שייט על האמזונס בדרך למנאוס

``השעה 5:30 ואני לא יכול לישון, כנראה מהתרגשות. לא מעכל שאני שט על האמזון. אני מגלגל את המילה על הלשון. ישנן מילים שמספיק רק לומר אותן ומחשבות פרועות על הרפתקאות ושבטים פראיים מתחילות להתרוצץ בראש.``- ענבל מכיר מקרוב את שותפיו לשייט שמוביל אותו אל מנאוס.
ענבל טובי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: שייט על האמזונס בדרך למנאוס
Thinkstock Imagebank ©

השייט מתחיל


השעה 3:00 לפנות בוקר ואנחנו, ארגזי הבירה ועוד קומץ נוסעים, עולים לסירה שזה עתה הגיעה. שני סיפונים לסירה. התחתון למטען והעליון למטען האנושי. עשרות ערסלים צמודים אחד לשני בצפיפות פולשת. כמעט אחד על השני. אני מדוכא רק מהמחשבה על הצורך למצוא בחושך שני ווים פנויים לתלות עליהם את הערסל. אומנם כבר בחרנו מקום והשארנו את הערסלים ב-Porto Velho אצל הקפטן כדי שיתלה לנו אותם, אולם גם באפשרות הכי אופטימית שהוא אכן תלה אותם, בטח ישנן איזה שתי גויות בלתי מזוהות נוחרות בתוכם. וכך אנו מתפתלים בין הערסלים לכיוון המשוער של ערסלינו, אם הם שם בכלל, כשכל שניה אנחנו מורידים למישהו איזה בומבה בראש עם תרמיל הגב.

הנקודה שבחרנו היתה הכי קיצונית, צמוד לתאים, שמצד אחד יהיה לנו קיר ויהיה יותר נוח לשמור על הציוד מפני גניבות, ולכן עלינו לעבור עכשיו דרך כ-ו-ל-ם! ופתאום, בסוף שורות האנשים המגולגלים בתוך הערסלים, שבצפיפותם מזכירים לי סרדינים בקופסא, שני ערסלינו היקרים מחייכים אלינו באושר. ועוד ריקים. אם הקפטן היה פה עכשיו היה מקבל נשיקה (לא בטוח שהוא היה מאושר מצורה זו של הכרת תודה). תוך שלוש דקות הציוד היה קשור ואנו מרווחים בתוך הערסל עם חיוך מאוזן לאוזן צופים בשאר הנוסעים מתרוצצים לחפש מקום ולא מבינים איך שני התיירים האלו, טירונים בהפלגות, כבר מסודרים ועוד במקום הכי טוב בסירה. אתם תתנו לנו את הכבוד המגיע לנו. ואכן בהמשך נתנו ועוד איך נתנו.

השעה 5:30 ואני כבר ער. לא יכול לישון, כנראה מהתרגשות. עדיין לא מעכל שאני שט על האמזון. (טוב, זה עדיין נהר ה-Madeira אבל בהמשך הוא יהפוך לאמזון). אמזון, אמזון, אני מגלגל את המילה על הלשון. ישנן מילים שמספיק רק לומר אותן ומחשבות פרועות על הרפתקאות, ג`ונגלים ושבטים פראיים מתחילות להתרוצץ בראש והלב עובר לדפוק בקצב של בסים במסיבת טראנס (סהרה, אפריקה, הקלהרי, פפואה ניו גינאה הן עוד מילים שעושות לי זה). רבות חלמתי על האמזון והנה סוף כל סוף אני כאן ומה אני עושה?-מבזבז את זמני במחשבות חסרי תועלת. מיד קמתי מהערסל והתחלתי לחפש את המדרגות שמובילות לגג תוך שאני מפלס את דרכי בזהירות בין ג`ונגל הערסלים ומשתדל לפגוע במה שפחות אנשים. הגג עצמו משמש כמוקד הבילויים בסירה, כך התברר לי מאוחר יותר. יש בו מזנון קטן, ספסלים לאורך המעקה, משטח שיזוף, שהוא למעשה כל שאר הגג וטוש ששואב את המים ישירות מהנהר. התיישבתי על אחד הכיסאות בקדמת הסירה צופה איך היא מפלחת את המים לפניה. ומרגיש כאילו אני נמצא בתוך סרט של הנשיונל ג`יאוגרפיק בשידור חי.

לאחר כמה דקות השחר החל להפציע, הלך הלילה ובא היום. ככל שהתבהר, קו החוף השחור הלך ונהפך ליער. בפעם הראשונה נגלה לפני יער האמזון בכל גדולתו והדרו. אין לי מילים, ואני לא בטוח שלמישהו בכלל יש לתאר את ההרגשה ואת גדולת הרגע של אותן דקות ראשונות בהם הלך ונגלה מולי יער האמזון. מן שלווה עמוקה והתרוממות הרוח כשקולות פילוח המים המונוטונים של הסירה משמשים כמוזיקת רקע. באותו רגע הודיתי לבורא עולם, מי שהוא לא יהיה, על כך שזכיתי לרגע הזה בחיי. פתאום עברה לי מחשבה שבבת אחת הוציאה אותי מההזיות. יו, שכחתי לקחת את המצלמה. באמצע אורגיה רוחנית בהשתתפות הלילה, השמש, הנהר, היער ואני, תראו על מה אני חושב. איזה טייל מעפן. הדבר היחיד שהרגיע אותי היתה הידיעה שיש לי עוד שתי זריחות על הסירה. (מישהי מ"למטייל" אמרה לי לפני כמה ימים שהזריחות הכי יפות בעולם זה בניו זילנד. אז שתדעי לך שלא). וכך לאט לאט החלה השמש עולה מעל קו העצים ונוסעי הסירה החלו להתעורר.

ארוחת הבוקר עמדה להיות מוגשת. מאחר וישנם רק כ-10 מקומות ישיבה מסביב לשולחן וכ-70 נוסעים, האוכל מוגש במחזורים. בארוחות הבוקר העסק היה עדיין יחסית פשוט כי היא כללה רק ביסקוויטים, מרגרינה וקפה. חוץ מזה שהנוסעים, כל אחד מתעורר בקצב שלו כך שלא היה לחץ. ארוחות הצהרים והערב יותר מסובכות. מתיישבים 10 אנשים והאוכל מוגש בקערות גדולות לשולחן. מי שגומר קם והולך. אף אחד לא מתיישב במקומו עד שאחרון האוכלים קם ואז מתחילה ההסתערות. החוכמה היא, כך גיליתי לאחר כמה הסתערויות בלתי מוצלחות, לתת לכל הגברים להסתער ראשונים ולאכול. לאחר שהם נרגעו והלכו, נשארתי רק עם הנשים. הרבה יותר נעים ותרבותי וגם נשאר יותר אוכל כי הן אוכלות פחות. חוץ מארוחת הבוקר שהינה בסיסית ביותר, שאר הארוחות היו בהחלט משביעות רצון ואפילו טעימות. עוף, אורז, שעועית שחורה כמובן, סלט ואפילו שתייה קלה שנמזגה באופן אישי לכל אחד. כוס לאדם. זה התקציב. לאחר ארוחת הבוקר הראשונה נפניתי לסקור בפעם הראשונה את הנוסעים בסירה איתם אני "תקוע" בשלושת הימים הבאים. לשמחתי הרבה גיליתי שרובם נשים, עם ילדים, כך שמבחינת גניבות נהייתי יותר רגוע.

הערה לגבי גניבות
: במהלך ההפלגה אין בעיה כי אין לגנב לאן לברוח. נקודות התורפה הן לפני, ובעיקר במהלך, עצירות ועוד יותר אם הן בלילה כי אז לפעמים עולים מקומיים לסירה סוחבים תיק ונעלמים, וכן לפני ההגעה ליעד. כל שאר הזמן לא צריך להיות פרנואידים.

חזרה לנוסעים. ערסל מאחורי ישנה אישה מבוגרת עם תינוקת בת כשנה. היא נראית מבוגרת מידי להיות האמא. רוב הזמן היא יושבת על הרצפה כשהתינוקת בערסל מתנדנדת. בערסל לידה גבר גדול ושעיר עם שרשרת זהב ענקית על החזה. אני חייב להודות שבמבט ראשון לא אהבתי אותו אולם בהמשך הוא התברר כאחלה גבר. אני כועס על עצמי על שהיתה לי עליו דיעה רק בגלל המראה החיצוני ללא שהחלפתי איתו אפילו מלה אחת (למרות שהסיכוי שהוא יקרא את דברי כאן הוא בערך כמו שמדונה תתחתן עם האפיפיור, אני מתנצל).

לתחילת הכתבה

שכנים מעניינים

לימיני, חולקות ערסל אחד שתי נשים. לישון שניים על ערסל פירושו מגע פיזי צמוד מאוד ואכן היה נראה שהן בנוח מאוד אחת עם השניה. כשמדובר בנשים זה לא ניראה מוזר אך חס וחלילה אם אלו היו שני גברים... למרות זאת היה לי מוזר ששתיים חולקות ערסל כי הרי ערסל זה דבר כ"כ זול ולכולם יש. מתברר שהן מפרגוואי ומטיילות ביחד בברזיל. אחת הינה נהגת משאית והשניה מורה. לפני שהן הגיעו לסירה הן נשדדו וכל כספם נלקח כולל חלק מהציוד. הקפטן הסכים לקחת אותן בחינם ואפילו קנה להם ערסל על חשבונו. התברר שהדבר הטוב ביותר שקרה לנו בהפלגה הוא ליפול על הקפטן והסירה הזאת. זה התחיל עם הערסלים שלנו, המשיך בבחורות ונמשך במהלך כל ההפלגה. הוא אסר על צוות האוניה לשתות אלכוהול והזהיר את הנוסעים שמי שישתכר ויהווה מיטרד יורד מהסירה בעצירה הראשונה. מי שמכיר את ברזיל וימאים בכלל יודע שגישה כזאת נדירה מאוד.

מאוחר יותר התחברנו ממש עם הבנות ובמיוחד כשהן גילו שדניז דוברת ספרדית והפכה למתרגמת שלהן בשיחות עם הנוסעים. התברר שהן אכן זוג. אני מציין זאת רק בגלל שזה משנה להמשך. בהתחלה המקומיים קצת התביישו מאיתנו כי היינו תיירים (משום מה הם לא האמינו לדניז שהיא ברזילאית. זו תופעה שחזרה על עצמה בכל הטיול) אולם כשהם גילו שאני דובר פורטוגזית נשבר הקרח ולאט לאט החלו להיפתח.

במהלך שלושת ימי ההפלגה מצאתי את עצמי שוב ושוב יושב בוהה בפה פעור בבן, ובעיקר בבת שיחי ומסרב להאמין לסיפורי החיים שנגלים לפני. המבוגרת עם התינוקת, זוכרים אותה? אכן היא לא אם התינוקת אלא הסבתא. התינוקת שייכת לבנה בן ה-17 שהוא וחברתו הזניחו אותה מאז שנולדה עד שפיתחה מחלת עור קשה מאוד מהזוהמה וכל גופה היה מצולק. הסבתא, שלא יכלה לסבול זאת עוד, נסעה ל-Porto Velho, לקחה את הילדה טיפלה בה זמן מה ועכשיו היא בדרכה הביתה ל-Manaus, שם תישאר איתה התינוקת לתמיד. איזה מסירות לתינוקת יש לאישה הזאת שבגיל 50 צריכה להתחיל הכל מחדש. רק כשלמדה להכיר אותנו היתה משאירה את התינוקת, הולכת למקלחת וישר חוזרת. כשהתינוקת תגדל אני מקווה שתדע להעריך מה עשתה וכמה הקריבה הסבתא עבורה.

שלושה אחים ארגנטינאים שאין ביניהם יותר משנה הבדל, נוסעים לבקר את האח הרביעי שגר במנאוס. זו הפעם הראשונה שהם יצאו מהכפר שלהם בארגנטינה, ועוד למדינה זרה, וההתרגשות ניכרת בהם. לשלושתם ביחד היה כ-10 ריאל (5 דולר). בחורה בת 18 סיפרה לנו שבגיל 15 היא נכנסה להריון, עזבה את הבית וכשילדה, החבר שלה עזב אותה. בנה בן ה-3 לא הפסיק לקרצץ לה ולנו בחיפוש אחר תשומת לב שלאימו לא היתה סבלנות לתת. אני לעומתך, ענתה לה אישה מבוגרת, ברחתי מהבית בגיל 14 עם החבר, כי ההורים שלי התנגדו לקשר, והיום, 45 שנים מאוחר יותר, אנחנו עדיין ביחד ומאושרים כמו ביום הראשון.

אולם הסיפור שהכי הדהים אותי היה של בחורה כבת 20 שנסעה לבדה בסירה עם בנה בן הארבע. ככול שחלפו השעות והימים היא נהפכה חסרת סבלנות ועצבנית. ניכר היה בה שהיא מתרגשת. רק ביום האחרון גיליתי מה ה"סיפור" שלה. בגיל 5 חטף אותה אביה ועבר להתגורר ב-Porto Velho. הוא איים על האם שאם היא תעז לחפש אחר הבת הוא ירצח אותה. לפני כמה חודשים האב סוף סוף מת ועכשיו היא בדרכה למנאוס לפגוש את אימה ואחיה אותם לא ראתה כ-15 שנים. כולנו בסירה ראינו איך היא נהפכת לפקעת עצבים, שאותם הוציאה על הילד המסכן, עד שחששנו שהיא לא תזכה להגיע לרגע הפגישה. ביום האחרון, כל 5 דקות היא פרצה בבכי ללא סיבה (טוב, סיבה בהחלט היתה לה). הבטחתי לעצמי שארד עם מצלמה להנציח את רגע המפגש המרגש בין האם לבת (אין לי מילה. זה לא קרה). כל יום בצהריים נפתח הקיוסק על גג הסירה. עד כאן טוב ויפה אבל למה צריך גם לשים מוזיקה בפול ווליום עם כזה נוף מסביב? רוב הגברים עולים כשנפתח הקיוסק ושותים בירה ללא הכרה.

באחד הימים, לאחר שמשהו הבריח, מתחת לחולצה, בקבוק קשסה, ירד מהגג אחד הנוסעים כשהוא שיכור כהוגן והתיישב בשולחן ליד אחת הפרגוואיות. מסביב לשולחן היו דניז, אני, עוד נוסע והפרגוואיות שקועים בשיחה. אחרי כדקה הוא הצמיד את כיסאו לכסא של הבחורה והיא בעדינות התרחקה ממנו. שוב הוא הצמיד את הכסא ושוב היא התרחקה. האווירה בשולחן נעשתה מתוחה ואני שלא יכולתי לשתוק אמרתי לו שהוא מטריד את הבחורה ואם הוא לא שם לב אז היא לא מעונינת (כולם על הסירה ידעו שהיא לא מעונינת בגברים מכל סוג). דבריי לא הזיזו לו במיוחד ואז הוא התחיל לגעת בידה. היא כבר לא יכלה לסבול זאת וקמה מהשולחן פגועה, כשהחברה שלה הולכת בעקבותיה. או אז נכנס הפה של דניז לפעולה, והיא החלה לצעוק עליו שהוא שיכור ושעדיף שישאר למעלה על הגג. שבחורה תצעק עליו זה כבר פגיעה בכבוד, וכך בעוד כולנו עוזבים את השולחן במחאה, עמד שם הוא, לא יציב במיוחד, וצעק " אני שיכור? איך את יודעת? תוכיחי".

בזה לא תם הסיפור. כעבור כמה דקות ראיתי אותו מפלס דרכו בין הערסלים לכיוונינו. מהר אמרתי לדניז שזה הזמן שהיא צריכה ללכת להתקלח. היא לא יודעת לשלוט על הפה ואם היא תכנס איתו לעימותים מי יודע היכן זה יגמר. איך שהיא הלכה הוא הגיע. "זאת האישה שלך שאמרה שאני שיכור" הוא פנה אלי, "למה היא סתם מאשימה?". כי אתה באמת שיכור, עניתי לו. "אני לא שיכור" הוא התעקש (רק העובדה שעשה את כל הדרך להגיד לי שהוא לא שיכור מוכיחה את ההפך). מאחר וכבר מזמן למדתי שלהתווכח עם שיכורים זה עוד יותר חסר תועלת מאשר להתווכח על פוליטיקה, ניסיתי לנתק מגע. חוץ מזה שהוא עמד כ"כ קרוב אלי שכמעט השתכרתי אני רק מהאדים שיצאו מפיו. "אין בעיה, אתה לא שיכור. בוא נסגור עניין" אמרתי תוך כדי שאני מתרחק. כנראה שהוא הרגיש שיש לו עוד כמה דברים חשובים לומר ולכן הלך אחרי. כל פעם שהתרחקתי הוא התקרב. באיזה שלב, ואני לא יודע מה גרם לו לסוויטש, הוא החל לצעוק ולקלל. ראיתי את קבוצת הנשים מאחוריו מתכווצת ונכנסת לכוננות ספיגה. זה השלב שבו בד"כ מתחילות המכות. פתאום אני שומע "בום" אדיר.

הסתובבתי לראות מה קרה. היה זה הרעש שכף ידו הגדולה של הקפטן השמיעה בפוגעה בעורפו של השיכור. והוא היה עצבני. בצעקות ומעט אלימות הוא דחף את השיכור לכיוון המדרגות לגג ואמר לו לא לרדת משם. בעצירה הבאה אתה יורד, כך הודיע לו. אח"כ פנה אלי, רגוע, התנצל על המקרה והבטיח שלא יקרה שוב. בפעם השניה רציתי לחבק אותו. איך לעזאזל הוא הגיע כ"כ מהר, תהיתי. מתברר, שהשעיר עם שרשרת הזהב, זוכרים אותו, קלט מה עומד לקרוא והלך מהר לקרוא לקפטן. אמרתי לכם שהוא יצא אחלה גבר, לא? לאחר ששככה קצת המהומה, אחד אחד באו אלי כולם לשאול מה קרה, איך זה התחיל וסתם להתנצל על שדברים כאלו קורים בברזיל.

לתחילת הכתבה

מגיעים למנאוס 


דרך אגב, לאחר כשעתיים השיכור כבר לא היה על הסירה. הקפטן אפילו לא חיכה לעצירה הבאה. הוא העלה אותו על סירת המנוע הקטנה שנגררה אחר האניה והוריד אותו באחד הכפרים. ריחמתי עליו והרגשתי קצת אשמה שזה נגמר כך. היום התקיים משחק כדורגל בין ברזיל לצ`ילה במסגרת מוקדמות גביע העולם בכדורגל. כל הנוסעים, הגברים כמובן, היו כמרקחה. ישנה צלחת לווין על הגג אולם לא בטוח שניתן לקלוט את המשחק. הרבה לפני השעה היעודה היו כל הכיסאות על הגג תפוסים. שני אנשי צוות עמלו במשך שעה ארוכה בניסיון לקלוט תמונה ברורה וכשהם הצליחו השמחה היתה רבה אולם היא מהר התחלפה באכזבה כשברזיל הפסידה. כל התפתלות של הנהר אילצה מישהו לקפוץ לגג ולשנות את זוית צלחת הלווין.

באמצע המשחק תפסתי את עצמי מסתכל סביב על הנוף החולף וחושב איזה עולם מצחיק וקטן. הנה אני כאן, באמצע האמזון, חולף על פני בתים ללא חשמל ורואה משחק כדורגל שמשוחק כרגע אלפי קילומטרים מכאן. לפני 30-40 שנה, אפילו פחות, לא היה עולה בכלל על הדעת שזה יהיה אפשרי. לפעמים הייתי שמח אם הטכנולוגיה היתה עוזבת אותי במנוחה.

אתמול בלילה נגנבה מזוודה לנוסע שישן לצידי. בחור נחמד עם שיער צבוע צהוב ש"אימץ" אותי במהלך הנסיעה. היו בה מתנות שקנה לילדה שלו שאותה הוא נוסע לבקר. כנראה במהלך עצירה בלילה, עלה מישהו מהחוף ולקח את המזוודה. מסכן. היום האחרון להפלגה. ככל שמתקרבים למנאוס מורגשת יותר תנועת סירות בנהר ורואים שהציביליזציה נמצאת לא הרחק מכאן. כמה נוסעים לחוצים כבר קיפלו את ערסליהם ויושבים כעת על המזוודות. האשה, זו שלא ראתה את אמא 15 שנה, מהבוקר אחוזת תזזית והיסטריה. בנה כבר לבוש במיטב מחלצותיו, נעול במגפי בוקרים קטנות ומפוצץ בג`ל בשיער. מסכן, מאז שהתלבש היא לא מרשה לו לעשות כלום מחשש שיתלכלך. אני לא בטוח שהוא ממש מבין למה אמא היסטרית.

תיכף נזכה לראות תופעת טבע יחודית לאזור. היא נקראת Encontro das Aguas (מפגש המים), ומתרחשת בנקודת המפגש של נהר ה-Negro (שחור) ונהר ה-Solimoes. כששני הנהרות נפגשים, מימיו השחורים דיו של ה-Negro ומימיו הצהובים של ה-Solimoes לא מתערבבים זה בזה וניתן לראות בבירור את ההפרדה בניהם גם עשרות קילומטרים לאחר נקודת המפגש. מנאוס כבר נראית באופק ועומד להסתיים מסע מופלא בן שלושה ימים. כ"כ התחברתי לחלק מהנוסעים בסירה שאני מרגיש עצוב שלא אראה אותם יותר לעולם. זו פעם ראשונה שאני מטייל במדינה שבה אני דובר את שפת המקומיים ואיזה יתרון אדיר אחרת לא הייתי זוכה להכיר כמה מהאנשים הנפלאים האלו, כמו הסבתא עם התינוקת לצידי. טוב, הבטחתי לעזור לה להוריד דברים מהסירה ועדיין אני צריך לקפל את הערסל.

C U in Manaus.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×