שנינו בפוקון

עידן ושרון מגיעים לפוקון, לא מזהים אנשים מוכרים, יוצאים לטיול אופניים בזמן שמזג האוויר לא מאיר פנים, ומבלים בצד הארגנטינאי של פטגוניה.
עידן ושרון
|
מפה
תמונה ראשית עבור: שנינו בפוקון

מכרים בפוקון

ככל שהדרך דרומה התקדמה כך גם הצבע הירוק הלך והתעצם. זה מדהים איך שבארץ אנחנו סוגדים לכל פיסת אדמה ירוקה שיש לנו ופה זה נדמה כאילו יש להם יותר מדי ירוק בעיניים. את המשך הנסיעה העברתי בריאה אך ברגע שראיתי אותו מחלון האוטובוס עזבתי את הספר ועד שהגענו ל- Pucon לא הורדתי ממנו את העיניים: הר הגעש Villarica- אם יש הר געש שניתן להגיד עליו שהוא מושלם אז ויאריקה מקבל את התואר בקלות.

וכך הגענו לפוקון, עיירה מקסימה ששוכנת לשפת אגם כחול מצד אחד ולמרגלות הר הגעש ויאירקה מהצד השני. פוקון נחשבת לאילת של צ`ילה ובכל שנה מגיעים המון תיירים לפוקון, אבל על אף שהגיוני שרובם לא מישראל זה נדמה כאילו פוקון היא כבר מזמן עיר ישראלית לכל דבר... לפחות לפי השפה השלטת ברחובות. עוד לפני שהספקנו לרדת מהאוטובוס בפוקון כבר קפץ עלינו אחד מאותם אנשים שתמיד קופצים עליך עוד לפני שאתה מספיק לרדת מהאוטובוס ומציעים לך את ההוסטל "הכי טוב בעולם". אני נוהג לקרוא להם "המציקנים". משום מה העיקרון שאני לרוב פועל לפיו הוא לעולם לא ללכת למקום שהם ממליצים לי עליו, אל תשאלו אותי למה, זה פשוט מציק לי שקופצים עלי עוד לפני שהרגל שלי נוגעת בקרקע. ענינו בנימוס שכבר יש לנו מקום (למרות שלא היה) והתחלנו לשוטט בעיר בחיפוש אחר הוסטל טוב.

לאחר כמה דקות של שיטוטים שרון שמה לב שאותו בחור כבר עוקב אחרינו מאז שירדנו מהאוטובוס ולכל רחוב ולכל סימטה שאנחנו נכנסים- הוא אחרינו ועוד לא מנסה להסתיר את זה... ולכן החלטנו לבסוף להיכנס למקום היחידי שהכרתי בפוקון מהשהיה שלי בטיול הקודם, אכסניית הישראלים Nature. על אף שהחלטנו מראש שנשתדל לא ללכת יותר מדי לאכסניות של ישראלים (לא בגלל רצון לברוח אלא יותר בגלל שממילא נפגוש את כולם במהלך הטיול, אז לא חייבים גם לישון ביחד) אבל בשבילי זו היתה מעין סגירת מעגל כי גם בטיול הקודם Nature היה המקום הראשון שישנתי בו בטיול ולמען האמת הכל נראה יחסית אותו דבר מלבד בעלים שהשתנו. אז אלה היו אדי ושי והיום מנהלים את המקום ג`ינה, גלוריה ואלחנדרו.

איך שגלגל מסתובב לו...
אני חושב שזה לקח משהו כמו 5-10 דקות מרגע שהגענו ל-Nature עד שכל התוכניות שלנו השתנו. ג`ינה והצוות במקום סיפרו לנו שרוב הפארקים באיזור נפתחים רק באמצע דצמבר, ולהזכירכם אנחנו רק בתחילת נובמבר! מתברר שהשנה היה חורף קשה במיוחד ולכן רוב הדרכים בפארקים עדיין חסומות בשל כך, ולמעט חלק קטן- רוב הטרקים סגורים לעוד חודש וחצי. וכך, במקום התוכנית המקורית שהיתה לטרק בפוקון ולהדרים באיטיות לשם ולעבור בכמה פארקים נוספים, נאלצנו לתכנן מסלול חדש. למען האמת לא ממש הפריע לנו השינוי הפתאומי בתוכניות, חלק מהטיול זה שאתה לא לגמרי יודע מה מחכה לך מחר. וכך קמנו למחרת ליום הגשום הראשון שלנו בטיול, שמבחינתנו בא בדיוק בזמן כדי לארגן לעצמנו (בעזרת ג`ינה שנותנת הרצאות על דרום צ`ילה וארגנטינה כל יום) מסלול חדש, שראשיתו יהיה בסאן מרטין שבארגנטינה, ומשם כמה אפשרויות... עוד נראה. את שארית היום העברנו בשיטוטים בעיירה הקסומה.

העישון מזיק לבריאות... ולכיס:
אם יש משהו שאני באמת גרוע בו זה לזהות אנשים. גם אם אני אראה את אחותי ברחוב, רוב הסיכויים שייקח לי איזה רבע שעה כדי לזהות במי מדובר. בטיול הזה הנחתי שהבעיה לא תהיה קשה, אני הרי כבר בן 26, רוב בני דורי ה"קשישים" כבר סיימו מזמן את טיוליהם ולכן לא ציפיתי לפגוש יותר מדי אנשים מוכרים... בתקווה זאת תהיה ה"בעיה" של שרון. נו טוב.. אז כנראה שזה לא יהיה כזה פשוט. כבר ביום הראשון שלנו בפוקון הגיעה שלישיית בנות, שאת אחת מהן ידעתי בוודאות שאני מכיר, אך כמובן שלא היה לי ולא מושג קלוש מהיכן, ולכן החלטתי אפילו לא להגיד שום דבר. 3 דקות אחר כך, כשהיא ניגשה אלי ושאלה אותי מאיפה אנחנו מכירים, הסברתי לה בנימוס שממני לא תגיע הישועה- אין לי מושג. לשמחתי היא ויתרה לי יחסית מהר ותוך שעה חזרה עם תשובה- מתברר שעבדנו ביחד כמלצרים במסעדה כחצי שנה. נו טוב, אותי לפחות זה כבר הפסיק להפתיע שאני שוכח אנשים, אני מאשים את הגיל המתקדם.

חצי שעה אחר כך והגיע תורה של שרון. הפעם הגיע רכב עם 4 ישראלים, אחד מהם זיהה את שרון מייד כשנכנס ומתברר שהם למדו באותה כיתה. אצלנו כבר לא היה מקום והם הלכו לאכסניה אחרת. באחת בלילה הם חזרו כדי לשאול כיצד אפשר "להסתדר" באזור (למי שלא מבין זה הקוד הלא ממש סודי ל- "איפה יש סמים באיזור?"). רצה הגורל ובזמן שהחברה חיפשו סמים הגיעו גנבים לאכסניה שלהם והורידו להם קצת משקל מהמוצ`ילות (כולל דרכון, כסף וכו`)- לא סתם אומרים שעישון מזיק לבריאות.

לתחילת הכתבה


טיול אופניים גשום

את העיניים בבוקר שלמחרת פתחנו בחשש. יום שלם של גשם הספיק לנו ולשמחתנו, כשהסטנו את הוילונות בבוקר, התגלה לו יום מושלם. הלכנו לקנות כרטיס נסיעה לארגנטינה ליום שלמחרת ואחר כך החלטנו שזהו יום מושלם לטיול אופניים ל- Ojos De Caburga, זוג מפלים שנובעים ממעינות תת קרקעיים ויוצאים בכוח אל נהר צלול בצבעי טורקיז וירוק. בשביל שנינו, הפעם האחרונה שרכבנו על אופניים היתה איפשהו בין שלב גלגלי העזר לבין יום הכיפורים של שנות השמונים. תחילת הנסיעה עברה ברכות, הופתענו לגלות שבכביש יש אפילו נתיב מיוחד לרוכבי אופניים, לצערנו אחרי ק"מ אחד בלבד הנתיב המיוחד שלנו נעלם והכביש הדו נתיבי הפך להיות דרך עפר בוצית מלאה בחורים. אבל למה שזה יזיז לנו?... וכך המשכנו, על אף שעם כל דיווש וכל נפילה לחור הרגשנו את השינוי שחל בצורת הישבן שלנו. מה שכן, אנחנו חייבים לציין לטובה את הנופים שבדרך. רוב דרך העפר עוברת ליד נהר יפהפה כשלצידו בתי עץ ציוריים, שדות מרעה והרים מושלגים ברקע, בקיצור חגיגה לעיניים (לא לישבן, שבשלב הזה כבר קיבל את הצורה המדויקת של הכסא).

כשהגענו לשליש מהדרך (5 ק"מ מתוך 15) שמנו לב שהיום הקיצי שהתחלנו איתו נעלם לו לאיטו, ועננים אפורים כיסו את השמיים. זה לקח כמה דקות עד שהמבול התחיל לרדת. למזלנו (כך חשבנו לפחות) היה לכל אחד מאיתנו מכנסיים וז`קט מפלסטיק נגד גשם. אתם מכירים את המשפט שאומר שלפעמיים כדאי לקנות משהו קצת יותר יקר אבל יותר איכותי? טוב, אנחנו לא עשינו את זה וחליפות הגשם שלנו לא היו בדיוק באיכות הרצויה. המכנס המיוחד של שרון נקרע כבר כשהיא לבשה אותו לראשונה כשהתחיל הגשם. בזמן שאני צחקתי עליה לא שמתי לב שהמכנס "המיוחד" שלי נקרע בדיוק כשהישבתי מחדש על האופניים. הז`קט נגד גשם של שרון החזיק מעמד בדיוק 5 דקות נוספות וכך המשכנו לרכב על אופניים במבול לבושים בחליפות גשם מגוחכות, שלא ברור לנו עדיין אם הן נגד או אולי בעד גשם...

ל- Ojos De Caburga הגענו במצב לא פשוט. שרון היתה ספוגה ממים וקפאה מקור, בעוד שאני ניסיתי להיזכר איך הישבן שלי נראה פעם ותהיתי האם לאחר הרכיבה הזאת אני אצליח אי פעם להביא ילדים לעולם... הספקנו לבצע סיור קצר באיזור המפלים, שאלמלא היינו במצב שהיינו אני בטוח שהיינו נהנים שם יותר. לפחות יותר גרוע מזה כבר לא יהיה... כל מה שנותר זה רק לחזור. בדיוק בשלב הזה התחיל הברד, אבל לנו זה כבר לא ממש הזיז (כשאתה רטוב, קר לך ולובש חתיכת פלסטיק קרועה עליך לא ממש אכפת לך אם יורד עליך גשם או ברד... מצידנו שיפילו עלינו אבנים מהשמיים, אנחנו ממשיכים לדווש...). למזלנו, מעט אחרי שהתחלנו את המסע ל-15 ק"מ חזרה עבר לידנו אוטובוס שהסכים לקחת אותנו בחזרה לפוקון עם האופניים (אמנם הוא לקח מאיתנו תעריף מחומש אבל הוא לא ידע שבשלב שהיינו בו היינו מוכנים גם לשלם הרבה יותר). וכך חזרנו לנו לפוקון עם חיוך על השפתיים וכאבים בישבן. 

לתחילת הכתבה

מגיעים לארגנטינה

למחרת בבוקר התחלנו את מסענו לארגנטינה. אמנם לא ציפינו להיפרד מצ`ילה כל כך מהר, אבל היה לנו ברור שעוד נחזור אליה בהקדם. וכך, בנסיעה מהממת שעוברת את הרי האנדים, חוצה נהרות ומלאה בירוק עברנו לארגנטינה- ארץ הבשר המעולה, ארץ הנשים המדהימות (אבל פחות משרון...), ארץ שבה כל גבר מוציא בממוצע 20% ממשכורתו על דברים שקשורים בכדורגל, ארץ שיש לה מלך אחד ואלוהים אחד... ולשניהם קוראים דיאגו ארמנדו מראדונה. חוץ מתקרית קטנה בעמדת המכס בכניסה לארגנטינה, שבא נאלצה שרון להסביר באופן מפורט לפקיד המכס מה זה טמפון ולמה לא מדובר בסם עטוף בפלסטיק, עברנו את הדרך בהצלחה והגענו ליעדנו הראשון בארגנטינה- San Martin De Los Andes. כשהגענו, הופתענו לגלות עד כמה חמודה העיירה הזאת. היא משמשת בעיקר לתיירות סקי בחורף אך גם כעת מדובר בעיירה יפה וחמודה שממוקמת על שפת אגם ומוקפת בהרים ירוקים מסביב.

את היומיים שלנו בסן מרטין העברנו בשיטוטים בעיירה, טיילנו על ההרים מסביב ולקחנו שייט באגם שלקח אותנו ל-Quila Quina, שזוהי שמורה קטנה שחיים שם אינדיאנים מקומיים ונחמד לשוטט באיזור ובמפל שבשמורה או סתם לרבוץ על החוף השקט שלה. מסן מרטין עלינו על האוטובוס שלקח אותנו ל- Puerto Madryn. זאת היתה הנסיעה הארוכה הראשונה שלנו בטיול (18 שעות) ולכן שילמנו קצת יותר על מנת שברוב הנסיעה נוכל לנסוע ב- Coche Cama, כלומר אוטובוס עם מושבים שהולכים אחורה יחסית הרבה כך שניתן לישון במהלך הנסיעה.

4 השעות הראשונות של הנסיעה היו במיניבוס בדרך עפר עם נהג מירוצים. אמנם מדובר באחת הדרכים היותר יפות שנסענו בהן עד כה, אשר עוברת בכל איזור 7 האגמים הארגנטינאים, אבל השילוב הגרוע של נהג שודים עם דרכי עפר והמון סיבובים חדים גרמה לכך שברוב הנסיעה התנהלה מלחמה קשה ביני לבין הבטן שלי, שהתעקשה להחזיר לי את ארוחת הבוקר של אותו היום. לשמחתי (ולמזלם של כל אלה שישבו לידי) אני ניצחתי במלחמה הזאת. אמנם בקושי, והתברר גם שלא הייתי היחיד שסבל בנסיעה הזאת... חצי אוטובוס ירד חצי מסומם מבחילות. לשמחתנו, משם עברנו לאוטובוס קומותיים לנסיעת הלילה, שכללה 2 וחצי ארוחות, סרטים ושתיה (זה נשמע יותר טוב ממה שזה במציאות), והגענו לחוץ אטלנטי ל-Puerto Madryn על מנת לבקר בחצי האי ולדז.


כבר בבוקר, כשהגענו לפוארטו מדרין, הספקנו להשכיר רכב ולצאת למסע מהיר של יום בחצי האי. היעד הראשון היה Punta Piramides, שזוהי העיירה היחידה בחצי האי. משם לקחנו שייט של שעה וחצי (בעלות של 20 דולר) כדי לראות לוויתנים. זה בהחלט מחזה מדהים לראות חיה שאורכה 16 מטרים שוחה לידך ביחד עם התינוק "הקטנטן" שלה, ששוקל כמה טונות טובות. בקיצור חוויה שצריך לראות (ולא לקרוא) כדי להבין.

משם נסענו ל- Punta Norte, ששם יש מושבה גדולה של אריות ים. למי שיש הרבה זמן לבזבז שם (ולנו לא היה) יכול לקוות שיזכה לראות את ה-Orca, שהם לוייתנים מהסוג של FREE WILLY, שמגיעים עד לחוף בנסיון לטרוף גורים של אריות ים. ביום שאנחנו היינו שם לא הגיע אף לווייתן, אבל נאמר לנו שיום קודם כן הגיעו... בקיצור תקוו למזל, אנחנו בכל מקרה נהנינו לצפות באריות הים ואחר כך אפילו מצאנו ארמדילו שרדף אחרינו כדי שניתן לו אוכל... (אל תדאגו, לא נתנו). משם נסענו למושבה של פינגווינים, ולמזלנו הגענו בדיוק לשלב של החיזור. זה נשמע כמו משהו בין גניחות מוזרות לעשרים תינוקות צורחים, אבל זאת בהחלט חוויה לראות אותם מחזרים במרחק של חצי מטר ממך

וכך, לאחר נסיעה כוללת של 400 ק"מ ולאחר שראינו 100 אריות ים, 20 פינגוינים, 8 לווייתנים, 5 שפני סלע, 2 ארמדילו ואלוהים אחד חזרנו לפוארטו מדרין ויום למחרת כבר קנינו כרטיסים ונסענו לעיר הגדולה באמת- בואנוס איירס, אבל על כך ועוד בכתבה הבאה.

לתחילת הכתבה

יוצאים לטיול תרמילאים בפוקון? כל המידע החשוב לטיול שלכם באתר "עפתי" >>

יעדי הכתבה

סגור
×