שייט על האמזונס

האמזונס הברזילאי למרות מצבו האקולוגי המתדרדר הוא אחד האזורים היחידים בעולם שבו חיים ילידים שכמעט ולא נחשפו לציויליזציה המערבית. יאיר בחר לבלות כמה ימים באמזונס ולהכיר את האנשים החיים שם.
יאיר
|
תמונה ראשית עבור: שייט על האמזונס

לנסויס ובלם


אני שוכב כרגע מקופל למחצה בתוך ערסל מוקף בעוד כ- 50 ערסלים צבעוניים מנסה למצוא את הפוזה הנוחה לכתיבה. לא אני לא נמצא על ספינת פליטים ויאטנמית כי אם על ספינת נוסעים ברזילאית על נהר האמזונס לכיוון בואנה מנאוס. מייד אחזור להפלגה אבל לפני כן אוסיף מספר מילים לטובת זוג קוראיי הנאמנים שבוודאי תוהים איך היה לי בלנסויס ובכן, לנסויס עיירה קטנה בהרים כ- 6 שעות נסיעה מערבית מסלבדור מזכירה מאוד את דלית אל כרמל (רק בלי החומוס) נוף דומה לכרמל, מכיל אטרקציות רבות כגון מפלי מים, מגלשות אבן טבעיות ומערות.

הגעתי לשם באוטובוס לילה מקרטע שדמה לרכבת הרים מתמשכת ומצאתי את עצמי יחד עם בת דודתי הדס וחברתה ימית (אותן פגשתי במקרה בסלבדור) עומד בשעה 5:00 בבוקר ברחובה הראשי של לנסויס. הלכנו בזריזות לאכסניה בשם Casa las helia שחבר שלי המליץ עליה והתמקמנו לנו בלובי לתנומת בוקר. כעבור כמה שעות התעוררנו לגלות את אחת מארוחות הבוקר הטובות שאכלתי מעודי. אני לא ארחיב יתר על המידה שכן אנחנו אוכלים רק שעועית ואורז כאן על הספינה כל היום ואני לא רוצה להתעלל בעצמי יותר מידי אבל היו שם עוגות ודברי מאפה ופנקייק ופרות טרופיים ועוד ועוד...

אחרי שהתפטמתי כהוגן, יצאתי לראות מספר מפלי מים קרובים (כחצי שעה הליכה). המים באזור רוויים בברזל, ולכן בעלי צבע אדום- מעט מפחיד אבל לא מזיק. העיירה מפורסמת בבקבוקי החול הצבעוני שמיוצרים בה וניתן לראות את האזור ממנו נלקחים החולות הצבעוניים - מחזה נחמד ותו לא. באותו יום גם הלכתי דרך מערה בג`ונגל למגלשות האבן Ribiera do mao. למעשה מדובר במדרון סלעי רטוב שניתן להחליק עליו לתוך המים. המליצו לי לקחת מגבת להתגלץ` עליה אבל כמובן ששכחתי ועל כך יעיד ישבני הכחול ותחתוני הקרועים...

למחרת, אחרי עוד ארוחת בוקר מטמטמת שכזו שמנו פעמינו בלוית מדריך מקומי בשם נבו למספר מערות נטיפים בסביבה. יסלח לי הקורא הנאמן על שאיני זוכר במדויק את שמם של כל המערות אבל מדובר בקולקציה קבועה של מערות נטיפים ובמערה אחת הקרויה Grutn azul ובה נמצא נהר תת קרקעי. המים צלולים בצורה מדהימה וניתן להבחין בכל פרט ודג. (הדס נכנסה בטעות עם הרגל למים כי היא לא הבחינה בהם שם). בכניסה ישנו אגם גדול וצלול שניתן לשחות בו. אחרי עוד כמה הליכות, שחיות וארוחות בוקר מושחתות אספתי את חפצי, נפרדתי מהים ושמתי פעמי צפונה.

אוטובוסים ארוכי טווח הם תופעה מיוחדת במינה בכבישי ברזיל. ראשית כל נמנעים מלהגיש בהם ארוחות שלא כמו בארגנטינה, צ`ילה, תאילנד והרבה מקומות אחרים בעולם שבהם יש אוטובוסים ארוכי טווח איכותיים (יותר מ- 15 שעות). כמו כן אין באוטובוס טלוויזיה. לטענת שותפתי למושב בגלל הפחד משודדי דרכים?! (ייתכן ולא הבנתי את הפורטוגזית שלה...), אבל תמיד יש רדיו שמנגן מוסיקה באיכות מחורבנת ותמיד אותם שישה שירי קרנבל שאף ברזילאי לא יכול לשמוע אותם מבלי להתחיל לנוע בריקוד המתאים- וכך זכיתי לראות סבתא ונכדה בן ה- 5 מבצעים את אחד הריקודים האלו ב- 6:00 בבוקר על הספסל שמולי.

אני מצאתי את עצמי באוטובוס של דוברי פורטוגזית בלבד וכך הצטמצמה לה התקשורת למספר מילים בפורטו-ספרדית והרבה תנועות ידיים. די מהר גיליתי שהרבה יותר קל וכיף לשחק עם הילדים מאשר לנסות לדבר עם הוריהם (מה לעשות- חייבים להעביר את הזמן...) אבל הבעיה עם הילדים שהם חסרי טאקט לחלוטין וכאשר פספוס בן 3 פוגע בך עם עוגיה בעין ב- 1:00 בלילה בדרישה שתשחק עמו קשה להישאר נחמד. אבל ההחלטה שלי להפוך לקיר ולהתחיל להתעלם מהילדים באוטובוס קרתה רק כאשר אדריאנה בת ה- 3 וחצי החליטה להקיא את ארוחת הבוקר שלה דווקא על הנעל שלי. חוץ מזה, שלא תחשבו שיש לי רק תלונות. הברזילאים הם עם מקסים ונחמד ומערכת האוטובוסים הציבורית שלהם משומנת ועובדת בצורה לא רעה בכלל יחסית למדינה החמישית בגודלה בעולם.

מילה אחרונה לגבי הכבישים. לרוב מצבם בעולם מתחלק לשניים, או שמדובר באוטוסטרדות טובות שניתן לדהור בהן במהירות או בדרכי עפר משובשות ואז הנהג יודע שעליו לנסוע במשנה זהירות. אבל בברזיל (או בצפון מזרח ברזיל ליתר דיוק) המצב שונה, הכבישים נראים חדשים וטובים, צבועים בצורה איכותית ומשולטים. אבל מידי מספר מאות מטרים ישנם בורות אדירים במרכז הכביש. כתוצאה מכך הנהג מאט בדקה ה- 90 והכניס את האוטובוס למין סללום כזה כדי לא לפוצץ צמיג בבור. ומיד לאחר מכן כאילו לא למד לקח הוא מאיץ שוב ל- 100 קמ"ש עד הבלימה הפתאומית הבאה. וכך אתה הנוסע התמים מוצא את עצמך מיטלטל קדימה ואחורה ולומד להכיר את המושב שלפניך מקרוב עם כל בלימה שכזו.

זהו, מספיק עם הבכיות ונעבור לבלם. בלם, עיר בת מליון תושבים הנמצאת על שפך נהר האמזונאס לאוקיינוס האטלנטי מעט מדרום לקו המשווה, העיר יחסית מכוערת למראה וכוללת הרבה בניינים אפורים וחסרי ייחוד. מרגע שהוצאתי את אפי מהאוטובוס הוא לא הפסיק לרגע. לפעמים הוא בא בגדול ולפעמים קטן ודקיק, לפעמים בקצב מטורף ולפעמים טיפין טיפין. הגשם הוא המאפיין העיקרי של בלם, הוא נוכח כל השנה בכל שעות היום. כמויות המים היורדות הם עצומות ונראה כאילו מערכת הניקוז של העיר (אם בכלל יש כזו) בקושי מתמודדת איתו.

העברתי בעיר כיום וחצי שכלל הליכה למוזיאון גואלדי הכולל גן חיות טרופי, אקווריום ותערוכה של בע"ח ואינדיאנים באמאזונס- הכנה מצוינת. אחרי שראיתי את כמות וסוגי הדגים שחיים שם במים אני לא מתכוון לטבול אצבע בנהר הזה....למחרת קמתי ב- 5:00 והלכתי לראות את שוק הדגים. מקום מדהים. עשרות סוחרים פורקים דגים שונים ומשונים במגוון גדלים וצבעים. המון רעש וריחות משונים על רקע של זריחה, שתינו קפה חם ואכלנו דייסת קינמון רותחת בעודנו הולכים בין הדוכנים ומסתכלים על ניקוי הדגים והחיתוך שלהם.

במקום נמצא גם שוק של דובדבני אסאי וגווארנה שנמכרים בסלים גדולים ועוד מגוון אדיר של פירות טרופיים שלא ראיתי מעודי. בהמשך הסיור, מוכר עשבי מרפא החל להציג לי את מגוון הבשמים והאבקות שהוא מוכר. כל אבקה הוא הדגים בפנטומימה למה יש לקנותה ובסוף שוכנעתי לקנות איזה בקבוקון. תוך רגע הוא שלף עיתון ישן וקרע ממנו פיסה בכדי לעטוף לי את הבקבוקון. אחרי זה הבחנתי שהוא הוציא בדיוק מאמר מהעיתון המקומי שמדבר על הבחירות בישראל- מקריות שכזו?!

לתחילת הכתבה


שייט על נהר האמזונס


בבוקר לקחנו את הערסלים שלנו ועלינו על הספינה על מנת לתפוס מקום טוב בשביל ההפלגה ב- 18:00. לאחר מכן חזרתי לסיבוב. כאשר שבתי לספינה ב- 17:00 לא ראיתי אותה ליד הרציף. נבהלתי לרגע שכן כל רכושי עליה ואז הבחנתי בספינה מתחת לרציף כיוון שמפלס המים ירד בצורה משמעותית וכעת הספינה הייתה נמוכה מהרציף. הספינה בנויה משתי קומות כאשר העליונה משמשת לתליית ערסלים והתחתונה כחדר אוכל ומגורי הצוות. אני מצאתי את עצמי מתנדנד בין זוג מאוהב אשר לא הפסיקו למשש אחד את השני כל הזמן, לבין בחורה שוויצרית בשם סוזאן בעלת לב רחום שלכל סירה של אינדיאנים שמתקרבת לאוניה שלנו משליכה איזה תפוח או בלון (שלרוב סתם שוקעים בנהר).

הזמן עובר בעצלתיים מלווה בטרטור בלתי פוסק של המנוע עם נופים יפים של ג`ונגל וכפרי אינדיאנים על הנהר. מידי פעם מתחברים לסירה איזה קאנו של אינדיאנים שרוצים למכור פירות או בשר. רוחב הנהר הוא אדיר ובמקומות מסוימים נראה כאילו אנחנו שטים באגם ענק עם גדה שנייה רחוקה, ליד האופק. כאשר שטים ליד הגדה אפשר לשמוע את רעש הג`ונגל המחריש אוזניים ולראות בופאלו בשיחים. דולפינים ורודים מקפצים במים ואלף סוגי עופות שונים.

ביום השני להפלגה גילינו את גג הספינה בו אפשר להשתזף בשקט, לדבר וליהנות מהנוף היפה. מניין התיירים הנמצאים בספינה כולל את ג`יג`י ופול -זוג צרפתים מבורדו בני 28 שכל שנה מקדישים שישה חודשים לטיול ו- 6 חודשים לעבודה. הם היו כמובן כבר בהרבה ארצות בעולם והם מקפידים להיות מינימום שלושה חודשים בכל מדינה- אחרת לטענתם אי אפשר לספוג את המקום. וכך הם מטיילים בברזיל כבר שישה חודשים- דוברי פורטוגזית שוטפת- בהחלט מעורר קנאה. ביום השלישי גילינו להקת דולפינים ורודים שהחליטה לקפץ יחד עם הסירה וגרפו הרבה צילומים והתלהבות עד ששני פעוטות החליטו לגרש אותם עם אבנים (ועשו עבודה די יפה כי בימים הבאים לא ראינו יותר דולפינים). לא הרחק מאתנו ישן בחור תושב סנטרם שהיה נוצרי אדוק. הוא הכיר את כל רפרטואר שירי"הבה נגילה", "ירושלים של זהב" וכו` בעברית וטען כי הם נוהגים לשיר אותם בכנסייה מידי שבוע. הוא הביא ערמה של ספרי דת והחל להסביר לנו על מסעות משה ובני ישראל במדבר.

אחרי ארבעה ימים במעלה הנהר הגענו לעיר סנטרם. עיר של כ- 200,000 איש, השלישית בגודלה באמזונאס, עם נגיעתנו בחוף נקף אותי קלקול קיבה שגרם לכך שהנוף היחידי שראיתי ביומיים הבאים היה תקרת המלון שבו שכבתי. זה לא היה כיף וייתכן שנבע מהתנאים הסניטריים הירודים על הספינה (אם כי הקפדנו לשתות מים מינרלים ולא לעשות שטויות...)אחרי יומיים אספתי את פקלאותיי ונסעתי כ- 40 דקות מחוץ לעיר לכפר קטן בשם Alter do chao. הכפר נמצא על גדות נהר ה- Tapajos שנשפך לאמאזונס בסנטרם ומהווה אתר נופש לברזילאים. בכפר פגשנו זוג מקסים יסמין וניצן שאחרי חתונתם יצאו לטיול של מספר חודשים בדרום אמריקה ו"נתקעו" בכפר, הם שכרו בית מקסים על גדות הנהר וחיים במקום שחודש וחצי אחרי הסתובבות של כחצי שעה בכפר התחלתי גם אני להבין את פשר הקסם.

הכפר הקטן ממוקם על גדות נהר ענק ושקט ברוחב כמו הכינרת. מסביב לכפר ישנם חופים זהובים יפהפיים עם הרבה איים קטנים ובעלי חיים בלי סוף. וכך בעודי שוכב על ערסל במרפסת ביתם של ניצן ויסמין לוגם קולה קרה התחלתי להבין את משמעות הביטוי גן עדן. בכפר נמצא מוזיאון אינדיאני ששם לו למטרה לשמר אמנות אינדיאנית ומורשת. המוזיאון הוקם ע"י אמריקאי וכך הסטנדרטים שבו שונים מכל מוזיאון אחר שהייתי בו ביבשת וכוללים בין היתר הסברים מפורטים באנגלית של שבטי האינדיאנים באמאזונס, סרטי וידאו וספרייה עשירה ומעניינת באנגלית.  

לתחילת הכתבה

אגם הפירנאות והאי בידוס

האמאזונס הברזילאי למרות מצבו האקולוגי המתדרדר הוא אחד האזורים היחידים בעולם שבו חיים ילידים שכמעט ולא נחשפו לציויליזציה המערבית. ישנם שבטים קטנים של אינדיאנים שנמנעים מקשר עם האדם הלבן וחיים בצורה מנותקת לחלוטין במעבה הג`ונגל. פונאי, הארגון הברזילאי לשמירה על המורשת האינדיאנית מונע גישה לפארקים ולשמורות הללו וכך לא ניתן לתיירים תמימים להתקרב לכפרי האינדיאנים מחשש להעברת מחלות וכד`. כשהגענו לכפר הסתיימה לה עונת התיירות וכך היינו הזרים היחידים במהלך ימי השבוע בכפר. שכרנו קיאקים באחד מאתרי הצהרים שטופי השמש וחתרנו בעוז לעבר לגונה קטנה שנקראת אגם הפירנאות.

אני לא יודע איך השם מצדיק את עצמו אבל לאור העקיצות הייתי משנה את השם לאגם היתושים. מקום מקסים (חוץ מהיתושים) עם מים חלקים כמו ראי וקני סוף על הגדה והרבה עופות לא מזוהים. במרכז הנהר ישנו אי חולי שבעונה הזו היה מכוסה בחלקו במי הנהר. במרכז האי, מתוך היער מתנשא לו הר (יותר נכון גבעה) של כ- 70 מטרים שמשקיף לכל האזור. ביום השני שלי בכפר החלטתי שאני חייב לצלם את השקיעה מההר.

פצחתי בהליכה דרך היער שאחרי כרבע שעה הפכה להליכה איטית דרך השיחים (קצת הסתבכתי – קורה!) . כשהתקרבתי לפסגת ההר שמעתי מרחוק קולות, בעודני מגיח מאחורי הסיבוב זיהיתי על הפסגה זוג עושה אהבה בשלבים מתקדמים. הזוג שמצידו גם זיהה אותי (עומד כמו תייר דביל עם מצלמה ביד...) התקפל במהירות וירד מצידה השני של הגבעה ורק אז אני, שהייתי קצת נבוך על זה שהברחתי אותם, עליתי למעלה. הנוף היה מקסים וראו משם את כל היער, הנהר ובכלל. בדרך חזרה עוד הספקתי להיכנס לטבילה קצרה ולתפוס טרמפ בסירה עם איזה דייג פירינאות מקומי.

עשינו לעצמנו מנהג קבוע מידי צהרים לחצות עם סירת משוטים לאי החולי ולאכול סעודת דגים מטוגנים על החוף במסעדה קטנה, הבעיה היחידה שמרגע שהצבעת על הדג הטרי באותו אתה רוצה ועד שהוא הגיע אליך לשולחן מלווה בסלט, אורז ופרופה (מין שורש מקומי גרוס ומיובש) עבר כשעה -שעה וחצי. כך ישנו צורך בתכנון קדימה (תכונה שמתפוגגת במקומות יפים ומרגיעים כאלו) להזמין את האוכל הרבה לפני שאתה בעצם רעב.

את שוטה הכפר המקומי הכרנו כבר בערב הראשון כשהוא התיישב לידינו בכיכר הכפר והקפיד ללוות את שיחתנו בצווחות קטנות לא ברורות ובצחוק גרוני מתגלגל. מיותר לציין שבהמשך השבוע נתקלתי בו בכל רחבי הכפר ובסוף הוא כבר קיבל את פני בחיוך גדול כאילו היינו חברים ותיקים מאז ומתמיד. הכפר הקטן כמו בספרים רוחש סיפורים ורכילויות ומיסמין וניצן התחלתי לאט לאט להכיר את הטיפוסים השונים והסיפורים שלהם. יסמין וניצן התלהבו מהמקום והחליטו לקנות בכפר שטח אדמה ובעתיד אולי להקים שם פוסאדה ובית מגורים. כמו שזה נראה נכון למקום עתיד מזהיר ואז הבטחתי לקפוץ לביקור בסיבוב הבא שלי באמאזונס. אחרי חמישה ימים של רוגע, שלווה וחברה טובה עזבתי בקושי רב (פשוט אם הייתי נשאר עוד גם אני הייתי קונה שטח ומשתקע...) ועשיתי את דרכי חזרה לסנטרם.

עליתי לי על ספינה למנאוס והמשכתי במעלה האמאזון בואנה מנאוס. זה עתה עצרנו באי בידוס על מנת לפרוק מטען ירקות, כאן ראיתי לראשונה את אחת מאותן ספינות תיירים ענקיות, חוצות אוקיינוסים ששטות לעיתים גם על האמאזונס. כל הכפר היה גדוש באמריקאים בני 70 ומצלמותיהם ואני שמח שלא התעכבנו שם יותר משעה. שוב אני בנקודה שבה התחלתי את הכתבה, שוכב לי על ערסל, נוף ירוק יפהפה על גדת האמאזונס לנגד עיני ומוסיקה ברזילאית מחרישת אוזניים באוויר (כבר התלוננתי על עוצמת הדציבלים הסטנדרטית במדינה הזו? אם לא -ראו זאת כתלונה) אני מזהה כאן את מוכר הארטיק מתקרב ולכן אסיים בנימה אופטימית זו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×