שחרור וחופש בהודו תאילנד ולאוס

חלק מרכזי בטיול למדינה זרה הוא ההתוודעות לתרבות ולמנהגי המקומיים. שירז לקחה זאת צעד אחד קדימה. היא מתאהבת בפשטות של הודו, בשמחה של תאילנד ובנופים של לאוס ובעיקר במפגשים המרגשים עם המקומיים, בפניהם פתחה את ליבה והם בתמורה אמצו אותה אל ליבם.
שירז רביב
|
מפה
תמונה ראשית עבור: שחרור וחופש בהודו תאילנד ולאוס
Depositphoto/t_n ©

תחילת הטיול - הודו

הסיפור שלי מתחיל במרץ 2006. מצאתי את עצמי בדיוק שבוע אחרי שחגגתי את יום הולדתי ה-20 על מטוס, בדרך לבומביי. חשבתי לתומי שאין בזה שום היגיון שלפני שבוע עוד הייתי על מדים בדרך לקריה... מה קורה פה? מה אני עושה על מטוס? נכון שבמשך חודשים התפללתי שהיום הזה יגיע, אבל כל כך מהר? כל כך הרבה מסיבות עברתי בשבוע האחרון, כולם חגגו איתי את כל השמחות ועכשיו אני בדרך להודו, מטורף.... 

בזמן שהרצתי לעצמי שאלות בראש, עצרתי לרגע, הסתכלתי הצידה והתבוננתי באחותי שומעת מוזיקה להנאתה ואז הבנתי שבלעדיה, זה לא היה קורה. אחותי השתחררה שנתיים לפני וחסכה כסף בשביל שתינו, תמיד דיברנו על הטיול שלנו והנה הרגע הגיע, רק בזכותה... 

התחלנו את הטיול שלנו בגואה, בארמבול. חודש לקח לי להתרגל לחופש הזה, הבלתי נתפס. אחרי שכל החיים אתה במסגרת מסויימת, פתאום אתה לבד, דואג לעצמך, חי את השקט שלך, בלי לדאוג שאתה מעביר את מרבית הזמן שלך בחוסר עשייה... והדבר היחיד שמקיים אותך מהשיזוף בחוף זו העובדה שצריך להתקלח קצת לפני השקיעה... הכל היה שם כל כך קסום והמקומיים שפגשנו היו חברים לכל דבר, פשוט נכנסו לנו ללב כל כך מהר. הרבה מהם היו כמו אחים גדולים בשבילי עם הדאגה שלהם שתמיד נסתדר, פשוט הרגשנו במשפחה. זה היה בסוף העונה וזאת היתה המטרה - למצוא מקום שקט מבדרך כלל... אין לי דרך להסביר את השלווה שאפפה אותי באותו החודש ואז הגיע הרגע לעזוב כי בכל זאת באנו לטייל... אז עברנו לאנג`ונה, שם היינו 5 ימים.

אמנם נהנינו, אבל עדיין, הבנו שאנחנו חייבות להעביר עוד קצת זמן בארמבול לפני שעוזבים, אז חזרנו, לעוד שלושה שבועות, שאי אפשר לתאר במילים. זה היה לקראת פסח. התקשרנו לאמא להגיד לה שהכל בסדר, ואז היא הודיעה לנו שאחותי הגדולה ענבל מצטרפת אלינו ל- 10 ימים. יש לה חופש מהעבודה והיא באה לעשות איתנו את החג, אז היינו מאושרות. זה לא שעבר הרבה זמן מאז שעזבנו, אבל געגועים יש מהרגע שעוזבים, לפחות ככה היה בשבילנו . . . 

"3 סיסטר"- ככה המקומיים קראו לנו. לכל מקום שהלכנו, איפה שלא ישבנו, תמיד שמענו "3 סיסטר". בשביל ענבל זאת היתה הפעם השניה בארמבול, נוסטלגיה, לא לקח דקה והיא כבר התרגלה למצב הקיים. המקומיים המקסימים נתנו לנו להרגיש כמו מינימום בנות אצולה. הם כיבדו אותנו כל כך, וענבל נכנסה למשפחה שנבנתה שם כל כך מהר ברגע. סידש ופנדו, הבעלים של ה- welcome in והג`רמן בייקרי אירחו אותנו בהמון אהבה, והעובדים במקום, גם הם נכנסו לנו ברגע ללב.

את סדר פסח העברנו בבית חב"ד באנג`ונה. האחראי על בית חב"ד פונה שלח 3 מבניו כדי שגם אחרוני המטיילים בגואה יוכלו להנות מאווירת החג. הם היו מקסימים, שתינו הרבה מיץ ענבים, שרנו שירים ובנינו לנו קבוצת חברים בשולחן. מיותר לציין שבקושי היו אנשים. גואה כמעט ריקה ממטיילים בתקופה הזאת. כשנגמר היין, ישבנו במסעדה שפתוחה 24 שעות ותוך 3 דקות ישבו איתנו בשולחן 3 הודים תיירים שבאו לגואה לחופשה. כולנו ביחד הלכנו לפארדיסו, המועדון היחיד שעוד פעל באנג`ונה. בעל המקום כבר הכיר אותי ואת ליאת, היינו שם כמה פעמים מאז שנחתנו בגואה, הוא שמח שחזרנו והבאנו איתנו עוד אנשים והוא התייחס לכולנו ממש יפה. זה היה אחלה אפטר סדר. בבוקר הגענו לחדר, עייפות אך מרוצות : ) 

בהמשך השבוע הלכנו לשווקים, ניצלנו את השמש, יצאנו לפארדיסו ולדולצ`ה ויטה למסיבת פול מון אחרונה, שיחקנו שש בש עם סידש (הוא תותח ואי אפשר לנצח אותו) ו"יניב" עם פנדו, שקלט את המשחק מהר... עד מהרה היה מרתון משחקים מטורף בג`רמן בייקרי. עזבנו שעתיים אחרי אחותי, היא טסה הביתה ואנחנו המשכנו ליעד הבא - פונה. רגע העזיבה היה כל כך קשה, דמעות... פגשנו שם אנשים זהב, נפרדנו מכולם, והבטחנו שנעשה הכל כדי לחזור שוב בשנה הבאה. 

בפונה העברנו 24 שעות של פחד. אחרי 12 שעות של נסיעת לילה ירדנו מהאוטובוס, והדבר הראשון שראיתי ב-6 בבוקר היה ילד בסביבות גיל 5 או 6 על המדרכה עם עיניים כל כך עצובות, מחכה שאבא יתעורר. אין דבר עצוב מזה - העוני בהודו. פונה היתה בשבילי חזרה למציאות - הבנתי שאי אפשר תמיד לסמוך על אנשים. ההודים שם ראו כסף בעיניים במקום לראות אותי - את שירז. לא פעם תפסנו אותם על שקר, אם זה במחיר לטלפון, במחיר לחדר שהיה יקר מכל שאר הדיירים ואם זה הטוק טוק דרייבר שאומר מחיר אחד ודורש מחיר אחר בהגעה. אמרתי לעצמי: "אני בנאדם טוב, לא מגיע לי שיעבדו עלי". לא הרגשתי רוחניות במקום כביכול של האשראם המדובר, אז עזבנו בטיסה לדלהי בדיוק 24 שעות אחרי. 

דלהי, כל כך הרבה שמענו על המקום לפני שהגענו, בעיקר אזהרות. אמרתי לעצמי: "אם פונה היתה בשבילי נוראית, מה יהיה בדלהי?". בדלהי הוקסמתי מהצבע והריחות והודו פתאום נראתה לי כך כך שונה. נכון, יש עוני ונכון, יש גברים שצובטים לך את הישבן ורצים מהר ונכון שאם את לובשת שם גופיה את מרגישה מינימום כוכבת פלייבוי, אבל עם כל זה, דלהי היתה הודית כל כך שבא לבכות :)

כל הצבעים במיין בזאר, הטוק טוק שכמעט דורס אותך, הילד שרודף אחריך עד סוף העולם כדי למכור לך נחש מפלסטיק, החום הבלתי נתפס הזה, החנק והאבק ברחוב הצר הזה, כל זה גורם לדלהי להיות מיוחדת כל כך. כשיוצאים מהמיין בזאר ומסתובבים ברחובות דלהי קשה להבין - חלק מהעיר מפותח כל כך - הרכבות, הבניינים המפוארים, המסעדות, הקולנוע, ובמרחק לא רב- המיין בזאר. הניגודים האלה הם תמציתה של דלהי בפרט והודו בכלל. 

לתחילת הכתבה

מנאלי

מדלהי נסענו למנאלי. הדרך הייתה משעשעת לחלוטין. עוזר הנהג לא עזב אותי מהרגע שעליתי לאוטובוס. הוא קרא לחבר שלו וצעק תוך כדי שהוא מצביע עלי "קטרינה, קטרינה", הם בהו בי תוך כדי וויכוח. מסתבר שיש שחקנית בוליוודית מפורסמת שנקראת קטרינה קאייף, ולטענתם אני נראית "בדיוק כמוה", קיוויתי שזאת מחמאה, חייכתי והמשכתי בשלי, אבל עוזר הנהג פשוט לא נרגע, הוא חזר כל רגע, נעמד מולי וחייך, אני כמובן חייכתי בחזרה.

אוטובוס לילה, כולם מסביב ישנים, רק אני לא, כמו תמיד. עוזר הנהג, שלא ידע מילה באנגלית, הסכים שאני אצטרף לתא הנהג להפסקה מהחושך באוטובוס, אז אמרתי: "למה לא, נשמע קצת מוזיקה הודית בלי להתחשב באנשים שישנים בפנים..." עוזר הנהג פיתח איתי שיחה בהודית. אני מצידי ניסיתי להסביר שאני באמת לא יודעת הודית, אבל כל הניסיונות כשלו. הוא היה מאושר ולא רציתי להרוס לו, אז פשוט חייכתי וזה הספיק. אז הגיע רגע ההפסקה, הפסקה מספר 100 מהרגע שעזבנו. 5 אנשים ירדו מהאוטו: אני, אחותי, תייר יווני מצחיק שכל הנסיעה היה עסוק בגלגול ג`וינטים, הנהג ועוזר הנהג.

עקרונית נראה כאילו יש 5 עובדי נהג, אבל בפועל כמעט כולם ישנים... באמצע שום מקום היה קיוסק קטן והודי שחילק לנו צ`אי חם ומתוק. עוזר הנהג, שכבר היה בטוח שאנחנו בדרך לחופה, רצה להזמין אותנו לצ`אי ולמרות המחווה והרצון הטוב התעקשנו אנחנו לשלם. אני נהניתי מתא הנהג ונשארתי שם עד שהתחילו לרדת אנשים מהאוטובוס בעמק קולו וחזרתי לכסא שלי. ככל שהתקדמנו קצת יותר ליעד, החום של דלהי נעלם והרוח הקרירה של מנאלי קיבלה אותנו בזרועות פתוחות. נפרדתי מעוזר הנהג, ולמרות ההיכרות הקצרה היה עצוב ומרגש.
 
הגענו למנאלי קצת לפני שהעונה מתחילה. מצאנו חדר טוב במחיר טוב, ובמשך חודש זה הפך להיות הבית שלנו. אם הייתי יכולה הייתי נשארת שם עוד כמה חודשים... במשך החודש הזה, שוב, מצאנו את עצמנו נקשרים למקומיים יותר מאשר לתיירים ונהנינו מזה כל כך. אי אפשר לתאר במילים, הכל שם היה כל כך רגוע, לא חיפשנו טרקים, לא חיפשנו ג`יפים, לא חיפשנו כלום. פשוט נהנינו מהשקט, הרוגע, המדיטציה בבוקר, הצ`אי של מאדאן, ה"בודי מסאג`" ששמענו כל בוקר ומהאנשים החביבים שניסו בכל דרך לתת לנו להרגיש בבית. לקום בבוקר ולראות את הנוף המהפנט הזה ממול יכול לעשות כל בנאדם מאושר. 

אחרי חודש נפרדנו ממנאלי, מקום ששינה אותנו כל כך ולימד אותנו לקחת הכל בפרופורציות הנכונות. עזבנו שוב בדמעות ונסענו לקסול. בקסול התפוסה היתה כמעט מלאה והתקשינו למצוא חדר. נשארנו שבוע, למרות שחשבנו שנתקע בה חודש. המקום מדהים, אין ספק בכלל, הנופים מהפנטים, הנהר זורם בדיוק מתחת לחדר, אבל בשבילנו זאת לא היתה תקופה טובה לבוא. אני מקווה שנחזור אליו שוב, בתחילת עונה או בסופה. חזרנו לדלהי ובילינו שם יותר משבוע עם אנשים שהכרנו בפעם הראשונה שהיינו שם, היה כיף.  

דלהי נחשבת בעקרון לתחנת מעבר בין מקום למקום, והרבה מוותרים על השיטוט בה ומעדיפים לברוח ממנה כמה שיותר מהר. זו טעות. לדלהי יש הרבה מה להציע וצריך לנצל את זה. יש מסיבות בניו דלהי בבתי מלון מפוארים, יש קולנוע שמציג סרטים אמריקאים לצד סרטים בוליוודים, יש בניינים מדהימים לאוהבי הארכיטקטורה ויש את העממיות- אותה אני הכי אהבתי, במיין בזאר. אין מה לפחד מדלהי, היא ידידותית למטייל. 

לתחילת הכתבה

תאילנד

אחרי 3 וחצי חודשים שבאמת קשה לתאר במילים, המשכנו הלאה לתאילנד. בלילה הראשון פגשנו את סאי, שנהייתה חברה ברגע ועד עכשיו אנחנו מדברות איתה כמעט כל יום בטלפון. היינו בבנגקוק 3 ימים ונהנינו ממנה מאוד. הסכמנו בינינו שאם היינו יכולות לחיות בבנגקוק היינו עושות את זה - יש בה הכל מהכל. אחרי שלושה ימים נסענו לצ`אנג מאי. היינו שם 10 ימים ולא, לא עשינו טיול פילים, באנג`י, טרק 3 ימים, טיול ג`יפים, וכו`. בצ`אנג מאי, שוב, פגשנו אנשים מדהימים, ישבנו כל לילה בפאב אחר, יצאנו למסיבה הזויה ביותר, טיילנו ברחובות וכמובן התחברנו טוב טוב לקניון.
 
ראינו את הסרט "מהיר ועצבני" בקולנוע יחד עם מליון תלמידי אוניברסיטה שהחליטו לעשות הברזה המונית ב-12:00 ולראות איתנו סרט... אחרי 10 ימים המשכנו לצ`אנג ראי והעברנו שם סופ"ש רגוע בחדר הכי טוב שהיה לנו עד אותו הרגע: טלוויזיה, מקרר, 2 מיטות... מה פה קורה פה... נסענו קצת עם אופניים בסביבה הקרובה ופשוט נרגענו בחדר כשבחוץ ירד גשם. 

ביום ראשון הגענו ללאוס, להואה סאי. לא ראינו תייר אחד ברחובות והתקשינו מאוד לדבר עם המקומיים, שבקושי הבינו אותנו. מזל שהיה לי ספר על לאוס עם מילון שעזר לנו מאוד. למחרת התחילה הדרך ללואנג פראבאנג. יצאנו במעבורת עם המוני מטיילים אירופיים שיכורים ומצחיקים. חניית הלילה בפקבנג היתה טראומטית לכל הדעות. בשעה 22:00 החשמל נסגר בכל הכפר ואנחנו שלא ידענו על זה (כי בספר לא רשום כלום על המקום, מלבד העובדה שהוא תחנת מעבר) מצאנו את עצמנו מפוחדות ברמות מטורפות. אני לא הפסקתי לבכות ונכנסתי לסרטים, הפנס סירב לעבוד והיו רעשים מהתקרה כאילו חיה ממש רוצה לנחות לנו על הראש. אז ברחנו מהחדר עם נר, ירדנו לרחוב וחיפשנו מישהו שיעזור לנו.

מצאנו מישהו שהסכים למכור לנו פנס ומצאנו את עצמנו מחכות שמשהו יקרה, וזה קרה. פתאום ראינו את המושיעים שלנו: איטלקי, סינגפורי ואוסטרלי - וזו לא התחלה של בדיחה... שלושתם יצאו למרפסת, שמו מוזיקה על בטריות, הדליקו את כל הנרות שהיו להם והזמינו עוד חברים שהיו בחדרים שליד. הם הזמינו אותנו לעלות ולא היה לנו ספק שזה מה שעושים עכשיו. הם הרגיעו אותנו והיו באמת מקסימים. היו להם 2 מיטות בחדר והם התעקשו שנישן על מיטה אחת וששלושתם יישנו במיטה השניה. אנחנו מצידנו אמרנו שנשב על הרצפה וכשיעלה האור נלך. הם לא היו מוכנים לשמוע ואחרי וויכוחים של שעה מצאנו את עצמנו ישנות, עם עוד 3 גברים, בחדר מטר על מטר, אבל מה, בלי דאגות. 

בשעה 5 בבוקר חזרנו לחדר שלנו, התקלחנו, אספנו את הדברים ונפרדנו ממק ( אני קראתי לו מק אנד צ`יז), הבחור שהשכיר לנו את החדר, שהיה עצוב לשמוע שלא הסתדרנו בלילה. הוא ואמא שלו התחננו שבסיום הטיול אני אחזור ונתחתן, אני ומק... אז אמרתי לאמא שלו שאני אשתדל וששמחנו על האירוח. היא ציידה אותנו בבננות ומים ושוב היתה פרידה מרגשת, למרות ההיכרות הקצרה. חזרנו למעבורת שנראתה יותר כמו קנו גדול והמשכנו את הדרך ללואנג פראבאנג. כשהגענו, בילינו שם 3 ימים. אני הייתי חולה ובעיקר העברנו את הזמן עם אחד העובדים, ניגנו ביחד בגיטרה והוא סיפר לנו כל מיני סיפורים על הא ועל דא.

המשכנו לוואנג וויאנג והיינו שם יום אחד. אני עדין הייתי חולה ורצינו להגיע למקום שהוא יותר נוח למחייה, אז המשכנו לווינטיין הבירה. הנסיעות והמעברים ממקום למקום היו רצופים בנופים משכרים, הגשמים עושים הכל כל כך ירוק ויפהפה. הנופים בלאוס הם הדבר שזכור לי יותר מכל. בוינטיין טיפלו בי כדי שאני אחזור לעצמי ואחרי שלושה ימים שהינו בחדר או שיצאנו לשחק פול. הרגשתי יותר טוב והחלטנו לחזור לבנגקוק - מקום שעשה לי כל כך טוב. 

בבנגקוק היינו שבועיים וחצי וזה לא הספיק לנו. היינו עם סאי 24 שעות ביממה וכל יום עשינו קניות, חילקנו את הקניות לפי נושאים ואנשים, וכל לילה היינו במסיבה. הלכנו להופעות של בורן, להקה תיאלנדית בסגנון לינקין פארק, חברי הלהקה היו מקסימים ועד מהרה הצטרפנו לאפטר פארטי איתם, ולמנצ`יסים של אחרי ההופעות. הייתה חוויה מדהימה ונהנינו מכל רגע. ועכשיו לסיכום.

את הטיול עשינו בדרך שלנו ובגלל זה הוא היה כל כך מיוחד. שאלו אותי אלפי פעמים: "למה אתם לא עושים את זה?" "למה אתם לא נוסעים לשם?" "למה אתם נשארים פה יותר מידי?" וכל מיני שאלות שקשה לענות עליהן. אנחנו הקשבנו להרגשה שלנו. כל מקום הביא איתו את הקסם שלו. לא ניסינו לעשות את הטיול בדרך מסויימת, פשוט זרמנו עם מה שבא ומה שגרם לנו להרגיש הכי טוב. הטיול בשבילי היה חוויה של צבעים, ריחות, גשם ושמש, נופים מדהימים, מסיבות הזויות, התנסויות חדשות, בגרות וכמובן המון אנשים מקסימים שדואגים כמוני לשמור על קשר כל הזמן. אם רק היתה לי את האפשרות הייתי עושה הכל שוב, בלי לשנות דבר.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×