שי בסין - פרק ראשון

רגעים אחרונים בבית, לידה מחודשת בטיסה, יומיים ראשונים בבייג`ין, הצגת המשתתפים, פרוייקט המילה היומית בסינית ותעלומה אחת גדולה: כמה סינים יש בכלל ומה עושים עם כולם??? שי נוחת בבייג'ין בדרך למסע ארוך ומרגש.
שי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: שי בסין - פרק ראשון
Chung King/Depositphoto ©

נחיתה בבייג'ין

המון סינים יש בעולם. מיליארד נקודה שלוש ליתר דיוק. וזה מה שיצא בפעם האחרונה שספרו, אבל אולי התבלבלו קצת באיזור סצ`ואן. את רובם אני פוגש כבר בהתחלה, ברחבת כיכר טיאננמן (Tiananmen Square), עטופים בכובעים צבעוניים ומובלים על ידי מדריכות צווחניות. מה עושים עם כלכך הרבה? שאלה מצוינת. אבל זה כבר סוף הסיפור, ותחילתו עוד ברחובות תל אביב. רגעים אחרונים בדירה ואני מתרוצץ כמו משוגע עד השנייה האחרונה, כמו שאני אוהב, כמו שאני תמיד מתחרפן כשזה קורה. מעניין, דווקא לא היה כזה לחוץ הפעם. משהו מאוד רגוע באוויר. הטיול הזה הולך לקרות, וכל השטויות בדרך פשוט יתמוססו.

בארגזים חומים מתפוררים, אני אורז את הרהיטים, הכלים, הדיסקים, הספרים. ברגע האחרון אני מוצא את עצמי מחזיק את "פרא", וכמחווה לא אחרונה לאדם רוטשילד ופלוטו, אני מחליט שלבד לגמרי אני לא עושה את זה ומוסיף אותו לתיק. התיק עצמו, למרות אזהרות הסביבה, כבד למדי. לא מפתיע, בהתחשב בגנים האחראים על תהליך האריזה במשפחה (ראו טיפ מספר 1 לכתבה זו). ממש לפני היציאה לנתב"ג אני מרוקן אותו וממלא מחדש, למרות שהגודל הכללי שלו גם כך ממשיך להיות משהו שקרנפים ישמחו לאמץ בתור בית.

בנתב"ג אני לבד. המסדרונות הבלתי נגמרים של טרמינל 3, מדבר אינסופי מעשה ידי אדם, מארחים לי לחברה יחד עם מועקה קלה בגרון שהולכת ומתחזקת. חיבוקים אחרונים למשפחה. לא קל להגיד שלום, במיוחד כשאתה מתעקש לא להגיד מתי ואם תחזור. מימד אי הוודאות מעצים את החיבוק. מעמיק אותו. מי יודע מתי יהיה הבא. ENYA הופכת את הטיסה שלי לעטופה בענני ערפל וגשם מטפטף על העצים בליל חורף. צמרמורות געגוע. בתוך המולת המטוס אני שוקע לרגע פנימה. מרפה. נותן לעצמי לבכות את ימי אתמול שהתפוגגו. את כל אותם רגעי התום ושמחת ילדות שחלפה. מרשה לעצמי לספוג את הכל. להרפות. לתת לגוף להתרחב עם הנשימה הבאה. להיפתח לדקה שתגיע. פוקח עיניים. לידה מחודשת. אור לבן בוהק חודר את אפילת המטוס. מישהו פתח חלון לידי, ואני ממצמץ מול אור הבוקר שהגיע מוקדם מדי. ככה זה כשטסים מזרחה. היום מפתיע אותך באמצע הלילה, וההרגשה היא כמו להיות הראשון שער בטיול שנתי, לבד במדבר (רק שהפעם המדבר מרחף בגובה 30 אלף רגל).

מהזווית שיש לי אל החלון, כל שאני רואה מצוהר תיבת נוח שלי הוא משולש כנף חתום במעט כחול שמיים. אני נעמד מעל זוג סינים נחמדים, מחליף חיוכים ומציץ למטה. עוד מוקדם, לפי המפה הנעה שמוצגת מדי פעם על מסך הטלויזיה. המסלול עובר מעל הים התיכון, טורקיה, גרוזיה, אזרבייג`ן, קזחסטן ועוד כמה סטן-ים שכנראה שכחתי. רחוק אני רואה הרים מושלגים, אולי ההימלאיה, ולמטה יש רק צהוב מטושטש. מהחלון אני רואה את הטיול מתקרב אליי. כבר בסין, בטח עוד מעט ננחת בבייג`ין (Beijing) ואז נזכר. אין דבר כזה עתיד. אין עוד מעט. רק הרגע הזה. אני מחייך וחוזר לכיסא. מוציא את המדריך להארה שקיבלתי מאפרת ותוהה לי במשחקי זן לשעה קלה. קואן (שאלת זן, שהנסיון לענות עליה אמור לקרב אותך להארה (לדוגמה: "-מי אני?", "-מי שואל?". בהזדמנות נעמיק קצת לתוך הרעיון הזה. לדבר על זן והארה, בדיוק כמו לקרוא ספר על שניהם, הינו פרדוקס משעשע. אבל משפט אחד יפה אני מוצא בספר (מאת יעקב רז): "בייאושו שרף שיאנגיאן (תלמיד זן) את כל ספריו ומחברותיו. תמונה של עוגה אינה משביעה רעב...".

עם ההתעוררות של המטוס לקראת הנחיתה, אני מעביר לעצמי טיפול בקלילות תוצרת שוטי הנבואה ומוקי די. סין מצידה מקדמת אותי בשמיים אפורים ובניינים עייפים. הלו! אם הדבר הזה לא משתפר מהר, עד הערב אני על המטוס חזרה. אפור יש לי גם בתל אביב, תודה.כבר בירידה מהמטוס מתחילה להתקבץ החבורה העליזה, שעוד נפגוש בהמשך. 5 מטיילים-לבדים, שמתאספים מסביב לערימת תיקים בתוך מעגל של נהגי מוניות מזילי ריר. שלומצי, 31, היא הותיקה בחבורה, והיחידה שאני מכיר מלפני היום (שנים של היכרות. מיום שישי שעבר כבר), והיא אחראית על להיות אמא עם אוכל מהבית ומילה אחרונה חותכת. אלכס, 25, הוא ישראלי-לטבי שגר במינכן ועובד באל-על בכל העולם, דובר עברית שוטפת ומתמקח יותר טוב מרוב הבסטיונרים שפגשתי בחיי. רעות, 25, שמופקדת על לעשות פרצופים למצלמה כשאני מבקש ועל לחפש את הצד הזול בכל דבר שאנחנו פוגשים ונרי, 21, שאחראית על הצד היקר, משלימות את החבורה הנרגשת. כמובן שיש גם אותי, על תקן ליצן החצר וכתב השטח ואת שחר, 23, שמחכה לי פה מאז יום שישי, אבל אותו נפגוש רק מחר.

אחרי ויכוחונצ`יק (ראו טיפ מספר 2) עם שרשרת הזאבים הטורפים שסביבנו, אנחנו נדחסים למונית (שאלה מעניינת בחשבון יחסי: כמה תרמילאים צוהלים ותיקיהם הקרנפיים נדחקים לפולקסווגן פאסאט?) בדרך בייג`ינה. על קונג, הנהג האמיץ שלנו, אני מנסה את אוצר המילים המהמם שלמדתי בסינית (30 מילים לא כולל מילות יחס. כבוד). מסתבר שהוא מבין. במהלך היומיים הקרובים אני עתיד לנצל כל אחת מהן חזור ונצול, בתוספת אנגלית שבורה, תנועות ידיים והמון עברית. לא שהם מבינים אות אחת בשפתנו, אבל למה שרק אנחנו נרגיש מטומטמים? הוא מוריד אותנו אי שם באחת ממיליון תחנות האוטובוס שיש כאן, ואני מוביל את החבורה בניווט אתגרי ברחובות. יכולותיי המהוללות לא מכזיבות ותוך זמן קצר אנחנו מוצאים את עצמנו בלב פרברי ביירות, לבנון, מתחת לפסל מחייך של בשאר אל אסד. סתם. האמת שהגענו ואפילו די מהר. ההוסטל שלנו נחמד למדי, אם אתה לא מצפה, נגיד, לשירותים ומקלחת בחדר או לקיומם בכלל בבניין. אבל האנשים חביבים למדי (ראו טיפ מספר 3).

לתחילת הכתבה

'העיר האסורה' ו'שוק המשי'

שחר לא נראה באיזור, ואנחנו מחליטים לצאת לטייל ברחובות המוארים. להגיד שמאוד צבעוני כאן יהיה סוג של אנדרסטייטמנט. אורות, צלילים וריחות בקקפוניה מדהימה. אני מחייך ומצלם כל דבר שנושם, ואת רוב אלו שלא. אלכס מתחיל לגלות לעולם את יכולות המיקוח שחבויות בו. דיאלוג לדוגמה:
אלכס: האו מאץ`, ה...מעיל?
מוכרת: טו אנדרד פיפטי (250 יואן, כ-125 ש"ח)
אלכס: וואט (כותב לה על המחשבון 10 יואן)
מוכרת: נו נו נו נו נו (כותבת חזרה 200)
שי: אלכס, אתה רוצה את המעיל הזה בכלל?
אלכס: לא. (כותב שוב 10)
המוכרת ואלכס מתחילים לרקוד אחד מול השני בתנועות ידיים סוחפות ונאום שוטף, כל אחד בשפתו הוא. בסופו הם מסכמים על 50 יואן שאלכס משלם ויוצא לדרכו בשמחה, בעוד המוכרת מאושרת על 50 היואן שהרוויחה תמורת המעיל שנגנב ביושר וזיעת אפיים (רגע, בעצם העורכת היקרה אמרה שאסור להגיד "נגנב" כי זה משמיץ את המקומיים. טוב, אז נגיד במקום: הושאל ללא ידיעת בעליו, חברת נייק).

בבוקר שאחרי אנחנו יוצאים לטייל בכיכר טיאננמן וב"עיר האסורה" (Forbidden City), שהיא בעצם מקום משכנם של רוב קיסרי סין בעבר. הכיכר אכן גדולה ומרשימה (בלילה יותר, דרך אגב). העיר האסורה נקראת כך כי פעם להמוני העם אסור היה להתקרב או שהיו מוצאים את עצמם מאכל לנמרים. היום מותר להם והם מגיעים בהמוניהם (שזה בסינית 2-3 מיליונים, לא הרבה) ומצטלמים ליד פסלי הנמרים, לאות הזדהות. העיר מורכבת מ-999 וחצי חדרים (לפי השמועה, לא ספרתי) ולא ראיתי חדר שירותים אחד. מעניין מה עושה התחת המלכותי כשהוא צריך. רעות אומרת שהוא הקיסר ועושים בשבילו. העיר באמת יפה, אבל היה די קר ובלי טיפת שמש. לא יפה מצד הסינים - זה הורס לי את התמונות, הצבע הזה. בכלל, המזג אויר החורפי שקפץ עלינו בתוספת זיהום האוויר התמידי שיש כאן מתעללים לי בגוף במרץ. חייבים להגיע כבר למשהו ירוק.

אחרי הצהריים (על האוכל נדבר כשאתרגל טיפה. אני עוד עובד על זה) אנחנו מטיילים ב"שוק המשי" (Silk market), ברחוב שנקרא בסינית וו פאן לין או משהו דומה (תבדקו במפה לבד. ליד העיר האסורה, כל נהג מונית מכיר), והוא למעשה "כיכר המדינה" של הסינים עם הרבה יותר מקדונלד`ס, קנטאקי-פרייד-צ`יקן, חנויות תיירים יקרות להחריד והמון סינים. המון המון סינים. התשובה לתעלומה מתחילת הפרק לגבי מה לעזאזל עושים עם מיליארד וקצת סינים ברורה עכשיו: איוש יתר, ורצוי במדים. בכל בסטת צעיפים פה יש 3 מוכרות, שתי קופאיות ועוד 4 שעומדים בחוץ ורודפים אחרי עוברים ושבים. בכל אוטובוס יש נהג וכרטיסנית-כרוז-שעון דובר-אחראית על קללות לנהגים חולפים-ויריקות כשהנהג עסוק. וזה עוד כלום לעומת כמות לובשי המדים שעומדת ועושה קולות של עציץ כל 3 מטר. פתרון לא רע לאבטלה ומצוין למשק תופרי המדים.

בערב אנחנו מבקרים במופע אקרובטיקה שמגשים היטב את כל השמועות ובואו נגיד את זה קצר ופשוט: הסיניות גמישות. מאוד. גם הסינים, אבל הם לא מעניינים. עוד אירוע קטנטן וחסר חשיבות הוא הביקור ב"חומה הגדולה" (Great Wall), במהלך יום שלישי. אפשר לבקר בחומה במספר אתרים, במגוון של רמות פופולריות-תיור ושימור היסטורי. אני ושחר בחרנו לקום מאוחר וללכת לחוואנגחווה (Huanghua), שנמצאת ליד חוואירו (Huaurou), סה"כ כשעתיים נסיעה באוטובוס, מיניבוס, וקצת ברגל אחרי שהאוטובוס ניסה לקמבן אותנו ולהוריד אותנו ליד מונית בכניסה לחוואירו, ואנחנו כמו ישראלים אמיצים אמרנו לא והתחלנו לנווט 2 ק"מ ברגל לכיוון התחנה המרכזית. היה מרתק. החומה? אה, היא גדולה. גם די מרשימה (ראו טיפ מספר 4). ובאופן משעשע למדי פגשנו שם את שארית השישייה שיצאו בבוקר מוקדם כי בערב הם חותכים לשיאן, והיינו שם התיירים היחידים שנצפו מקילומטרים. זהו. אני ושחר נשארים עוד יום יומיים בבייג`ין ואחר כך מתחילים לנוע דרומה. אני חייב לצאת מהעיר הזו כבר.

שנייה לפני סיום, נחשוף לראשונה את הפרוייקט שעוד יעשה את "כוכב נולד" לשגעון של ילדות בנות 12:
פרוייקט המילה היומית בסינית. והיום:
רציתי להתחיל במשהו חיובי ומקרב לבבות כמו "ני האו" (Ni-hau - שלום/מה שלומך), אבל למעשה הרבה יותר שימושי יהיה "וו בו יאו!" (Wo B`u Yao - לא רוצה!), ותסמכו עליי בעניין.

תקציר מנהלים:
איפה?:
תל אביב, טירת צבי, כפר רות, נתב"ג, בייג`ין.
מה?: התחלת המסע, אתרים היסטוריים בבייג`ין והסביבה, המון סינים.
שווה לבוא?: מראות יפים פלוס, סיניות חמודות, הרבה נודניקים. כנראה ששווה.

לתחילת הכתבה

 

יעדי הכתבה

סגור
0
×