שביל ישראל

תמונה ראשית עבור: שביל ישראל - תמונת קאבר
שיר השביל בתחילת המסלול מצפון

שביל ישראל

בשנים האחרונות אני הולך בשביל. בתחילה חשבתי לבצעו במקטעים של 4 ימים כל פעם אך לאחר הימים הראשונים בהם הלכתי הבנתי שרצוי להקשיב לגוף ולכן אני הולך אותו בניחותה.

לשביל חיים משלו ואין ספק שמי שיצר אותו הכין יצירת פאר. השביל מוציא מההולכים בו לא מעט תובנות אותם כתבתי כאן.

.

היום הראשון

יש משהו ביום הראשון שמעורר התרגשות גדולה.יש משהו לא נודע ומרגש בפעם הראשונה של כל דבר חדש שעושים.פעם אמר איש חכם שטוב נעשה אם נשתדל כל יום לעשות משהו בפעם הראשונה.

הנחתי שלא יהיו הרבה אנשים בשביל ואומנם השביל היה שקט מאוד. מזג האוויר האיר לי פנים ובחצות היום התחלתי אתו בשמחה.

בתחילה ליוו אותי רק הציפורים וכמה פרות משועממות שהסתכלו עלי בחוסר עניין. בדיוק אז התקשרה ושאלה אותי ביתי אם אני לבד. מיד עניתי שהציפורים והפרות כאן איתי וגם את ועוד כמה חברים ששמחו בשמחתי ושלחו לי פוסטים שחיממו את ליבי.

בדיוק כשהשתעשעתי במחשבה את מי אפגוש ראשון פגשתי זוג צעירים שמצאו להם פינה שקטה ללא אנשים. קצת הפרעתי להם אבל כל כך שמחתי לראות אותם שלא התאפקתי ופתחתי בשיחה הרגילה של אנשים שלא מכירים ונפגשים בפעם הראשונה. מי,מה,כמה ולמה

כשביקשתי להצטלם איתם סרבו. צודקים.

הסברתי שהם הראשונים שאני פוגש אז חשבתי אולי. בדימיוני כבר ראיתי סיפר אהבים אסור וסודי. סתם מחשבות בטלות. פשוט לא רצו להצטלם.

בתמורה לסרוב הציעו לי בורקס טרי. לקחתי והמשכתי בדרכי.

ליד שמורת נחל דן פגשתי את השבילסטית הראשונה. גם היא הולכת כמוני מצפון לדרום. עשתה כבר את כל השביל. חסר לה השבוע האחרון ועכשיו החליטה ללכת אותו. אמרתי לה שעוד חודש יהיה יותר טוב. שאלה למה. אמרתי. שעוד חודש הכל יפרח. היא השתוממה ואמרה שדווקא הכל פורח עכשיו. אמרה שראתה כלניות,נוריות ופרגים בשלל צבעים.הבטתי בה וחשבתי. לפעמים כיף לא לדעת .אני מרחם על הרופאים שיודעים על כל המחלות בעולם וזה ממש לא כיף. התלבטתי אם להגיד לה שעכשיו יש רק כלניות .פרגים ונוריות זה יותר מאוחר בשנה.

היא הבחינה שאני חושב ושאלה על מה אני חושב. לא רציתי לצער אותה ולא עניתי. היא ביקשה שאסביר לה על ההבדל בין הפרחים השונים אז כבר אמרתי שבעצם יש רק כלניות עכשיו. מקווה שלא ציערתי אותה.

המשכתי ללכת בשביל והגעתי לכפר גלעדי.לאריה השואג של טרומפלדור.

כאן לפני שלושים וחמש שנים נקבר חבר מהטייסת שנפל ביום השני של המלחמה של מלחמת לבנון הראשונה.

ישבתי ליד קברו וניזכרתי בשוק שכולנו קיבלנו שהם נפלו. פתאום הבנו שמלחמה זה לא משחק כפי שחשבנו. הקבר ניבט אל החרמון. מראה מדהים. שמחתי לראות שאין עוד הרבה קברים חדשים לידו

נכנסתי לקיבוץ ובנקודת המפגש עם רותי אחראית השבילסטים של הקיבוץ ראיתי חומוסיה.

החומוסיה הזכירה לי את הקיבוץ שלי. כאילו הזמן עמד מלכת. אבל היה ממש טעים. אני הייתי האורח היחיד.

רותי באה לקחת אותי ונתנה לי חדר נחמד בקיבוץ.כיף שיש כאלו מקומות.

היום השני

  • לנתי בקיבוץ כפר גלעדי בדירות שהקיבוץ מקצה למטיילי השביל. ממש מחמם את הלב לראות נדיבות כזו. זה לא מובן מאליו במחוזותינו בבוקר עברתי בכלבו המקומי והצטיידתי ליום הקרב. חזרתי לבית הקברות של תל חי ומשם יצאתי לדרך. בדרך עברתי ליד המקום בו נהרגו לוחמי הצנחנים בשטחי הכינוס במלחמת לבנון השניה. כואב הלב.הדרך יורדת לכיוון קרית שמונה בגן פסלים מיוחד. מרוב התרגשות המשכתי ולא שמתי לב שאני לא על השביל. נראה לי מוגזם לחזור את כל הדרך והחלטתי לחתוך בדרך קיצור.

הדרך הייתה קשה יותר אך לשמחתי נתקלתי בזאבה צעירה שלא הבינה למה אני לא על השביל כמו כולם. התנצלתי. היא הביטה בי ולאחר מספר שניות החליטה להמשיך בדרכה. כשהיינו קטנים הפחידו אותנו מזאבים. אני דווקא אוהב את החיה הזו וכל פעם שאני ניתקל בזאב אני מתרגש מחדש.המשכתי בשביל מעל קרית שמונה עד עין רועים. מעיין קטן ויפה. רעש המים הזכיר לי שזה זמן טוב לארוחת הבוקר. המשכתי בדרכי ושוב תהיתי מתי אפגוש מטיילים בשביל. מטיילים לא פגשתי עדיין אבל נחש אפור נראה על השביל. הוא לא זז אז התקרבתי אליו בזהירות. מייד זיהיתי אותו כנחש עכברים. כך קראנו לו כשהיינו ילדים. לימדו אותנו שיש נחשים טובים והנחש הזה הוא נחש טוב שאוכל עכברים שמזיקים לשדות.

המשכתי בשביל ודימדומי הערב ירדו אט אט.

ליד קיבוץ יפתח נתקלתי לראשונה במטיילים. זוג חביב. הבחור נראה כמו משה רבינו. זקן ארוך וספר תורה בידו.

ברכתי אותם לשלום והתפתחה שיחה. השיחה הרגילה של מי,מה,כמה ולמה.

מצחיק אבל לאחר כמה דקות גילנו שאנחנו קרובי משפחה.

כשהתרחקנו צעקתי . רגע איך קוראים לך?

גם הוא שאל לשמי. כששמע ששם משפחתי נחמני שאל אם אני נצר למשפחת הרמב"ם. כמובן השבתי בצחוק.

טוב בעצם אנחנו בכלל משפחת גרינברג אבל כשאבא שלי בא לארץ הוא רצה שם עברי ומאז הפכנו לנצר למשפחת הרמב"ם. נו טוב שיהיה.

היום השלישי

אתמול לנתי אצל בן דודי בני. מיכל ובני קיבלו אותי בשמחה ואירחו אותי בביתם . קיבלתי סוויטה מלכותית וארוחת ערב נהדרת.

הודתי לאוריטל מרמות נפתלי שתאמתי איתה אירוח אצלם וביטלתי. להפתעתי הסתבר לי שהם חברים ממש טובים של מיכל ובני.

איך היא אמרה?כל כך טובים שגם אתה כבר משפחה. הבטחתי שאבוא אליהם בפעם הבאה. בבוקר הלכתי לבקר את דודי מושיקו. הבן הקטן ממשפחת בן מובחר ,אח של אמא שלי. כשהיינו קטנים היינו באים כל המשפחה אליהם ולמושיקו היה אוטו אמריקאי גדול שבשנות השישים נחשב מאוד. קיבלנו את המפתחות ושבוע שלם סובבנו את הגליל והכנרת בטיולים נהדרים. כך במשך כל שנות ילדותי.הנדיבות עברה מאבא לבן. הביקור הזכיר לי נשכחות. נפרדתי בחיבוקים ונשיקות ויצאנו בני ואני לתחילת המסלול בני הסיע אותי למקום שביקשתי רק בשינוי קטן. כשראה שאפשר להכנס עם הרכב לשביל הוא ניכנס לשטח והביא אותי עד למקום שלא היה ניתן יותר להמשיך ברכב. מצחיק אבל לרגע הרגשתי שאני עושה מעשה אסור. כאילו מתחמן את השביל שדרך אגב חלקים די ארוכים ממנו הם על דרכים רחבות ולא כל כך שביל. הדבר לא מפחית מהיופי של הדרך אבל אם אפשר לגנוב קצת אז למה לא. אני כבר לא בצבא.

יצאתי לדרך מצוייד מסנדביצים שמיכל הכינה לי. מכיוון שהמסלול התקצר עצרתי אחרי חצי שעה כשהחרמון מביט בי והכנתי קפה של בוקר. לאחריו אמרתי שלום יפה לחרמון וירדתי לנחל דישון. הירידה תלולה למדי אז עצרתי לנוח וישבתי במחבוא מתחת לעץ קטן. שמתי לב שאם רוצים לראות חיות בר צריך לשבת בשקט ולחפש תנועה . כשהולכים קשה לראות חיות.

לשמחתי לאחר כחצי שעה עבר לידי זאב נוסף. חבר של זה מאתמול. סתם לא באמת. אבל גם זה היה זאב בודד.

המשכתי בנחל. שזרם לאיטו בתחילה. לאחר חצי שעה נוספת עצרתי למנוחה קצרה ולהפעתי שמעתי רעש חזק ומוזר של מים זורמים מגיע מכיוון מעלה הנחל. השמים היו בהרים ושמש זרחה מעלי. שיטפון בשעה כזו נראה מוזר ולא צפוי ואומנם לאחר כדקה הגיעו מים רבים והנחל זרם בחוזקה. התעלומה ניפתרה מהמשך. כנראה מישהו ממקורת החליט לשחרר מים לנחל מהמעיין הלכוד ואני הרווחתי נחל זורם. איזה כיף.

המשכתי מנחל דישון תחתון לנחל דישון עליון עד ששקעה השמש והגעתי לכביש ליד קיבוץ יראון.. בטרמפ קצר הגעתי לקיבוץ לדירת השביליסטים.

היום הרבעי

היום הרבעי בשביל היה בסימן זבל. הרבה מטיילים לא ראיתי מלבד קבוצה גדולה של ילדים שלהפתעתי המדריך שלהם הפך אותי למוצג מוזאוני. שאל לשמי וכסיפרתי לו שאני הולך בשביל ישראל כינס את כל הילדים והסביר להם כמה זה חשוב ללכת ולהכיר את הארץ. הילדים ברכו אותי לשלום.אמרו לי שאני חמוד והמשיכו ברעש וצילצולים את הטיול שלהם. נראה שמאוד נהנו.

אבל לא על זה חשבתי היום. כל היום הייתי עסוק בדילמות זבל.

בעצם זה התחיל כבר אתמול. כשהגעתי לחדר השביליסטים.

אני באמת חושב שזה דבר גדול שמאפשרים למטיילים להתארח בחדרים בכל מיני מקומות.פשוט מחמם את הלב אבל אליה וקוץ בא.

מכיוון שהלינה בחינם או כמעט בחינם(הפעם זה עלה 10 שקלים) מי בעצם דואג למקום.

כשניכנסתי לחדר ראיתי על השולחן דף הסבר שמבקש מימני לשמור על הנקיון של המקום. לצערי הלכלוך היה כה גדול שפשוט לא ידעתי מה לעשות. לנקות אולי .בסוף איך שהוא הסתדרתי אבל התלבטתי האם לדבר עם האחראי.חששתי שאולי יעלב. קיבלתי חדר כמעט בחינם ויש לי עוד טענות? דילמה לא פשוטה.

אמרתי אולי אשאיר יותר כסף. נגיד 50 שקלים ויזמינו ניקיון בתשלום אך בהתייעצות עם ביתי החלטנו שזה יעליב אותם.

למי אני בעצם צריך לפנות אצבע מאשימה?אל האנשים הנהדרים האלה שנותנים בחינם את ביתם או למטיילים שמשתמשים במקום? שאלה טובה.

בסוף החלטתי להשאיר 20 שקלים .רמז דק.בתקווה שבכל זאת מישהו ינקה את המקום. קשה לי להאמין שאיזה צדיק מאיתנו המטיילים ינקה אחרי יום ארוך בדרכים.

יצאתי לדרך ושכחתי את דילמת הזבל הראשונה אבל הזבל סרב לעזוב אותי. כבר בתחילת השביל ליד עין ערבה. מעיין מקסים ראיתי זבל רב.הסתכלתי על הלכלוך ואמרתי לעצמי תפסיק ליהיות כזה צדיק. סתם את האף ועצום את העניים ותמשיך במסלול.

המשכתי ללכת לנחל צבעון שמתואר במסלול כאחד הנחלים היפים בשביל ישראל.

כבר בתחילת הנחל ראיתי זבל רב.נשברתי ואמרתי לעצמי. מכיוון שהיום זה יום קצר כי החלטתי לחזור בסוף היום ולהמשיך בשבוע הבא. יש זמן .אז קדימה תעשה מצווה ותאסוף את הזבל. הוצאתי שקית והתחלתי לאסוף את הלכלוך.תאמת מצאתי שזה די מעניין לראות מה אנשים זורקים בדרך. למשל מלא עטיפות של סוכריות ומסטיקים. זה בטוח ילדים זרקו. זה הזבל הכי מעצבן. רואים אותו מרחוק מאוד וצריך להתכופף לכל אחד בנפרד.עדיף זבל גדול. קל יותר לאסוף אותו.

מצאתי שקית מלאה בלכלוך שמישהו אסף. פשוט לא התחשק לו לקחת את זה איתו. זה בטוח אדם בוגר.

באחד המקומות מצאתי שקיות ריקות של במבה מוסתרות בתוך הסלעים. לפחות זה שזרק הרגיש לא טוב עם המעשה והסתיר את הזבל.

מצאתי עטיפות של תרופות. שמחתי לראות שגם אנשים חולים אוהבים לטייל.

אמרתי לעצמי שאני אפסיק לאסוף כשהשקית תתמלא ואומנם עד שהגעתי לסוף הנחל השקית הייתה מלאה לגמרי.

קיוויתי שאמצא מישהו שיקח מימני את השקית כי תכננתי לעלות על אוטובוס בדרך חזרה אל הרכב וקצת התביישתי בשקית שלי.

לשמחתי מצאתי משפחה דרוזית שהסכימה לקחת את השקית מימני.

ניפרדתי מהשקית לשלום וחזרתי לביתי שמח וטוב לב. לפחות נחל צבעון יהיה נקי בימים הקרובים

.

שביל ישראל. נחל עמוד

לאחר שבוע מנוחה יצאתי שוב אל השביל.

מזג האוויר נראה מושלם ואחרי הגשמים האחרונים הנחתי שנחל עמוד יזרום בעוצמה.

התלבטתי איך לקמב”צ את ההגעה והחזרה. בסוף מצאתי שילוב מעניין. חניתי בעפולה ולקתי אוטבוס לצפת. אני מקווה שאמצא את הרכב שלי כשאחזור. תאמת אני סקרן אם הוא ימתין לי במקומו. נחיה ונראה.

האוטובס נסע במקומות שמעולם לא נסעתי בהם. למשל גבעת המורה. גם האנשים שעלו לאוטובוס נראו לי מעולם אחר.עברתי עם התרמיל בין האנשים ומייד זכיתי לגערה מאשה אחת על זה שהתרמיל שלי נגע בה. התנצלתי והתישבתי רחוק מימנה. היא נהלה את כל יושבי האוטובוס. נראה שהיא נוסעת קבועה ואני נראתי לה לא שייך. כנראה צדקה.

למזלי היא ירדה לפני .כך נחסך מימני לעבור לידה שוב.

ירדתי ליד מושב מירון שגם בו מעולם לא הייתי. חלפתי את הבתים בקצה המושב וחפשתי מקום להכין את ארוחת הבוקר.אומנם היה כבר שמונה בבוקר אבל הקור חדר לעצמות. מצאתי מקום מואר משמש הבוקר והכנתי לי קפה חם. ממש כיף.

יצאתי משם והתחלתי לצעוד בנחל מירון . השתעשעתי במחשבה את מי אפגוש היום ? לא חלפה דקה ופגשתי את לייזר. כנראה קוראים לו אליעזר. פקח שמורות הטבע. הוא נראה איש טוב. הוא החזיק בידו שקית גדולה ונראה שהוא חזר מאיסוף הזבל של המטיילם מהשבת שחלפה. פתחנו בשיחה על נושא הזבל. הוא הגדיר את עצמו כאוסף זבל סידרתי. כינוי מעניין. כשרציתי להמשיך עצר אותי ואמר שאולי הנחל סגור . הוא צריך לבדוק עם המנהל שלו. נבהלתי וכבר עברו במוחי מחשבות על דרכי מילוט במידה ויאסור עלי להמשיך. למזלי הבוס שלו אישר לי להמשיך . נפרדנו לשלום לאחר תדריך מפורט שלו על כל הסכנות בשביל. תאמת נשמע מפחיד.

השביל היה נהדר ולהפתעתי לא פגשתי נפש חיה לכל אורכו. לקראת הדימדומים קידמו אותי צרחותיהם של התנים שבישרו שעכשיו זו שעתם ואני צריך לפנות את השביל בשבילם. צרחות מפחידות. זה נשמע שהם חבורה גדולה. סיימתי לקראת הערב ליד העמוד שנראה ממש אנושי.

היום הבא

בבוקר קמתי למשמע רעשם של הכבשים שרעו ממש ליד חדרי. יצאתי לראותן והן באו לקראתי וליקקו את רגלי.

הנוף היה מהמם. הכנרת וטבריה מעליה נראו היטב . האמת מקום נהדר לגור בו.

דביר הבוקר הראשי שגר כאן עם משפחתו וייתר הגברים הקשוחים. העובדים במקום התקבצו בחדר האוכל הקטן לקפה של בוקר.

חבורה מעניינת של לוחמים מסוקסים שמייד הפליגו בסיפורי גבורה על עברם הצבאי.

נפרדתי מהם לשלום ודביר לקח אותי לתחילת השביל.

היום כולו היה בסימן הר הארבל. טיפוס לא קל אבל הנוף מלמעלה מרשים .עצרתי מספר פעמים וישבתי להביט בכנרת ובנוף העוטף אותה.

שיח חרשים-מי הראשון ומי האחרון

כשעליתי על הר ארבל . בערך במחצית הדרך לקראת הצהרים לפתע שמעתי רעש מחריש אוזניים מהכפר הערבי שלמרגלות ההר.

הרעש של המואזין עורר בי מחשבות נוגות לגבי הסכסוך הארוך בינינו לבין שכנינו.

ניסיתי להתחקות אחרי ההיסטוריה של הרעש הבוקע שנים רבות מבתי הכנסת שלנו .מהכנסיות ומהמסגדים של שלושת הדתות בארצנו.

לנו היהודים יש חזן בבית הכנסת שמשתתף בתפילות . מחוץ לבית הכנסת לא שומעים אותו. ניכר שלא רצינו או חששנו שיפריע לאלו שאינם מעוניינים להתפלל.

הנוצרים שבאו אחרינו כבר מודיעים לכל מי שבסביבה באמצעות פעמוני הכנסיות שהם שליטי האזור.

הגדילו לעשות המוסלמים שמזכירים בקולי קולות שהם כאן ולא ממש מעניין אותם שאולי זה מפריע לאלו שאינם מעוניינים בתפילתם.

נזכרתי בהרצאתו של איני עבאדי ,מקיבוץ דגניה ,המורה לאסלאם שלי בקורס מדריכי טיולים.

איני ציין שאנחנו בורים ואיננו מבינים כלל את שכנינו הערבים.

אנחנו מתהדרים בכך שהיינו כאן לפניהם ולכן לנו מגיעה הארץ הזאות.

המוסלמים אינם מכחישים את העובדה הזו ציין איני עבאדי.

לדבריהם אנחנו באמת היינו הראשונים ואחרינו באו הנוצרים ועכשיו זו שעתם של המוסלמים ולכן מגיעה להם הזכות על הארץ הזו.

מה הפלא שהשיח שלנו איתם אינו מביא לפתרון מקובל.

השיח ביננו משול לשיח חרשים .אף אחד לא מקשיב לשני ואם לא נבין באמת אחד את השני דבר לא ישתנה ונמשיך לריב ריב שבו שני הצדדים צודקים.

לקראת סוף העליה ניתקלתי בחבורת בנות חרדיות שירדו במורד הצוק. עמדתי זמן רב שהן יסיימו את הירידה ויתנו לי להמשיך לעלות. בשלב מסויים אמרה אחת הבנות לחברתה שזה שאני שם ורואה אותן זה ממש חוסר צניעות. לא רחוק היום שיסגרו את השביל בימים שבנות חרדיות הולכות בו.

המשכתי את דרכי על גב ההר ולמולי הגיעו זוג גרמנים שהולכים את השביל. מייד התפתחה השיחה הידועה של מי מה כמה ולמה. הם סיפרו שהתחילו מחיפה ובשבוע שעבר טבעו בבוץ. אמרתי להם שאני ממש מעריך אותם ולמזלי הייתה לי האפשרות לא ללכת בגשם. הם ציינו שהנוף מקסים כאן ולעניות דעתם הצבע הירוק מזכיר להם את אירלנד. נחמד לא? המשכתי את דרכי ולפני נפרשו משטחי כלניות אל מול טבריה שעל גדת הכינרת.

עליתי אל העיר והגעתי למושב קטן ששמו מצפה. שוב ישוב לא מוכר לי. מכיוון שלמחרת תכננתי לנסוע עם חברים לטיול אופניים עליתי על אוטובוס לעפולה שם השארתי את רכבי שאומנם המתין לי בסבלנות. באוטובוס זומנה לי חוויה קולנית של אדם מבוגר שהעיד על עצמו שהוא משוגע שלא הפסיק לדבר. תאמת איש חכם. משפט אחד זכור לי במיוחד. כך הוא אמר. אומנם אני משוגע אבל כל מה שאני אומר הוא נכון ואומנם הוא צדק. באמת כל מה שאמר על פוליטיקה,משפחה ערכים ועוד נושאים רבים היה אמת לאמיתה. שעה שלמה דיבר על כל דבר מקטן ועד גדול. לבסוף הגעתי לעפולה.

הכל מתחבר.דוכיפת,בולבול,ביבי והזבל שלנו

כשיצאתי לטייל אמרתי לעצמי מעניין איזה ציפור אראה הכי הרבה פעמים.

כבר בתחילת הדרך פגשתי בציפור הבולבול מספר רב של פעמים.

בילדותי ציפורי הבולבול שלטו בכל מקום. זוכר איך תמיד שמעתי אותן ראשונות בבוקר מבשרות על בואו של יום חדש.

מעניין מדוע קראו לציפור בשם הזה. הילדים בקיבוץ שייכו את שמה לעץ האזדרכת שקראנו לו עץ הבולבולים. ציפור הבולבול אהבת לאכול את פריו.

בעונה השתמשנו בפרי עץ האזדרכת ובולבולים הקטנים ככלי נשק קטלני שירינו אחד על השני עם צינורות פלסטיק חלולים.

בבחירת הציפור של המדינה זכתה לבסוף הדוכיפת שאותה לא ראיתי כלל בימי השביל הראשונים ולא הבולבול שחשבו שהיא צריכה לזכות בתואר.תדמיינו למה? לשם יש תרומה רבה בהחלטה.

לבסוף בעין נון .מעיין מקסים ליד המושבה מגדל נפגשתי עם הדוכיפת. איפה ראיתי אותה? הולכת בין הררי הזבל שהשאירו המטיילים. אומנם ציפור מלכותית אבל גם היא כמונו אוהבת לטייל בזבל. באמת מגיע לנו שזו הציפור הלאומית שלנו.

ועכשיו סיפור נחמד שיחבר את הכל.

לפני שבועיים בסיומו של היום הרבעי חזרתי באוטובוס מסאסא לקיבוץ מלכיה .את הדרך עשיתי באוטובוס המקומי. הנהג היה בחור מכפר ריחאניה וכמובן שבדרך התפתחה שיחה ביני לבין הנהג. שוחחנו על החיים ועל עוד כמה דברים אך הנושא המעניין ביותר היה נושא הכבישים באזור. באחת הכניסות לאחד הקיבוצים שיפצו את כביש הכניסה, דבר שגרם לנו המתנה ממושכת. הנהג התלונן שזה לא בסדר שמשפצים כביש כזה לא חשוב ודווקא כבישים מרכזיים, למשל בין נהריה לגליל נראים רע מאוד. אמרתי לו שאת הכבישים הפנמיים משפצת המועצה המקומית ואת הכבישים המחברים צרכה המדינה ,באמצעות מ.ע.צ לשפץ בשבילנו. חיוך רחב התפשט על פניו של הנהג ואז הוא אמר. אתה טועה .היום כבר לא קוראים להם מ.ע.צ. הייתה שם כזו שחיתות שהחליטו להחליף את השם שלהם לחברת נתיבי ישראל. היה מי שחשב שאם יחליפו את השם תעלם כל השחיתות אבל בעצם לא השתנה כלום והם עדיין אותה חברה מחורבנת שלא עושה כלום.

לא חלפה דקה והנהג אומר לי.אתה יודע מה. יש לי רעיון מצויין. ביבי ראש הממשלה שלנו צריך להחליף את השם ואז אולי ישכחו את כל השחיתויות שלו. רעיון מבריק אמרתי לו. אולי אם יקראו לו דוכיפת שהרי הוא מתנהג כמו מלך ישכחו לו את כל השחיתויות שלו

ולבולבול ,אמרתי ,כל מה שצריך לעשות זה להחליף לציפור המקסימה הזו את השם כי הרי בגלל זה היא לא זכתה בתואר הנכסך ואז באמת תיהיה לנו ציפור לאומית אמיתית ולא סתם ציפור יפה שמהלכת בזבל.

שביל ישראל-אורחים ראשונים

פעם ראשונה שהצטרפו אלי לשביל. נתי הבת שלי החליטה להצטרף בחופשת הסמסטר שלה. החלטתי לשנות את התוכניות ולחפש קטע שביל שיתאים לה .בחרתי את הכרמל שנראה לי שלבטח יפרח כולו. לפי התוכניות היום ה13 הוא יום היוצא מיגור בעליה תלולה ויורד לצומת אורן בצידו השני של הכרמל. בחרתי ללכת רק את החלק היורד לצומת אורן. כמה ימים לפני היציאה קיבלתי טלפון מנאוה שביקשה להצטרף גם כן. שמחתי כמובן וכך שמנו פעמינו אל תחילת המסלול בצומת דמון על הכרמל. השביל היום עובר ברובו ביינות לעצי אורן שרופים מהשרפה הגדולה. הטבע משקם את עצמו ולעתים קשה להבחין במה שהתרחש כאן. רק שרידי האורנים השרופים מזכירים את עוצמת השרפה שחלפה לה כאן.

תחילת השביל בירידה מתונה רק שלהפתעתנו לא היינו לבד. קבוצת ילדים קטנים ושמחים הלכה לפננו בטיול בית ספר רועש. הקפנו אותם בריצה והשביל נפרש לפננו ואנחנו ההולכים היחידים בו.

הבנות מיד מצאו שפה משותפת ואני הלכתי לפניהן שמח וטוב לב. כל הדרך נתי מזכירה לי שכיף ללכת ביחד והיא לא מבינה איך אני יכול ללכת לבד. תאמת נחמד כך וגם כך. נאוה מתרגשת מכל פרח ונוף יפה וגם זה משמח אותי. כאילו יש לי אחריות על האושר של המצטרפים אלי. שמתי לב שכיף לטייל עם אנשים מתלהבים. זה מדבק ומוסיף לעוצמת החוויה. הדרך לא קלה ובתחילת העליה הראשונה אנחנו פוגשים קבוצת בנים שבאה מולנו במדרון. אחד הבנים מחייך ואומר לנו שהוא ממש מרחם עלינו כי צפויה לנו עליה רצחנית ואומנם העליה קשה והבנות מתנשפות. גם לי לא קל. נאוה מציינת שאומנם יפה כאן אבל את החברים שלה היא לא תביא לכאן. זה תלול מידי והם לא אוהבים עליות תלולות. אחרי שעה עליה הגענו לראש הר שוקף. תצפית נהדרת אל הים נשקפת לעינינו. הבנות מתרגשות ונאוה משנה את החלטתה לגבי המקום ואומרת שהיא בטוח תביא את החברים לכאן למרות העליה.צחקתי לעצמי ואמרתי שגם אני אומר שההחלטות שלי נכונות לזמן שקיבלתי אותן ואולי מחר אשנה אותן במידת הצורך.

מהר שוקף השביל קל ונעים והוא נע בינות פרחים מרהיבים. מעט אחרי הצהריים נפתח אירוס אחר הצהריים. פרח קטן ויפה שאוהב במיוחד לפרוח על שבילי ההליכה. שם אין לא מתחרים וכיף לו לבדו. גם בעיננו הוא מאוד מצא חן. אנחנו מתקדמים מהר מאוד ובאחד המקומות נתי מוצאת מטבע של 25 פרוטות. לרגע היא חושבת שהיא תתעשר ממכירת המטבע וכולנו שמחים ומאושרים. בכל הזדמנות אני מוצא את ערכת הקפה שלי ועושה להן קפה. מרק. ותה לסוף היום.

ב16.30 אנחנו מגעים בדיוק על הדקה לחניון צומת האורן וכאן פוגשים את רפי בעלה של נאוה שמחזיר אותנו לרכב.הבנות די מותשות ואני שמח על הטיול המקסים שעברנו.

שביל ישראל. בכיוון ההפוך

20170314_082500_edited20170314_14213720170314_142352_edited

לאחר שקפצתי לאיזור הכרמל ליום אחד עם הבת שלי ונאוה חזרתי לשביל בכוונה להמשיך מטבריה לתבור.

משיקולי מרחקים ועליות שיניתי את הכיוון ליומיים הקרובים. התחלתי מצומת גזית לכיוון הכנרת. כבר בהתחלה ראיתי שגשם צפוי לי. הייתי ערוך לכך והלכתי בשמחה בגשם הקל. לאחר כשעה התחלתי להרגיש את משמעות הגשם. הבוץ על השביל נדבק לסוליות הנעליים ופתאום אני מרגיש את כובד המשקל. זה ממש לא כיף אבל זה מה יש. בדרך פגשתי מולי מספר שביליסטים. יש הרגשה של קירבה למרות שלא מכירים. פגשתי בחור צעיר מקנדה שהלך שמח ומאושר. רק קצת התלונן על הבוץ. נזכרתי שבשבוע שעבר פגשתי שני גרמנים שהלכו מולי ליד הר הארבל וגם הם התלוננו על הבוץ. עכשיו הבנתי על מה הם דיברו.

ליד "עין אולם" פגשתי זוג צעיר שסתם טייל לו יומיים באזור. הזמינו אותי לתה חם ואני כיבדתי אותם בשוקולד.

בדרך לפני תחילת הירידה הגדולה פגשתי להקה ענקית של חסידות ובהמשך עדר צבאים גדול. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה צבאים ביחד. ממש מדהים.

הירידה לכיוון הכנרת מרשימה ביופיה. שינוי הכיוון התברר כשינוי מבורך. נוף הכנרת בדמדומים מרשים במיוחד. על קצה המצוק מצאתי שוב את ארגז ספריית השביל. סקרן אותי לדעת איזה ספרים קוראים המטיילים אז פתחתי את הארגז. דווקא פתק קטן שמצאתי בפנים עניין אותי יותר.כתב או כתבה שם מישהי שבעצם אין לנו למה למהר ואין צורך להגיע לסופו של השביל. תהנו מהנוף ומהשביל שבו אתם נמצאים כי בסוף אין אוצר או משהו מעניין יותר ממה שיש כאן. תאמת יש משהו במה שכתבה. עד עכשיו השתדלתי לדבוק מקטעים כפי שהם מפורטים באתרים השונים והיום הזה ספציפי ארוך למדי. הנוף כל כך יפה שחבל לרוץ את השביל. אפשר ללכת יותר לאט ולהנות ממנו עוד כמה שעות.

היום הוא יום הולדתו של דוד גיסי . כל היום חשבתי איך לברך אותו. מכיוון שזמני בידי לא מהרתי לברך אותו על הבוקר כפי שעשו כולם אלא השתעשעתי במחשבות על הברכה שאברך אותו עד סוף היום .בסוף החלטתי לחפש פרח המאפיין אותו במיוחד.לאחר לבטים קשים בחרתי בלשון הפר. פרח יפה שפורח לאורך השביל בשני צבעים כחול ולבן. מדוע לשון הפר מתאים כל כך? לדוד לשון שנונה וחריפה כפי שיש לפרח. לצמח עלים דמויי לשון של פרה ומכאן בא השם.כשהייינו קטנים בקיבוץ נהגנו לקטוף את הפרחים שלו ולמצוץ את הצוף שבתוכם. אז גם לדוד יש בתוכו מתיקות וחמימות כפי שרק מי שמכיר אותו יודע.ממש כמו הצמח הזה.

היום בעולם הוואטסאפ מי שיודע לכתוב זוכה למחמאות רבות.שתי דרכים לקבל נקודות זכות. האחת שמורה לראשונים המברכים והשניה לחופרים האחרונים. הפעם הייתי אני האחרון.

ירדתי לנחל יבנאל שמעולם לא הלכתי בו למרות ששנים אני מסתקרן מה הוא טומן בתוכו. נחל מקסים ועכשיו בפריחה הוא מקסים במיוחד.

כך התקדמתי לאיטי ולקראת השקיעה הגעתי לביתם של רם ואילנה בדגניה ב שנידבו לי את הצימר הקטן הצמוד לביתם. באמת כיף לסיים כך את היום.

שביל ישראל. ארמון רב תפארת בדרך לטבריה

20170315_102433_edited20170315_090318_edited20170315_083005_edited

הבוקר קמתי בידיעה שמצפה לי יום קצר בו אעלה לטבריה ואלך מעל הכנרת. השמועה אמרה שזה יום מקסים.

אחרי קפה קטן של בוקר נפרדתי מרם ואילנה ויצאתי לדרך. חציתי שוב את הירדן ובדרך לא רחוק מירדנית הגעתי לקברה של בובה הסוסה שחרשה את שדות העמק.

קברה של בובה סימן את הבאות. בהמשך עברתי ליד קבריהם של רחל.נעמי שמר ויואב טריידל ששירת איתי שנים רבות בצבא. דווקא בטיול עם הילדים במזרח הרחוק נדם ליבו והוא נקבר לא רחוק מראשוני המתיישבים במקום. הסתובבתי בין הקברים ושמות האנשים כאן לקחו אותי לתקופות רחוקות ומסעירות. לצד אנשים פשוטים שטבעו בכינרת כשהשיטו סירות קבורים גם גדולי האומה. באמת נקודה מיוחדת במינה.

המשכתי למושבה כנרת ולאחר שעברתי ליד ביתם של אורלי ויואב טריידל, בית הנזכר בשירו של פיכמן. "על שפת ים כנרת ארמון רב תפארת" המשכתי במעלה ההר אל עין פוריה. מעין קטן וחמוד שם נחתי עם כוס קפה נוספת של בוקר.

המשכתי במעלה לאט לאט ולא אחת חשבתי לעצמי שאולי עדיף היה לעשות את המסלול בכיוון ההפוך. אין ארוחות חינם. ויתרתי על העליות של נחל יבנאל אך קיבלתי את העליות של פוריה.

לאחר שהגעתי לראש המצוק ההליכה נעמה לי מאוד מלבד דבר אחד שהטריד אותי לכל אורך היום. הבטחתי לתמרה שאגיע לכנס בתל אביב באותו היום בשעה חמש. לא יכולתי להפסיק לרחם על עצמי שחיברתי שני דברים ליום אחד. שני דברים כל כך לא מתאימים.כנס המרצים הראשון. כנס של האנשים שרוצים ללמוד איך להצליח בהרצאות שהם עושים למחייתם. מה לי ולזה.

בתקופה האחרונה למדתי לא לערבב מין שאינו במינו. למדתי להנות ממה שאני עושה ולא למהר ולרוץ אל הדבר הבא. היום חרגתי ממנהגי וזה חבט בי.

הגעתי לסופו של היום. נפרדתי מהכנרת לשלום ותאמת בימי השביל האחרונים היא צצה ונתגלתה מידי פעם כפנינה מקסימה.

אגב הכנס היה נחמד מאוד. כנראה שבאים ללא ציפיות גבוהות מופתעים לטובה. גם זה לקח חשוב.

שביל ישראל. אוהב לא אוהב

.20170321_123634

היום החלטתי ללכת עם תמרה זוגתי בשביל ישראל ליד ביתה בשוהם.

מסלול קצר של 9 ק"מ בינות הפריחה המרהיבה של תחילת האביב.

התחלנו ללכת מהחניון במצפה מודיעין וכבר בתחילת הדרך פגשנו שתי נשים צעירות, הולכות במרץ עם עגלות תינוקות בשבילי יער בן שמן.

שאלתי אותן בחיוך אם הן הולכות בשביל ישראל והן השיבו שפעם הן הלכו את כל השביל. עכשיו הן מעבירות את הזמן עם זאטוטים הקטנים שנרגעים עם תנועת העגלות על הדרך.

אחת הנשים סיפרה שהיא הלכה את כל השביל ; היא נזכרה שמאוד נהנתה מהחוויה..

הגענו לתל חדיד. תצפית נהדרת על מישור החוף. כל כמה דקות עבר מעלינו מטוס ב'פיינל' לנחיתה בשדה התעופה בן גוריון. לא אחת עוברת במוחי המחשבה שיכולתי אני לשבת שם בקוקפיט, אבל אני לא מצטער שאני לא שם. עדיף לטייל בין הפרחים ולא בשדות תעופה זרים.

המשכנו בדרך. הפריחה הצהובה שולטת בנוף - פרח החרדל וגם הנורית שהחליפה את הכלנית. בהמשך נראו גם מרבדי החרציות שאותן אני אוהב במיוחד - פרח "האוהב לא אוהב" של ילדותנו, שאיתו נהגנו לבדוק בתלישת עלי הכותרת אם בני זוג אוהבים או לא אוהבים באמת כמעט לא ראינו שביליסטים מלבד תייר צעיר שהלך לבדו ובירך אותנו לשלום.

במעבר המים מתחת לכביש 6 פגשנו קבוצת רוכבי אופניים.

עברנו לפניהם ואחד מהם, שעבר במעבר, שר שירים בקולי קולות . ההד שבקע מתוך המעבר נשמע עד אלינו. בהחלט אירוע חריג אל מול השקט ששלט עד כה בשביל.

לקראת הצהריים עצרנו על ספסל שאותו הניחה במקום משפחה נחמדה לזכר הסבתא שלהם. הספסל נמצא בין פרחי החרציות הצהובים מתחת לעץ שיזף יפה. ממש ליד העץ מצאתי באר מים עמוקה, סימן לחיים שהיו כאן בעבר.

אחרי הפסקת תה קצרה המשכנו ועלינו אל יער שוהם ומשם לחניה, שם השארנו את הרכב. יום קצר, אבל מקסים.

שביל ישראל. שרידי המאבק שלנו במורדות הכרמל

IMG-20170326-WA001220170326_110311_edited

פריחה מרהיבה קידמה אותנו כבר בתחילת הדרך. את הכלניות החליפו הנוריות ובנוסף לצמח החרדל התווספו החרציות שצובעות בצהוב במרבדים גדולים ובוהקים את מורדות הכרמל. סייפנים סגולים פורחים בכל מקום בכמות שלא ראיתי מעולם. חושב שמלמלתי את המשפט הזה כמה פעמים במהלך היום. פשוט כל פעם התפעלתי מחדש מהמראה. נאוה שוב הצטרפה אלי לשביל לאחר ההצלחה של הטיול בשביל לפני שבועיים. הפעם הצטיידה בנעליים מתאימות יותר לאחר שהכנתי אותה שהיום נלך בסביבות 20 ק"מ.

השביל נוח מאוד. עולים ויורדים תוך כדי חציית הנחלים היורדים מערבה על מורדות הכרמל. כעבור כשעה הגענו לתצפית נהדרת אל כרם מהר"ל. בראש הגבעה ניצבה אנדרטה בולטת ובראשה שרידי רוטור זנב של מסוק יסעור, אותו מסוק שהתרסק כשהניחו את אבן הגבול ליד הגבול המצרי. ליד האנדרטה לוחית עם סיפורו העצוב של הטייס, ולידו סיפור עצוב נוסף של בנו של הטייס שנהרג ממכת חום בגיבוש לקורס טייס. התקשיתי שלא לחשוב על המשפחה ששכלה את האב ואת בנו בדרך כל כך טרגית.

המשכנו בשביל ובדרך הגענו ליער עופר, יער שאותו פוקדים ילדים רבים, בעיקר בתקופת הקיץ במחנות הצופים העליזים.

השביליסטית היחידה שפגשנו הייתה תיירת גרמניה צעירה ששמה יצא למרחוק כהלכנית מומחית. היא חלפה לידינו במהירות. ניסינו לדובב אותה ולהציע לה תה ומשהו לאכול, אבל היא מיהרה להמשיך בדרכה. בהמשך היום, כשחלפנו בינות מקבצי הסרפד בדרך, לא יכולנו שלא לחשוב איך היא עברה במכנסיים הקצרים שלה בים הסרפדים. במקום אחד גובה הסרפדים היה כה רב, שהלכנו בידיים מורמות כדי לא להיעקץ. מעניין מה חושבים התיירים על העקיצות המוזרות שהם נעקצים בארצנו.

המשכנו בשביל והתקשינו להתעלם משרידי הכפרים הערבים הרבים המצויים במורדות הכרמל, אמנם קטנים, אבל די הרבה - שוב תזכורת למה שהיה כאן לפני שנים. במקום אחד נותר המסגד של הכפר בשלמותו, זכר ל”חמלה” שלנו על תושבי המקום ב 1948. אמרתי לעצמי שאם כבר מחקו את הכפרים, יכלו לסלק את כל השרידים ולא להשאיר דווקא את הזיכרון הבולט ביותר של המקום.בחלק מהכפרים לא נישאר כמעט זכר לכלום מלבד קירות נמוכים ובחלק מהכפרים ניצב לו המסגד בשלמותו. מעניין איזה וויכוח ניטש בין הלוחמים כאן ב1948 .אולי במקום אחד החליטו אלה שלא רצו שישאר שום שריד ובכפרים אחרים החליטו אחרים.לעולם לא נדע.

מדי שעה עצרנו לחניה קצרה כדי להביט בנוף או סתם לשתות תה עם מרווה הממלאת את ההר. אני כבר מומחה בעשיית תה צמחים טעים.

השמש כבר החלה לרדת ואנחנו התקרבנו לכביש לעין הוד או לעין חוד אחד הכפרים הערבים הבודדים שאינו דרוזי במורדות הכרמל.

מעניין איך דווקא הכפר הזה שרד מכל הכפרים האחרים שהיו כאן באזור. לנו תמיד מספרים שהתושבים ברחו אבל אני לא בטוח שאומנם כך היה. כנראה לא מעט גורשו מתוך הבנה שלא יתכן דו קיום אמיתי בין שני העמים. ככול שעובר הזמן אני יותרמשתכנע שלעולם נחיה על החרב. עצוב אבל זו המציאות שלנו. בחרנו שכונה לא מאוד נעימה. השכנים לא משהו. בשונה מסוף הסיפור "דירה להשכיר" עליו גדלנו.

שאלתי את עצמי האם היינו יכולים לבחור מקום יותר מתאים לנו ואני מתקשה לחשוב על מקום בעולם שבו היו מקבלים אותנו בזרועות פתוחות. אז אחרי מחשבה ו20 ק"מ במורדות הכרמל אני מאמין שכאן באמת המקום המתאים לנו ביותר והמאבק בשכננו הוא המחיר שעלינו לשלם . לראיה האנדרטאות הרבות שלאורך השביל.

שביל ישראל,בוריס,השביליסטית מגרמניה,הכלב,הכרמל ועמית

20170327_093727_edited20170327_094520_edited20170327_121620_edited

הבוקר התעוררתי לקול ההכנות של משפחת אלון לשליחת הילדים לבית הספר.קבעתי עם ראובן חברי משכבר הימים שיקפיץ אותנו לתחילת השביל צפונית לזכרון יעקוב מקום ממנו התחלתי אתמול ללכת צפונה. היום הולך דווקא דרומה לכיוון בית חנניה שם משפחת אלון שאירחה אותי מתגוררת

.עמית שהבטיח וגם קיים הגיע בשמונה בבוקר רכוב על אופנוע אימתני.

.התחלנו ללכת כמתוכנן וכבר בתחילת השביל נראו המראות של יום אתמול. פריחה מרהיבה אבל גם פרחים שאתמול לא ראיתי.

השביל מתחיל בעליה מזרחית לזיכרון יעקב בהר חורשן. מכיוון שהולכים בוואדי עמוק לא רואים את הישובים בסביב וזה נותן הרגשה של טבע נקי. לאחר כשעה הליכה פגשנו את בוריס. שביליסט שהתחיל באילת והולך כבר 38 ימים רצוף. מראו הזכיר את מראו של משה רבינו. .תרמיל גדול על גבו,ז קן ארוך, ראסטות ומקל הליכה שהוא גילף בעצמו. להבדיל ממקל ההליכה המפונפן שלי.

שאלתי אותו את השאלה הרגילה. אתה הולך את השביל? והוא כמוצא שלל רב התחיל לספר לנו את סיפור 38 הימים האחרונים. נראה שמזמן לא דיבר עם בני אדם ומכיוון ששאלנו הפגיז אותנו בסיפורים רבים. שנינו עומדים לידו, מביטים בו בחמימות. נראה בחור חמוד וחברותי.

בוריס שאל אם ראינו הרבה שביליסטים, אמרתי שפגשתי אתמול מטיילת מגרמניה. מיד סיפר סיפורי גבורה על הגרמניה שהולכת לפניו כבר ימים רבים וכל נסיונותיו להשיג אותה עלו בתוהו. לא יכולתי שלא להשוות בניהם מכיוון ששניהם הלכו עם מכנסים קצרים. סיפרתי לבוריס שאני מקווה שהיא שרדה את נתיב הסירפדים. גם לו אחלתי הצלחה במעבר הצפוי לו מחר כשיגיע לים הצמחים הנבזים שאותו עברנו אנחנו אתמול בדרך לעין חוד.

נפרדנו ממנו לשלום לא לפני שהוא הציע לנו עזרה ואוכל למרות שאנחנו נראינו קלים ממנו בהרבה. כפי שכבר הרגשתי בעבר יש אחווה מיוחדת בין השביליסטים. הרגשתי קצת נבוך מזה שאני הולך עם תרמיל קטן. הרי סימן ההכר של השביליסטים האמיתיים הוא התרמיל הגדול שמיד מבדיל בינם לבין האחרים.

מרחוק נראו בתי זיכרון יעקב וליד מחצבת אבן עתיקה עצרנו לארוחת בוקר. לידנו מרבדי נוריות מרהיבים במיוחד ועל מצוק המחצבה ראינו שרידים לטבעות טיפוס הרים. שילוב של ישן וחדש.

המשכנו לכיוון רמת הנדיב ופה פגשנו מטיילים רבים שמטיילים בשרידים הארכאולוגים הרבים באזור.

עמית נראה מוטרד מכמות האנשים וביקש להמשיך ללכת למקומות שקטים יותר.

ליד אחד החורבות פגשו אותנו שלושה מטיילים ואחת שאלה אותי אם אני מדריך טיולים. אמרתי שלא אבל היא לא הקשיבה ומיד הפציצה אותי בשאלות. ביקשה שאסביר לה על המקום כי בשבוע הבא היא צרכה להביא לכאן קבוצת מטיילים והיא מוטרדת שהיא לא בקיה בחומר.אמרתי שיש חומר רב באינטרנט אבל גם זה לא הפריע לה להמשיך ולהקשות.קצת הופתעתי מהחוצפה והעוז שלה אבל לא נשברתי וסירבתי לענות לה.תאמת לא ממש ידעתי גם מה לספר לה. חבר שעמד לידה התנצל וניסה לשדל אותה להרפות. שאלתי את עצמי האם יש משהו בדור הצעיר שלנו שלעתים רוצה שידחפו לו הכל לפה ומתעצל אפילו לחפש בגוגל.גם אנחנו המבוגרים לפעמים דוחפים לצעירים בכל דרך אפשרית כך שגם לנו תרומה רבה לעניין.ככתוב באימרה שלא אחת הפרה רוצה להניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק בעצמו.

להפתעתנו הרבה הגענו פתאום לראש ההר ולעיננו התגלתה תמונה יפה של הים ושל הישובים שלמטה.

חנינו לכמה דקות במקום מביטים בהשתהות על הנוף שלמטה. רכבת נוסעים מהירה כשבתוכה אנשים רבים חלפה במהירות למרגלותנו ומיד לאחריה רכבת משא ארוכה חלפה בכיוון ההפוך.

ירדנו בירידה תלולה למטה ושם פגשנו שביליסטית צעירה שלידה הולך כלב זאב יפה.שאלתי אם גם הוא הולך איתה את השביל והיא השיבה שכן. הכלב איתה לאורך כל הדרך. גם היא התחילה לפני ימים רבים באילת. אין ספק שהשביל מספק הפתעות .הכלב השבילסט הראשון שאני פוגש.

בדרך קלחה השיחה עם עמית והנעימה את זמננו .סקרנו את ההיסטוריה הארוכה שלנו ביחד כששירתנו יחדיו בצבא.

עמית עוסק בנוסף לעבודתו גם בגישור ושנינו למדנו באותו מקום את אומנות הגישור. אחד המשפטים שזכורים לי היטב בקורס היה משפט האומר"חכם השביל מן ההולך בו". כבר מספר פעמים כשהגעתי לנקודה שסימון השבילים נראה לא הגיוני ,שקלתי ללכת לפי התחושה ולא לפי הסימון אבל כל פעם אני ניזכר במשפט ומחליט בכל זאת ללכת לפי הסימון. השביל כנראה חכם יותר מאיתנו וכבר הלכו בו רבים לפנינו ואומנם גם היום שקלנו לא ללכת לפי הסימון אבל השביל צדק כמובן וטוב שהאמנו לו. קצת מזכיר את הניסיונית שלי לפעמים להתחכם כשאני נוסע בכבישים ולא לנסוע בעצת הוויז שתמיד מתבררים כטעות.

שביל ישראל באופניים

הבוקר קמתי בידיעה שאני הולך את הקטע ממצפה מודעין עד לטרון.

עקב בעיות בייבי סטר לבנות פיבלה. שתי הפקינזיות שלנו אני לא יכול ללכת יומיים רצוף ולכן החלטתי ללכת יום אחד לפחות.

ממבט במסלול ראיתי שרוב הדרך חוצה מסלול אופניים יפה אז בהחלטה של הרגע החלטתי להמיר את ההליכה בנסיעה באופניים.

שלחתי הודעה לנועם ידיד שחזר זה עתה מצרפת שם הוא מקים צימר קטן בדרום צרפת להשכרה והוא שמח להצטרף.

נפגשנו במצפה ויצאנו לרכיבה. כבר סוף עונת הפריחה אבל עדיין ניתן לראות פרחים רבים.הסינגל חוצה מידי פעם את שביל ישראל.מטיילים רבים בעיקר מתנועות הנוער מטיילים עכשיו בחופשת החג

הסינגל עובר בכפרים נטושים רבים של אחינו הערבים. תזכורת למה שהיה כאן בעבר. צמח הסרפד שבו נפגשתי באזור הכפרים הנטושים בשביל בעבר נמצאים גם כאן. צחקנו ואמרנו שהסרפד הוא העונש שהשאירו לנו התושבים שברחו או שגורשו מכאן.

נועם מיואש מהקורה במדינה והצימר בצרפת הוא נקודת האור בחיו החדשים. נראה שבקרוב יעתיק את חיו לשם. היהודי הנודד. דווקא לצרפת ששם מעשי האנטישמיות מתרבים בימים אלה. נסתרות דרכי האנשים. אני כבר מזמן החלטתי שכאן מקומי והבית שלי כאן ולא משנה מה יקרה.

חושב שההחלטה גמלה בליבי אחרי שנה בארה"ב בה ביליתי בצעירותי. אומנם היה שם נהדר והתנאים מעולים אבל לא הרגשתי שייך למקום ולאנשים שסבבו אותי. כאן אני מרגיש בבית ורק כאן.

שביל ישראל וסינגל בית קשת

בהמשך לשבוע הבייבי סיטר על הבנות(כלבות) “פיבלה” יצאתי לרכיבה באזור בו הייתי אמור ללכת השבוע. מצומת גזית לכיוון נצרת.

יצאנו נועם אשכול, אבי ואני לרכיבה בסינגל בית קשת שעובר בחלקו את שביל ישראל במקום. אסף חבר נוסף הצטרף לרכיבה כך שהפעם יהיינו ממש הרבה.

את הסינגל הזה כבר רכבתי לפני שנתיים וזכרתי אותו ביופיו הרב ובעיקר מהתצפית שלו אל הר התבור.

הרכיבה נעימה ולא מאוד קשה אך אסף משתרך מאחורינו מסיבות לא ברורות. לאחר כמה דקות אמר לנו שהוא מרגיש לא טוב. החלטנו יחדיו שהוא יסיים ויחזור לרכבו. כבר שמענו יותר מידי סיפורים על אנשים בגילינו אז לא שווה לקחת צאנס.

החזרנו את אסף לרכב והמשכנו לרכב בשבילי הסינגל.

כל פעם שחצינו את שביל ישראל וסימני השביל הצבעוניים נראו הרגשתי צביטה קטנה בלב. בגדתי בך שביל ישראל .מוזר אבל יש איזה חמימות ותחושה מיוחדת כשהולך בשביל.

חג פסח בפתח ולאחריו אני יוצא עם תמרה ליפן. נראה שלהשנה סיימתי עם השביל

אמשיך בשנה הבאה. התאהבתי בצבע הירוק.

.20170405_102834_HDR

ופריחה של האביב שלנו.אין לי ספק שהעונה ללכת בשביל היא עונת האביב ולא בקיץ כשהכל צהוב ומאובק.

המשך יבוא……..

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של noam?

‹ הפוסט הקודם
הדת החדשה ועבודת האלילים
הדת החדשה ועבודת האלילים
מתוך הבלוג של noam
20-08-2019
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של noam »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
×