרים יחסית למקומות אחרים בדרום ספרד. בחנויות כרגיל הכל יקר מאוד וכאמור, לא חייבים לקנות. לעומת זאת, למסעדות צריך להיכנס. אנחנו ממליצים לבדוק את המחירים וסוג המנות לפני שהינכם מזמינים. דווקא בסביליה, שבה חשנו משום מה יותר נינוחים, נפלנו בפח. לא נלאה אתכם בפרטים אבל היזהרו- במיוחד אם אתם נכנסים למסעדה יעני מכובדת, ששמה Altamira. היא נמצאת ברובע סנטה קרוז. שם הרחוב: Sta. Maria La Blanca, בבית מספר 4. המסעדה הזו היא מלכודת אמיתית לתייר. אגב, לא רחוק משם נמצא בר של דגים. סרדינים מטוגנים או סוגים שונים של שרצים מוכנים לאכילה. קונים על המשקל. תזמינו עם כוס יין אדום קר. המחיר סביר והמקום נקי ואסתטי. מומלץ לחובבי פירות ים.

לתחילת הכתבה

נכנסים לפורטוגל

לפני שנתחיל לתאר את הדרך מסביליה לליסבון, לישבוא בשפת הפורטוגזים, מספר מילים על פורטוגל עצמה. פורטוגל - למרות הקרבה והתסבוכת ההיסטורית - היא לא חיקוי מוקטן של ספרד. שוני רב קיים בין השתיים. למשל בערים הגדולות: אם אתם סבורים שבליסבון או בפורטו תפסעו לכם מעדנות ברחובות מהודרים נוסח ברצלונה או מדריד, נכונה לכם אכזבה. אין ספק שהתייר הממוצע, גם אם הוא ישראלי – ואל תכעסו עלינו כי אנו באמת מאמינים שהישראלי הממוצע הוא סתגלן בלתי נלאה - לא יאהב את ההזנחה והצפיפות ברחובות הערים הללו. הלכלוך מתגולל ברחובות, חלק מהבתים מתפוררים והקירות של רבים אחרים מתקלפים מהטיח. מראות נוסח שנות החמישים של ישראל הקטנה או אולי מראות מסרטים איטלקיים ישנים עם סופיה לורן צצו ועלו מול עינינו. תוכלו לראות בין השאר אישה שופכת מים לרחוב לאחר שטיפת הרצפה בביתה, כבסים תלויים שמתנוססים ברוח לתוך רחוב הומה כשהם שמפריעים מן הסתם גם להולכי רגל, עת שהללו מטפסים קצרי נשימה בסמטאות הצרות ובמהלכי המדרגות הפתלתלים. תוכלו גם לראות חנויות מכולת דלות עם מדפים מאובקים, זקנים משחקים קלפים באמצע היום וזקנות יושבות ומפטפטות בפתחי הבתים. כל המראות הללו יחד הם, כאמור, חזיון נפוץ. אבל אלה וגם אלה לא דחקו אצלנו הצידה את קסמיה של ליסבון. גם לא של פורטו. קחו נשימה עמוקה. אנחנו משוכנעים שאם אוהבי טיול הינכם, אזי גם אתם, כמונו, תתאהבו בפורטוגל.

בראש וראשונה התאהבנו כי פורטוגל היא ארץ יפה, ירוקה וכיף לטייל בה. הנוף שלה פראי וחד, קצת גלילי, ומזג האוויר מתון יחסית עם טמפרטורות קיץ סבירות. רצועת החוף הנושקת לאוקיינוס האטלנטי – אנחנו תיירנו בה רק מצפון לפורטו - זרועה בעיירות נחמדות וחופי ים נקיים. מתאימה בעיקר לאוהבי רחצה ימית וסתלבט. הפורטוגזים עצמם הם עם חם, נוח ומסביר פניו לתייר. בניגוד לספרדים, רבים מהם מדברים אנגלית, גם בעיירות הקטנות. בולט מאוד שהאוכלוסייה בפורטוגל היא ערב רב של אנשים, ממוצא אתני מגוון. הסברים על כך קיבלנו מקארלוס, מוכר המזכרות שפגשנו במנזר ליד סינטרה. אליו עוד נחזור. בקשר לשריפות היער המשתוללות בקיץ: מזג האוויר המשוגע משפיע כנראה בכל מקום ומקום, גם בפורטוגל. אנחנו יודעים שהתמונות הנראות על מסכי הטלוויזיה הן קשות. ערב אחד, בליסבון, עת שיצאנו מאחת המסעדות, חשנו בריח חריף של עשן שריפה, שהתפשט עד לתוככי העיר. הסתבר כי הרוחות החזקות נשאו את העשן מאחת משריפות היער. המקומיים לא נראו לנו נרגשים. ואנחנו, על מנת שנהיה רגועים, עשינו בירור עם העוברים ושבים וקיבלנו מהם הסברים שאין לנו ממה לחשוש. לחוששים בכל זאת, וזה בהחלט מובן, אנחנו ממליצים להיעזר במרכזי המידע ובפקידי הקבלה בבתי המלון.

וכעת כמה פרטים בנאליים: המחירים בפורטוגל נמוכים מאשר בספרד, משהו בסביבות 20%, למעט הדלק, שבגלל מיסוי – בדקתי - הוא יותר יקר. בפורטוגל אין שטחים שוממים כמו בספרד. הנסיעה במרבית הכבישים הצדדיים היא באזורים מיושבים ולכן לעתים היא מייגעת. בגלל קוצר הזמן שעמד לרשותנו את רוב הדרך שלנו בפורטוגל, שהיתה מדרום לצפון, עשינו בכבישי אגרה. הללו מצוינים. ומה בקשר למסעדות, לברים ולקפיטריות? (בוודאי שמתם לב שאנחנו מרבים לכתוב עליהם) - בניגוד לספרד, הכל פתוח כל היום. וכאן הפתעה לטובה: אם חשבתם שגם בהם תפגשו בהזנחה והלכלוך המאפיינים רחובות רבים בערים הגדולות, אזי ברצוננו להבהיר שהללו, ברובם המכריע, נקיים להפליא וההבדלים עם ספרד ממש בולטים. גם זוגתי, שבולשת בעיניה ובאפה, כמעט בכל מקום כולל השירותים, מאשרת זאת. בנושא הזה, כמוני, אתם יכולים לסמוך עליה.

בפורטוגל אין טאפס, לכן לא אכלנו בברים אלא רק במסעדות. המחירים במסעדות העממיות כאמור נוחים וארוחה טובה תעלה לכם כ 15 – 20 יורו לזוג. עקבנו אחרי תנועת המקומיים ונכנסנו למסעדות אליהם הם נכנסים בהמוניהם, ובדרך כלל לא התאכזבנו. המנות המחולקות בפורטוגל הן עצומות. לא פעם, מנה לאחד היתה מספיקה לנו. הם מרבים לאכול בשר על הגריל. גם אצלם, העוף הוא מאכל מאוד נפוץ. אגב התרנגול בפורטוגל הוא סמל לאומי המביע מזל. נקווה שיישאר כך גם אחרי שפעת העופות. באחד השווקים קנינו הביתה מספר פסלונים של תרנגול, שיהיה כמו חמסה. רק למזל. אחד מהם כבר נשבר. אנחנו מתפללים.

גם בתי המלון בפורטוגל זולים מאשר בספרד. מצאנו מלונות ארבעה כוכבים במחירים הנעים בין 55 – 60 יורו לזוג. ארוחת הבוקר עולה 6 - 10 יורו לאדם. חניה: בליסבון לא הזזנו את הרכב. גם לא מומלץ. לכן חשוב למצוא מקום חניה מסודר. בעיר עצמה שהינו ארבעה לילות. המלון שבחרנו מהאינטרנט היה הולידיי-אין קונטיננטל. 53 יורו לזוג, לא כולל ארוחת בוקר. מלון קצת ישן, אבל החדר מרווח ונוח. ארוחת הבוקר, ב-15 יורו לזוג, היתה טובה. עבור חניה מקורה הם רצו עוד 12 יורו ליממה. תחפשו חניה חינם בסביבה. אנחנו מצאנו, ממש מול המלון.

לתחילת הכתבה

הדרך מסביליה לליסבון

יצאנו מסביליה ועלינו על כביש N630 לכיוון העיר מרידה (Merida) המרוחקת 70 ק"מ מהגבול לפורטוגל. במדריכי הטיולים מומלץ להגיע גם ל– Caceres. מרידה היא עיר מרתקת, נקיה, עם שרידים מרשימים מהתקופה הרומית. יש בה גשר רומי עתיק ומאוד ארוך, שהיום משמש רק להולכי רגל, תיאטרון משוקם שהוא גם אתר להופעות וקונצרטים, שרידי מקדש בסגנון יווני/רומי וכיו"ב. הכיכר המרכזית, איך לא- כיכר אספניה, נאה ומטופחת. נתנו לעיר כשעתיים וחצי, לא כולל קפה בכיכר. מומלץ.

ממרידה פנינו מערבה לכיוון העיר Badajos וחצינו את הגבול לפורטוגל. המעבר היה שומם. המטרה הראשונה הינה אוורה (Evora). מדובר בעיר עתיקה בעלת מעמד היסטורי, שהוכרזה ע"י אונסקו כאתר מורשת. הגענו אליה ביום א` בצהרים. החום הבריח את רוב האנשים ואנחנו מצאנו אותה ריקה כמעט לחלוטין. במרכז העיירה קיימת רחבה המשקיפה לנוף הסביבה ולידה פוסאדה (Pousada), שהוא הפארדור של פורטוגל. מדובר במבנה יפה ועתיק שלידו שרידים של מקדש רומי. המחיר לזוג לאחר הנחה 210 יורו ללילה עם ארוחת בוקר. ויתרנו. אחרי כשעתיים שכללו גם שיטוט בסמטאות שהיו כאמור ריקות, המשכנו ישירות לליסבון.

לתחילת הכתבה

ליסבון – 4 לילות

לליסבון אנו ממליצים להיכנס מדרום. גשר אגרה ענקי – 1.20 יורו למעבר - חוצה את המפרץ, והנסיעה עליו היא חוויה. מלון הולידיי אין קונטיננטל בו שהינו שוכן בשולי המרכז. עד לחלק העתיק של העיר, הנמצא בצמוד למפרץ הימי, גם אם תעשו את הדרך אליו בהליכה רגלית מאומצת, זה יקח למעלה משעה. בחרנו לנוע בעיר בתחבורה ציבורית. היא יעילה, זולה וכוללת מטרו מעולה, אוטובוסים ובאזור העתיק גם חשמליות. מוניות יש בשפע והן לא יקרות. רכשנו בתחנת המטרו שליד המלון שני כרטיסי נסיעה, עשרה ניקובים כ"א, 6.15 יורו לכרטיס. מתאים גם לאוטובוסים ולחשמליות.

לעיר נכנסנו בערב, בסביבות 19:00. קצת התברברנו בחיפוש אחרי המלון אבל סיוע מצד מקומיים אדיבים פתר את הבעיה. התמקמנו, ולאחר התארגנות קצרה נסענו לאזור העתיק, לרובע הנקרא באיישה. הערב, שהחל לרדת בסביבות 22:00, הוסיף למקום חן וריכך את המראות של הצד הפחות יפה. הרחובות ברובע צרים ובנויים שתי וערב. הרובע יושב במעלה של גבעה, לכן תמצאו עצמכם עולים כלפי פסגה או יורדים ממנה. הבתים, שהם בני ארבע קומות לפחות, עתיקים ולמרות המצב התחזוקתי העגום, שובים את העין. התהלכנו בסמטאות, בוחנים בעיון את הכניסות לבתים, את המרפסות הצרות ואת הגילופים מעל לחלונות הצורתיים. לא צריך דמיון רב על מנת לראות את יופיים.

רחובות הרובע המו בני אדם. ערב רב של מקומיים ותיירים, ברובם צעירים, סובבו כמונו, בין המסעדות, הברים ומועדוני הלילה. ניגוד משונה: מצד אחד הדלות והזנחה זועקים ומצד שני, הכל תוסס ומלא חיים. המקום אליו נכנסנו לאכול היה מאותן מסעדות פורטוגזיות אותנטיות שישנן בשפע בפורטוגל ואתם רק צריכים לבחור. שמה של המסעדה שבחרנו הוא principe do calhariza והיא נמצאת ברחוב Calada do Combro, בבית מספר 28 – 30. זו מסעדה שמתמחה בבשרים ודגים על גריל. על פי הסיווג הפרטי שלנו, הפורטוגלים הם מומחים בצליית בשר. אכלנו עוף בגריל עם סלטים ועוד כהנה וכהנה מנות. המחיר 20 יורו כולל תשר. מומלצת.

לתחילת הכתבה

הכרת ליסבון

כאמור, האזור העתיק הוא המושך ובו התמקדנו. מדובר באזור יחסית גדול, בנוי על גבעות ולכן התנועה בו היא בין עליה לירידה. אנחנו, כהרגלנו בקודש, מעדיפים תנועה רגלית. בליסבון, זה לא קל. אפשר להיעזר בחשמליות. מהמלון, נסענו במטרו וירדנו בתחנת באיישה, הנמצאת בכיכר רוסיו. התחנה הזו שימשה אותנו כנקודת מוצא לכל הסיורים שעשינו באזור העתיק. המטרו אינו מגיע לתוככי האזור העתיק והקווים רק נושקים אותו. חיפשנו את מרכז המידע למבקרים הנמצא בכיכר פוז – בהמשך ראינו גם לשכת מידע קטנה בתוך בודקה - הצטיידנו בהסברים על מפת העיר והתחלנו... בכוס קפה. ברים לא חסרים ואספרסו טוב יעלה לכם בין 0.5 – 0.7 יורו.

האזור התחתי של העיר צמוד לנהר והוא מתפתל סביב מספר כיכרות גדולות. ברוב הכיכרות מוצבים פסלים מרשימים. לנו, השם הפורטוגזי היחיד שאומר משהו, הוא וסקו (ואשקו, כי הם לא מבטאים את ה"ס") דה גמא. לכן לא נציין את השמות של האחרים. למתעניינים, את הללו, כולל היסטוריה מפורטת של העיר, ניתן לדלות מתוך עלון הסברה באנגלית, המחולק חינם במרכזי המבקרים. שוטטנו בין הכיכרות ובין המדרחובים המקשרים. שפע של חנויות, בתי מסחר ומרכזי קניות. דופק החיים. המחירים כאמור יותר נמוכים מספרד. זוגתי הערנית מיהרה לרכוש מספר פריטי לבוש ומזכרות. ירדנו לאזור הצמוד לנהר, לכיכר דו קומרסיו, מהקצה המערבי שלו תוכלו לראות את גשר האגרה הגדול. הסתובבנו בין המדרחובים שליד הכיכר. הללו מסודרים שתי וערב ולכן האזור הזה קל להתמצאות. ליד מרכז מסחרי נחמד ששמו Armazeens do Chiado ברחוב Rua do Carmo נמצא מגדל תצפית עשוי מתכת. עלו באמצעות מעלית למרפסת העליונה והשקיפו סביב על הנוף יפה של העיר. למעלה ניתן גם לשתות בירה. העליה בתשלום. בתוך המרכז המסחרי שפע של מסעדות. לארוחת צהרים, בחרנו בסינית. טובה.

קשטלו דה סאו ג`ורג` הוא מבצר השוכן בפסגת אחת מגבעות העיר. כבר בערב הראשון שלנו הבחנו באורות המנצנצים על החומה המקיפה אותו. רצינו לראות את נוף העיר בלילה, אבל מקומית המליצה לנו לא להסתובב שם אחרי רדת החשיכה ולכן ערכנו את הביקור בו בשעות היום. בחרנו לעשות את העליה למבצר בחשמלית (מספר 28), שלוקחת את הבאים קרוב לשער הכניסה. העליה ברגל מלמטה נראתה לנו מייגעת. כנראה צדקנו. זוג ישראלים שפגשנו בבית הקפה למעלה עשו זאת רגלית. לנו הם נראו קצרי נשימה. הכניסה למבצר בתשלום, 3 יורו לאדם. הנוף הנשקף מהמבצר הוא מרשים. התענגנו עליו. שרידי המבצר, לטעמנו, הם פחות מעניינים. סובבנו על החומות העבות ואז הבחנו במקומיים, שמכינים במה למופע לילי. זה סתר את ההמלצה שלא להסתובב במקום בלילה. הצעתנו- בדקו במרכז המבקרים. את הדרך למטה עשינו רגלית. צעדנו בסמטאות הפתלתלות של רובע אלפמה. בלילה, אנחנו לא היינו מסתובבים שם.

רובע Belem (בשפתם ה-m נבלעת) הוא, לטעמנו, המרשים ביותר בליסבון. שני האתרים המרכזיים ברובע הם המנזר והמגדל על שפת הנהר. התחלנו במגדל– Torre de Belem. זה מבנה שממוקם בשפך הנהר לים. לא גדול אך מאוד מרשים, בעיקר בגלל ששרד שלם. הסיור בתוכו מרתק. לא ויתרנו על אף קומה כולל המרתף, שהיו בו תאי עינויים. בקומה האמצעית מוצבים תותחים מתקופה אחרת. עלינו לחלק העליון, שממנו ניתן לצפות בנוף הנשקף אל העיר והנראה כמו מבט אחורה מאניה המפליגה אל הים. הכניסה בתשלום, 6 יורו לאדם. במרחק קצר מהמגדל נמצא המנזר Mosteiro dos Jeronimos. למעוניינים, בדרך בין המגדל למנזר נמצאים מרכז תרבותי גדול, אנדרטה גדולה הקשורה ליורדי ים (שאליה לא ניתן היה להיכנס) וכן גינה ציבורית מטופחת. עשינו סיבוב קצר בגינה, מרגיע ונחמד.

המנזר, שנראה יותר כמבצר, נחשב למבנה היפה בעיר והביקור בו בגדר חובה. מדובר במבנה מלבני די גדול עם חצר פנימית ואכסדרה המשמשת מבוא לאולמות, שפונה לחצר וסובבת את כל הקומה העליונה. המראה של עמודים מגולפים, הנשענים גם על מעקה האכסדרה, עם קשתות המחברות ביניהם ופסלים מגולפים המעטרים אותן, יוצר את היחודיות ואת היופי של המקום. ערכנו סיור יסודי בשתי קומותיו, ואם זמנכם בידכם כנסו לתערוכת "צילומים" על ההיסטוריה האנושית, הנמצאת באחד מאולמות המבנה. התערוכה מורכבת מציוני דרך של אירועים מההיסטוריה האנושית, החל מתקופת טרום "ההתגלות", דרך ימי הביניים ומאורעות כמו גילוי אמריקה וניצחון הנוצרים על המוסלמים בחצי האי האיברי, ועד ימינו אנו. מזכירים גם את אינשטיין, אבל לא מוזכר גירוש יהודי ספרד ופורטוגל. בקומה למטה נמצאת הקפלה. הכניסה בנפרד וחופשית מתשלום. אנחנו דילגנו. הכניסה למבנה המנזר עלתה 6 יורו לאדם. כבר אמרנו, אל תחמיצו.

לתחילת הכתבה

מוזיאונים בליסבון

מרכז המבקרים ממליץ על כמה מהם, אנחנו בחרנו במוזיאון ששמו Gulbenkian. לנו הוסבר כי זה המוזיאון החשוב בפורטוגל. מדובר במוזיאון יחסית גדול המציג, בין השאר, שטיחים בני מאות שנים מארצות המזרח, ציורים, פסלים וחפצי חן. קחו בחשבון שביקור בו יקח לכם 4 – 5 שעות. מומלץ. הכניסה בתשלום. המחיר- 6 יורו לאדם. וכעת למקרה המוזר שהיה לנו בקופת הכניסה: פקיד קבלה זעוף פנים, אליו פנינו על מנת שיסביר לנו על מבנה ואופן חלוקת האולמות, שינה לפתע את הבעת פניו. זה קרה כששמע אותנו מתייעצים בינינו בעברית. הוא חדל לענות לשאלותינו, הנפיק זוג כרטיסים, הגיש לנו אותם ואמר קצרות "בשבילכם, הכניסה בחינם". נותרנו פעורי פה. נטלנו את מתנת החינם שקיבלנו ופינינו את המקום לעומדים מאחורינו. אחר כך ניסינו, מתוך סקרנות, לברר הכיצד זכינו. תשובה ברורה לא הצלחנו לקבל. אבל בעקבות המקרה החלה רעייתי, שבחיי היום יום היא פרסונה מאוד פרקטית, לפתח ציפיות גם באתרים אחרים. אבל המציאות טפחה על פניה ואחרי מספר ניסיונות, הציפיות הללו נמוגו. אני לעומתה טענתי שהאירוע הזה הוא סימן טוב לבאות וכנראה צדקתי, מכיוון שהיו לנו עוד כמה הפתעות נעימות בפורטוגל, ועליהן בהמשך.

לתחילת הכתבה

עולים לכיוון פורטו – ישנים בבאטאליה

והנה הפתעה מספר אחת: עזבנו את ליסבון ונסענו מערבה, הכיוון סינטרה. היציאה מליסבון היתה איטית. פרברי העיר המשתרעים למרחק רב מהמרכז, יוצרים אצל הנוהג את הרושם שהוא נוסע ונוסע והעיר לא נגמרת. לקח לנו כשעה ומחצה עד שהגענו לסינטרה. כבר בכניסה חשנו "בחץ הקופידון המפלח את ליבנו", התאהבנו ובגדול. האזור פשוט יפהפה. העיירה שוכנת בלב יער עבות, מסביב הרים עם נוף מרהיב, קצת פראי, עצים ושיחים ירוקים ובינם מבצבצים סלעים. בתי העיירה המטופחים יצרו אצלנו תחושה של סיפורי אגדות גליליות. מסתבר שהאזור נחשב ליפה ביותר בפורטוגל.

מייד החלה תחושת החמצה לפעום בנו מכיוון שהתכנון היה ביקור של מספר שעות בלבד. לדעתנו, אפשר לשבת בסינטרה גם שבוע. לאחר סיור קצר במרכז העיירה וביקור במרכז המידע, בחרנו לבקר באתר אחד בלבד. יתר האתרים ימתינו לנו, מן הסתם, לביקור הבא. האתר שבחרנו היה מנזר הקפוצ`ינים (Convento dos Capuchos). נבהיר: אין אנו מאלו האצים רצים לכל כנסיה או מנזר. הללו, בדרך כלל אינם מדברים לליבנו. אנו בהחלט מאלו שלא יהססו להשקיע זמן ומרץ על מנת לבקר באתר ייחודי. ואכן, המנזר הזה הוא אתר יוצא דופן. הדרך אליו עוברת בתוך יער. חיש קל מצאנו עצמנו בודדים בכביש פתלתל וקצת משובש, כמעט ללא סימני דרך. הסתמכנו על מפת האזור ודבקנו בכיוון שהנחו אותנו ולאחר כשלושים דקות לערך, הגענו למטרה. החניון בכניסה שהוא מסודר וערוך לקלוט רכבים רבים, היה כמעט ריק. רכשנו כרטיסי כניסה בבודקה שליד החניון, 6 יורו לזוג ונכנסנו פנימה. היה עלינו להמתין להדרכה באנגלית. הסיבוב באתר הוא בקבוצות ובלווי מדריך בלבד. בנקודת האיסוף שהייתה ריקה, פגשנו את קארלוס. בחור גבה קומה, כמעט ענק, שהורה לנו בקולו העבה והקשוח היכן להמתין. אבל כל הבעת פניו הרצינית השתנתה כאשר שמע אותנו מדברים בינינו עברית.

"אתם מישראל?" שאל בהתרגשות. מיד הזמין אותנו לעמוד ליד דוכן המזכרות שהוא ניהל והחל להראות לנו דפים כתובים בעברית, מתוך קלסר עמוס שהיה מונח לידו. הבטנו בו מופתעים ואז הוא הסביר, כי לפני הרבה שנים הוא שהה בארץ מספר חודשים כמתנדב, בקיבוץ אפיק ליד הכינרת. כנראה הזכרונות הטובים הציפו אותו מחדש. "אני מתכוון לבקר בישראל, הפעם עם אשתי וילדיי" אמר לנו. השיחה עמו קלחה והוא סיפר לנו על מקומות בפורטוגל שבהם יש היום ריכוזי יהודים ו/או היסטוריה יהודית. האמת, לא בדקנו. בסופה של השיחה הוא ציין בפנינו כי הוא סבור שהוא מצאצאי האנוסים. יתכן, אנחנו קצת ספקנים. לך תדע.

לתחילת הכתבה

מנזר הקפוצ`ינים, אובידוש ובאטאליה

לטעמנו זה אתר חובה. מדובר במנזר יחודי, לא גדול, חצוב בסלע, שננטש מיושביו לפני הרבה שנים. בעזרת קארלוס, זכינו רעייתי ואני להדרכה פרטית. מדריכה מקומית חמודה העונה לשם אנה העבירה לנו סיור מרתק. היא הסבירה כי בעבר המקום נרכש ע"י פילנטרופ בריטי, שאחר כך העביר את הזכויות שלו על השטח לרשויות הפורטוגזיות, שהפכו אותו לאתר לאומי. לכן, אם אתם מצפים לפגוש כאן בנזירים סגפנים, נכונה לכם אכזבה. המקום ריק מדיירים. העיקרון שהנחה את הנזירים שחיו כאן היה חיים של "קירבה לטבע והסתפקות במועט". ואכן, המקום בנוי מחדרונים זעירים שנחצבו בסלע ושבהם חיו הנזירים. בין החדרונים הללו מחברים פרוזדורים נמוכי תקרה וצרים, שיוצרים תחושה של מבנה שהדלות זועקת בו. הסתובבנו בין החדרים ששימשו את הנזירים ומה שבלט לנו היו דרגשי השינה החצובים בסלע, השולחנות והכיסאות מאבן, כלי האוכל הדלים ואמצעי הבישול הפשוטים והמעטים כל כך. הקירות והמשקופים במעברים היו עירומים מכל קישוט, מצופים ברובם בקליפות עצים, שנראו לנו כמו סוג של שעם. ההסבר של אנה היה מפורט ומדוקדק ונמשך כשעה ורבע. לאחריו המשכנו להסתובב באתר ועלינו לנקודת תצפית (לא להחמיץ) ממנה ראינו את הנוף הנשקף אל האזור.

יצאנו מסינטרה ועלינו צפונה. הנסיעה היתה איטית. היעד- אובידוש, כפר קסום מוקף חומה, שנשמר כמעט בשלמותו במשך מאות שנים. חניה מצאנו בקרבת אחד משערי הכניסה וצעדנו פנימה. זקנות שישבו בשער ועסקו ברקימה היו לנו כתפאורה לפתיחה. נכנסנו אל הרחוב הראשי של הכפר, המוביל מהכניסה אל המצודה. המרחק הוא קצר יחסית, עשרים דקות בהליכה איטית. הרחוב עצמו היה עמוס במבקרים, תוסס, רועש ומלא פעילות. הסתבר כי נקלענו לפסטיבל, שאת המהות שלו לא כך הבנו. אבל המראה של כל תושבי המקום, כשהם עוטפים עצמם בבגדים וכובעים מימי הביניים, היה משעשע. לאורך הרחוב הרבה חנויות ודוכנים שמכרו, בין השאר, יין פורטוגזי, מזכרות, מאכלים ודברי מאפה. בהמשך, לרגלי המצודה, שכיום זה פוסאדה, היה שוק קטן. גם הוא בסגנון ימי הביניים. נחמד. הסתובבנו בין הסמטאות וצעדנו על החומה. מאחר והמקום, כאמור, היה עמוס במבקרים, התקשינו במציאת חדר ללינת לילה. לכן המשכנו צפונה בכיוון כללי- פורטו.

באטאליה היא עיירה נחמדה ותו לא. לא היינו ממליצים להיכנס אליה, אלמלא המנזר הענקי השוכן בטבורה. מדובר למעשה במבצר יותר ממנזר, שהוא אתר מורשת של אונסק"ו. בנייתו החלה עוד במאה ה-14. הקיר החיצוני בנוי מאבנים ענקיות בגוון ורוד-חום ויש בו שילוב של סגנונות בניה, שהיו מקובלים באירופה ובפורטוגל. בתוכו תוכלו לראות קברים של מלכים. הגענו לעיירה בשעות הערב ומיד הבחנו בפוסאדה, ששוכנת במרכז מסחרי קטן שליד המנזר. לאחר דין ודברים קצרצר עם פקידת הקבלה, החלטנו לעשות את הלילה במקום. המחיר היה 65 יורו כולל ארוחת בוקר. חניה חופשית מול הכניסה. מחיר מציאה ביחס למקום כזה. הפוסאדה של באטאליה היא מקום מהודר שמעוצב בסגנון עתיק, נקיה להפליא ומהמרפסת שלה ניתן להשקיף על המנזר והרחבה שלפניה. החדר מרווח ומפנק. ארוחת הבוקר היתה טובה, למרות שהמבחר לא היה רב. כבר אמרתי לכם שבפורטוגל המזל משחק לטובתנו. המחיר הרגיל לחדר כזה הוא בסביבות 130 יורו. פקידת הקבלה החביבה יצאה מגדרה כדי שנלון אצלם. זה קרה אחרי ששמעה שאנחנו מישראל. תנסו גם אתם. אכן, המזל לא עזב אותנו.

לתחילת הכתבה

פורטו – 3 לילות אחרונים בפורטוגל

פורטו היא עיר נמל חשובה בצפון פורטוגל, חצויה על ידי נהר גדול. העיר מצטיינת ביין המפורסם פורט ובלכלוך המתגולל ברחובותיה. אבל יש בה גם קסם, והשוטטות בה היא בהחלט כיפית. נסענו בכביש אגרה מדרום לצפון עד לכביש שהוא חצי טבעת, העוטף את העיר ממזרח. הכניסה לעיר היא הימור בגלל ריבוי השערים. על פי שילוט די מבלבל, נכנסנו לכיוון העיר החדשה – Nova de Gaia. המטרה היתה מציאת מלון במיקום נוח, לשלושה לילות של סופ"ש– שישי, שבת ראשון. לא חיפשנו מלון מסוים. ההנחה שלנו היתה, שבעיר תעשייתית כמו פורטו ניתן למצוא במחיר נוח מלון טוב, שמיועד על פי רוב לאנשי עסקים, ומתרוקן בסופי שבוע. החיסרון של כזה מלון שהוא נמצא בפרברים ובערבים הללו, האזור מתדלדל מאנשים. היתרון- מלון ברמה גבוהה. גם הפעם שיחק לנו המזל. כאמור הימרנו על אחת הכניסות לעיר והנה אנו ניצבים מול שלט המכווין אותנו למלון הולידיי אין פורטו. מלון טוב, 4 כוכבים, חדר מרווח, המחיר- 60 יורו לזוג, כולל ארוחת בוקר עשירה וחניה סגורה. למרכז העיר ירדנו באוטובוס. כרטיסים רכשנו במלון. הגענו לתחנה מול מלון מרשת מרקיור וירדנו לתוך מסה אדירה של בני אדם, שנעו הלוך ושוב ויצרו אצלנו תחושה של שוק אחד גדול. כדי להירגע התיישבנו ברחבה של בית קפה פינתי המשקיף על המקום והזמנו בירה. זו הגיעה עם קערת בוטנים בקליפה. שתינו ואכלנו כאשר הרוח מפזרת את הקליפות. רצפת הרחבה היתה מכוסה בקליפות בוטנים שעפו גם לרחוב. לאיש לא היה אכפת. גם לנו. ניגשנו למרכז המידע שהיה בסמוך, הצטיידנו במפת העיר ושם קיבלנו המלצה לא לשוטט באזור בלילה.

מרכז העיר, שהוא החלק העתיק, בנוי על גבעה. הדרך לרציף הנהר גולשת במדרון. בתחילה בחרנו לשוטט ברום הגבעה, במדרחוב הראשי, לבלוש אחרי פריטים מעניינים לרכישה. אין מציאות. המראות של ליסבון צצו וחזרו: לכלוך ובתים שהטיח נשר מהם. לאט לאט גלשנו במורד לכיוון הנמל. ברציף לאורך הנהר עגנו ספינות טיולים. נעמדנו על קו המים. המראה מהמקום הזה, לטעמנו, הוא שיא הסיור. לכיוון מזרח הגשר החוצה את הנהר ולכיוון מערב, הנהר המתרחב והשפך לים. ממול, הגבעה המתרוממת לכיוון העיר החדשה. צילמנו את כל הצדדים. במקום מסעדות דגים רבות ומלצרים המשדלים אתכם להיכנס. הזכיר לנו את איסטנבול. פנינו לכיוון הגשר, לחפש נקודת תצפית ממזרח למערב על מנת לצלם. הגשר, שבסיסו מתכתי, משמש גם להולכי רגל. מנקודת תצפית הקבועה שלו נשקף מראה מרהיב שממנו ניתן לבצע את הצילומים הטובים ביותר. התחלנו לעשות את דרכנו בחזרה לרום הגבעה, הפעם במסלול מדרגות פתלתל. מאות רבות. לא ספרנו. זה היה מאמץ פיזי ועמדנו בו בגבורה. המדרגות עוברות בין בתים וחצרות. ההזנחה והלכלוך מטילים צל על היופי. חבל. התחיל להחשיך ולכן פנינו לתחנת האוטובוס וחזרנו למלון.

לתחילת הכתבה

בראגאה

היומיים האחרונים בפורטוגל ואנחות הצער שזוגתי משמיעה מחלחלות גם אלי וגורמות למחנק קל בגרון. טוב, לא נגזים, הגעגועים למשפחה דוחקים כל אנחה. ניחמתי אותה. זה לא היה מסובך. אצל רעייתי, המחשבה על האיחוד המשפחתי המחודש ההולך ומתקרב מסיר חיש קל כל הרהור של החמצה. "אנחנו עוד נחזור לכאן", היא פוסקת, ובכל זאת התחושה "של עוד" לא עוזבת אותי. אכן, כיף לנו לטייל בפורטוגל. "אוף, כמה פעמים עוד תגיד את זה," היא שחה לי. התעשתנו ויצאנו לסיור בן יומיים באזור מצפון לפורטו. המשכנו אמנם ללון בפורטו, אבל למרכז העיר כבר לא חזרנו.

בראגה ממוקמת במרחק שעה נסיעה מצפון מזרח לפורטו. בכניסה היו לנו קצת בעיות חניה ולכן החנינו את הרכב בעזרת "מתנדב" – volunteer (בעלות של 1.5 יורו – לא חובה). אגב, תופעת "המתנדבים", כולל זו שבספרד – תוכלו לראותם גם באיטליה – היא יוזמה פרטית, פרטיזנית. הללו נמצאים בכל מקום בו קיימות "בעיות חניה" הם "עוזרים" לכם לחנות ומבטיחים לשמור על הרכב, תמורת טיפ צנוע. חלקם אף לבושים כך שהתייר המגיע יתבלבל ויחשוב שהם שומרים חוקיים. המקומיים מתייחסים אליהם בסלחנות. זו כנראה פרנסתם ומי אנחנו שנפריע להם להתפרנס. קראנו שבראגה היא המרכז הדתי החשוב ביותר בפורטוגל ויש בה מאות כנסיות. מאחר ומעטה ההתעניינות שלנו בנושאי ההקדש הקתולי, פתחנו בשיטוט ברחובותיה הנקיים והיפים של העיירה. החנויות ובתי המסחר היו עמוסים במבקרים רבים. במרכז העיירה, ליד מרכז המידע, היה שוק תוסס לחפצי נוי וליד הכנסיה הגדולה גם שוק פשפשים חמוד. עשינו קניות, התיישבנו על כוס קפה וצפינו בעוברים ושבים. די מהר הסתבר לנו שאנו לא לבדנו ועמך ישראל מגיע גם לבראגה. כמה שיחות קצרות לרענון הידיעות על המצב בארץ ושיחה מעניינת עם מלצר נחמד, שמפגין ידע על הקורה בארץ הקודש, והבטן החלה לקרקר. במרחק קצר מהכיכר המרכזית מצאנו, בתוך מרכז מסחרי, מסעדה מעולה ולא יקרה בשירות עצמי. לכנסיות של בראגה לא נכנסנו, מכיוון שתכננו לעלות לגבעת בום ז`זוש.

גבעת בום ז`זוש נמצאת מספר ק"מ מזרחית לבראגה. לרום הגבעה ניתן להגיע באמצעות רכב פרטי, חשמלית על רכבל וכן- לעלות רגלית. חלק מעולי הרגל הדתיים המטפסים במעלה מאות המדרגות עושים זאת על הברכיים. אנחנו עלינו ברכב. ההחלטה היתה נכונה, גם בגלל הדרך היפה והפתלתלה בה עולים למעלה, אבל גם בגלל הכביש המכושף בו נסענו בעת הירידה למטה. מקומות חניה למעלה לא היו חסרים. התצפית מהמקום בו מוצבים חמשת הפסלים, אלו המייצגים את חמשת החושים, מרהיבה. לחובבי הכנסיות, זו על הגבעה מרשימה ויפה. עשינו גם סיור קצרצר בלובי של שני בתי המלון שליד הכנסיה וניצלנו בחדווה את השירותים הנקיים של אחד מהם. אבל גולת הכותרת בגבעה היא הגן המרהיב, הנמצא בתוך היער המכסה את פסגתו. הכניסה לגן שהיא ליד המלון "היותר חדש" קצת מצועצעת. עלינו במדרגות אל השביל המוביל לגן ושוטטנו בין עצים. עברנו גשרונים, צפינו בפלגי מים שייצר האדם, עמדנו ליד אגמון מלאכותי והבטנו בשטים על סירות. בסוף, קינחנו בטיול הלוך ושוב בין השבילים החבויים. למעוניינים, ברום הגבעה ממתינות כרכרות וסוסים לסיבוב יותר ארוך, וליד התחנה שלהם נמצאים מספר דוכני אוכל, שמכרו בין השאר "זייתון" ו"טורמוס", כך ממש אומרים בפורטוגזית. סיבוב חוויתי, אל תחמיצו.

השעה התאחרה והחלטנו לרדת בדרך הקצרה לכיוון בראגה ומשם לחזור למלון בפורטו. פנינו ליציאה מכיוון צפון מזרח וגלשנו בכביש הצר. לפנינו עמדה מכונית ולהפתעתנו החלה לנסוע "רוורס". צפרנו חזק על מנת להתריע ואז יצאו מהמכונית זוג צרפתי צעיר וחמוד והסבירו לנו, שהם בכלל לא נוסעים רוורס ולמעשה המכונית שלהם מתדרדרת... בעליה. ניסינו גם אנחנו ואכן הפלא ופלא, גם המכונית שלנו החלה להידרדר בעליה. מכוניות נוספות שנעמדו מאחורינו ניסו גם כן. מסתבר, שבספרי המדריכים שהיו ברשותם, מסופר על הכביש המיוחד הנ"ל. נזכרתי בכביש דומה ליד גניגר בעמק יזרעאל. אבל כאן מדובר בירידה יחסית תלולה והמראה של מכונית המתדרדרת בעליה הוא אכן מראה מכושף. מומלץ לנסות.

למלון חזרנו על מנת לסעוד את ארוחת הערב. לא הייתי מזכיר את הארוחה הזו אלמלא תקרית שהיתה לנו למחרת. ארוחת הערב היתה נעימה וכללה מזנון עשיר מלווה בבקבוק יין משובח וקינוחים טובים. היו מעט אורחים והשירות היה אישי ומעולה. מחיר הארוחה- 27 יורו לזוג. קצת יקר לפורטוגל אבל מאחר ונהינו מאוד הודענו למלצר שנגיע לארוחה דומה גם למחרת. ואכן הגענו, אבל במקום המלצר החביב המתינה לנו חבורת איטלקים רעשנית והודעה מטעמה של מנהלת המסעדה של המלון ש... אין כניסה "לזרים". היא הודיעה לנו שהמסעדה סגורה לכל אורחי המלון, למעט הקבוצה האיטלקית.

לתחילת הכתבה

ויאנה דה קושטלו ובארסלוש

לויאנה דה קושטלו, שהיא עיר נמל קטנה, נסענו בכביש הצמוד לים. העיירות אופיר ואספוסנדה שאליהן נכנסנו, הן חביבות ותו לא. לעומת זאת, ויאנה דה קושטלו הייתה לנו הרבה יותר מעניינת. לעיר, הממוקמת בשפך נהר גדול, מרכז עתיק ולא רחוק ממנו מצוי ארמון. לארמון לא נכנסנו. העדפנו לטייל רגלית במבצר ליד. העיירה עצמה היתה עמוסת מבקרים, בתי הקפה היו מלאים וכך גם החנויות, שהיו ברובן פתוחות, למרות שזה היה יום א`. לצד הנהר מתוחה טיילת. גשם דקיק קצת הפריע והטיילת היתה ריקה, אך בהמשך היום, כשהגשם פסק, הטיילת וגם הרחובות התמלאו במטיילים. הקדשנו זמן רב ל... שתית קפה וארוחה קלה. נחמד. הנסיעה לבארסלוש היתה איטית. יום א`, הכבישים עמוסים ופקוקים. נכנסנו בשעות אחר הצהרים ישר לתוך שוק ססגוני של חפצי נוי, פריטים לבית ומוצרי מזון. מרכז העיירה הוא כיכר גדולה ולידה גינה נחמדה. המדרחוב ליד הכיכר נחמד ומקצהו ניתן להשקיף על נוף הסביבה. תעלו לרום ההר שליד העיירה. הנוף יפה. החזרה למלון בפורטו היתה גם היא איטית ומייגעת. מוצאי יום א` והכבישים עמוסים בחוזרים לביתם מסוף שבוע. אבל סיפור הערב היתה הארוחה במלון.

כאמור, ביקשנו לאכול במסעדת המלון. רצינו לחגוג את סיום הטיול בפורטוגל אבל לא ניתן לנו להיכנס למסעדת המלון, בגלל... הקבוצה האיטלקית. ההסבר שנתנה לנו מנהלת המסעדה היה קלוש. זעמנו, "הרי גם אנו אורחים" טענו כלפיה. האמת שהיא היתה במבוכה. הבנו שהיא קיבלה הוראה וכעסנו התעצם. ירדנו לקבלה על מנת לברר, אבל גם היא היתה עמוסה ב... איטלקים. מחוסר ברירה, למרות שהיינו עייפים ורצינו להישאר במלון, יצאנו החוצה וחיפשנו מסעדה אחרת. מצאנו די בנקל. אגב, היא הייתה מצוינת ובשורה התחתונה גם זולה יותר, אבל לא ויתרנו. חזרנו למלון. הלובי ודלפק הקבלה התרוקנו. ביקשנו לשוחח עם מנהל המשמרת. הלה, שהיה מאוד אדיב, חיפה על מנהלת המסעדה אבל גם הביע הבנה לרוחנו. למעשה לא ביקשנו ממנו דבר, אלא רק ביקשנו למחות. וזה עזר, כי למחרת, עת באנו לסגור חשבון על שלושת הלילות בפורטו, ראינו שקיבלנו זיכוי על ארוחת הערב, שאותה סעדנו במלון יומיים קודם. אכן, למרות הטעם התפל שנותר אצלנו מהאירוע, גם היום אנו עדיין סבורים, למרות בובת התרנגול שנשברה, כי המזל הטוב המשיך ללוות אותנו בפורטוגל.

לתחילת הכתבה

בחזרה למדריד

הדרך מפורטו למדריד היא ארוכה, כ–600 ק"מ, ואצלנו נמשכה למעלה משמונה שעות. לעיר נכנסנו בשעה 18:00. התמקמנו במלון הנקרא Praga, הנמצא ברחוב אנתוניו לופז. הדירוג שלו 4 כוכבים. המחיר 53.5 יורו לזוג, ללא ארוחת בוקר. המיקום שלו 20 דקות מהמרכז, באמצעות המטרו. רכשנו 2 כרטיסי נסיעה, עשרה ניקובים כ"א, למטרו או לאוטובוס. המחיר: 5.80 יורו לכרטיס. מדריד היא עיר תיירותית גדולה ולכן בנמצא ספרים ומדריכי טיולים רבים ובהם פירוט רב על מכמניה היפים. היות ובעבר ביקרנו כבר את מדריד, החלטנו שהפעם נקדיש יומיים תמימים לשני המוזיאונים החשובים: דל פראדו ותיסן. שני המוזיאונים הללו שוכנים זה בסמוך לזה ויש בהם אוספי ציורים מהמופלאים והמרתקים שאנו מכירים. מוזיאון נוסף שאנו ממליצים לראות הוא ריינה סופיה. המלצתנו, ואם לא כל כך אכפת לכם לשהות שלא במרכז העיר, ללון במלון Praga. לטעמנו הוא בהחלט עסקה טובה.

אם היתה לכם הסבלנות לקרוא ונהניתם מכתיבתנו, אזי אנו גם מבקשים להמליץ על חומר קריאה, כהכנה לטיול בדרום ספרד ופורטוגל. תמיד הפליאו אותנו אלו מהמטיילים, שמוכנים להוציא הרבה כסף על הטיול עצמו, אבל חוסכים... במדרכי טיולים. מאחר ולא היה לנו ברכב השכור GPS, רכשנו בנוסף גם מפה טובה ומפורטת. בנושא הספרים, יש מספיק חומר בעברית שמסייע בהכנת המסלול. אנחנו נעזרנו בספרים של דידי מנוסי, פספורט, מנדי ושטיינהרט–קציר. מכל אחד מהם דלינו את המוץ מהתבן וזה, כמובן, על פי טעמנו האישי. חומר רב ניתן למצוא גם באתר "למטייל". אנחנו נוהגים להצליב בין החומר הנמצא בספרים ובין זה הנשאב מאתרי האינטרנט, אבל אלה וגם אלה לא יחסנו אתכם משגיאות. לכן, ההכנה לטיול, כמו בכל טיול דומה, היתה אצלנו ארוכה ונמשכה לאורך כחודשיים. דעו לכם, שהכנות לטיול בחו"ל הן לעתים כיפיות לא פחות מהטיול עצמו.

הטיול בדרום ספרד ופורטוגל אינו זול. ההוצאות השוטפות אצלנו היו בממוצע: 135 – 145 יורו ליום. זה למעט עלות השכרת הרכב שהיא כ-30 יורו ליום ועוד עלות של כרטיסי טיסה סדירה, בין ת"א למדריד. אם משכו של הטיול היה 22 יום, אזי צאו ועשו את החישוב והנה יש לכם הערכת עלות לטיול כזה. מדובר בהוצאה כספית נכבדת לזוג שכירים ממוצע. לכן הכנה ממושכת היא לא רק מהנה, אלא גם מוזילה עלויות. אז שיהיה לכם טיול נעים!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×