שני לילות ויום בליוינגסטון שעל חוף הים הקריבי

ליוינגסטון השוכנת על חוף הים הקאריבי, מתאפיינת בהרבה דגים, אגוזי קוקוס, שמחת חיים שמפגינים בני הגריפונה המקומיים ואווירה תוססת ושונה משאר חלקיה של גואטמלה. רגע לפני המעבר להונדורס, יובל מסכם חודשיים של שהייה במדינה וביקור בפלאי הטבע שלה, ותוהה מה צופן ל
יובל אופק
|
מפה
תמונה ראשית עבור: שני לילות ויום בליוינגסטון שעל חוף הים הקריבי

ליווינגסטון

דולסה (Rio Dulce), עיירה קטנה על חוף אגם איזבל (Lago Izabel), הגדול ביותר בגואטמלה. העיירה והאגם מציעים אפשרויות קייט מגוונות אבל אני בוחר רק אחת, סירה מהירה לליווינגסטון (Livingston). בעלי הסירות המאוגדים מנצלים היטב את התיירים והיעדר התחרות וגובים 100Q עבור השייט. החסכנים יכולים לקחת מיקורובוס לפורטו באריוס (Puerto Barrios), עיר הנמל היחידה של גואטמלה על חוף הקאריבי ומשם בספינה (15Q) או סירה מהירה (30Q). אבל לא באתי לחסוך ואני עולה על הסירה להפלגה על הנהר העצום ריו דולסה שנשפך מאגם איזבל לים הקאריבי בדיוק ליד העיירה ליווינגסטון. הסירה עפה על הגלים במהירות מסחררת, חובטת בישבן חזור וחבוט. הנהר מתרחב ל"מפרצון" ענק וחוזר שוב לגודלו הגדול. עץ גדול באמצע הנחל מושיב יותר ציפורים (משהו דומה לאנפה) מעלים. איים קטנים עם מסעדות עליהם, בתי כפריים משני הצדדים, בנויים על כלונסאות ומכוסים גגות קש. הכל מוקף וטובל בעצי הענק והירק העצום של הג`ונגל. 

בדרך רואים משמאל מספר יפנים טובלים בבריכות מעט מסריחות של מים חמים. אפשר לעצור, אך לקפיטן שלנו אצה הדרך ונראה שגם לנוסעים. אנו ממשיכים. עם העצירה, מיד עם הפסקת הרוח מהשייט אנו חשים בהבל החם והלח של החוף הקאריבי, לא נורא, זה חלק מהאוירה... מקומיים שחומי עור בני הגריפונה מקדמים את פנינו באנגלית משובחת במבטא מקומי ומציעים מלונות ומסעדות מקומיים. עוד נפגוש את חלקם בהמשך, בכל רגע בו נצא מהמלון עם הצעות שונות ומגוונות. אני מתמקם במלון ריו טרופיקל הסביר אך שאינו מצדיק את המחיר היקר ביותר ששילמתי עד כה (50Q ללילה). בחדר אני נעזר במאוורר להקל על עומס החום וקורא קצת על המקום במדריך הלונלי פלאנט. בני הגריפונה הם צאצאי עבדים שחורים שהובאו מאפריקה לאזור על ידי הבריטים. ב-1795 הם מתמרדים על האי סנט ג`יימס ומשם נשלחים שורדי המרד לאי רואטן המרוחק כ-50 ק"מ מחופי הונדורס. צאצאיהם מתפזרים ומקימים קהילות לאורך החופים, מניקרגואה עד בליז. היום הם כבר מזמן לא עבדים אבל הרבה כסף אין להם. ענף הפרנסה העיקרי הוא הקהילה הגדולה שלהם שחיה בארצות הברית. חוץ מזה יש פה בעיקר דגים, עצי קוקוס והרבה שמחת חיים. 

את הערב אני מסיים על קוקוס קר בשיחה עם פרנסיסקו, גריפונה גדול עם שיער ארוך ואסוף, מצב רוח טוב ודעות על הכל - מהמשבר בישראל ועד ההתחממות הגלובלית. למחרת בבוקר אני יוצא לסיור מודרך לכיון 7 Alteras- שבעת המזבחים. שלוש בריטיות, עוזר מדריך מריו דולסה, מדריך אחד - גריפונה מהונדורס וישראלי אחד. עוברים ברחובות העיירה הלוהטים. מגוון מפתיע של בנינים מבטון, עץ ומקלות. מגיעים אל החוף ופוסעים על החול. קו המים משיק כמעט לקו הג`ונגל ויוצר חוף עם חול חום ומים עכורים ובלתי מפתים. שבעת המזבחים לעומת זאת, למרות שבעונה הגשומה מובטח זרם שוטף בין הבריכות, מציגים גם בעונה היבשה מספר בריכות שהרחצה בהן חובה והיציאה מהן קשה. הדרך חזרה עוברת במהירות ובחמימות. לעת ערב אני יורד ברחוב המרכזי כמעט עד קו המים למסעדת טוינגי לינגי.  

מריה, מקסיקנית מבוגרת ונמרצת שהגיעה לכאן בעקבות בעלה לשעבר ונשארה בגלל השלווה, מבטיחה אוכל בינלאומי וכמובן, את מאכל הדגל המקומי-טפאדו. ספק תבשיל ספק מרק ואני בוחר בו בלי היסוסים (לא באנו עד הנה כדי לאכול שניצל). לאחר זמן מגיעה צלחת מרק ענקית, מלווה בסלט רענן בתוך חצי אגוז קוקוס ולחם שום. טבילה של הכף בצלחת המרק מגלה את המחזה הקשה של שני סרטנים שכה אהבתי לצפות בדומיהם בואדי בקיבוץ, צפים להם בין פיסות הכוסברה. אלו חוברים לנתח דג וחסילון אחד ליצירת תבשיל הגורם נקיפות מצפון, אך הוא בהחלט טעים (לא חשבתם שהחזרתי למטבח...). 

את הערב וזמני הנעים בעיירה סיימתי בפאב Ubafu. אורות עמומים באדום וירוק מאירים ציורים מגוונים של בוב מארלי, דגל ארה"ב ורבים נוספים. בר אחד, כסאות עץ גבוהים ושבריריים ובעיקר - 3 תופים גדולים, שני רעשנים, זמר שממלמל ו-2 שריוני צבים שמרכיבים להקת גריפונה של חבורת צעירים מקומית, שלעיתים מזכירה יותר ערב הווי בשומר הצעיר, אבל כאן כמו שם - אין קץ לשמחת החיים. אוסקר מתיישב לידי. אנחנו מנהלים שיחה נעימה חרף העובדה שאוסקר שתה הרבה יותר מדי. הוא בא מהונדורס לחפש עתיד טוב יותר לילדיו. הגירת עבודה נפוצה מאוד באזור ורבים התענינו אצלי לגבי אפשרויות העבודה בישראל. כשהסיפור מתחיל לחזור על עצמו (הוא פשוט לא זוכר שהוא כבר אמר שהוא מהונדורס...) אני מנצל את הרעש כעילה לסיים את השיחה ועובר לבלאנקה פרנסואה- בעלת המקום הגאה, אשה מלאה היטב ואמא למספר בנות צעירות שעוזרות לה להפעיל את המקום תוך שהן מנסות להשחיל מספר תרגילי כפל ארוך לשיעורי הבית. מעל 15 שנה שהמקום פועם, פועל ומלא תיירים ומקומיים. בחור גבוה ומזוקן שבתחילת היום הציע לי מלון ובערב הציע לי מסעדה, מסיים את היום בלבקש 2 קצאל כדי לקנות בירה בפאב ועוד פעם אחרונה בכניסה למלון 2 קצאל כדי לקנות מים. אני לא חושב שהוא זוכר את כל המפגשים ושבכולם השבתי את פניו ריקם... האווירה שונה מאוד מהביישנות העדינה של אנשי המאיה בשאר חלקי גואטמלה. נשכבתי לישון ולמחרת השכם בבוקר יצאתי לכיון אוטילה (Utila) שבהונדורס

לתחילת הכתבה

גואטמלה - מילות פרידה:

אחרי קצת יותר מחודש וחצי אני אומר שלום לגואטמלה. שלושה שבועות באנטיגואה- הבירה הראשונה של גואטמלה וכל המושבה הספרדית במרכז אמריקה. בה הזמן כאילו עמד מלכת מזה 200 שנה והשאיר רחובות מרוצפי אבן, כנסיות חרבות ואלפי תיירים. הרי הגעש, אגואה המשקיף על העיר ופאקאיה הפעיל על נהרות הלבה שלו. צ`יצ`יקסטננגו, עיירה שהופכת בימי ראשון וחמישי לשוק אחד ענק המנקז אליו מאות ואולי אלפי סוחרים מכל רחבי אל קיצ`ה לפסיפס צבעוני של חפצי אומנות, מזון, כלים שימושיים ואביזרי פולחן. משם ב-3 אוטובוסים וסירה אחת כדי לעבור 30 ק"מ לעיירה סן פדרו על לאגו דה אטיטלן. עשרות הישראלים, המלונות הזולים והמטונפים (היו גם נקיים), הפלגת הקיאקים הבלתי נשכחת עם אדם וההתהפכות באמצע האגם. הנוף בטיפוס על וולקן סן פדרו, הנשים המכבסות באגם תוך שהגשם שוטף גם את בגדיהן שעליהן, הלכלוך והעליבות, אוירת הסמים השורה סביב. אוטובוס התרנגולות מסן פדרו לשלה, צפוף, לא נוח, הכל על הגג - גלגלי משאית, סלים, אנשים ושקי סחורה, תרנגולות מעל ומתחת למושבים ואפילו כמה עיזים. מוכרים עולים ויורדים - מנגו, פאפאיה, אננס, בוטנים מסוכרים, עט, סכין גילוח, ויטמינים, המון ויטמינים. צבעים, קולות וריחות. 

שלה היא קצאלטננגו. מריאלנה המקסימה ממלון הוריאני. המוזיאון המקומי שהציג הכל מהכל - גביעי אליפויות כדורגל, אבנים, חפצי ארכיאולוגיה, פוחלצי בעלי חיים ומכונת דפוס אחת. המעיינות החמים באמצע היער של פואנטס חאורחינאס והשיכור עם המאצ`טה בוייחו פאלמר. החיפוש המרתק אחר מדריך לטיפוס על וולקן סנטה מריה עם אדם שבסופו מצאנו את רופרטו וטיפסנו, אדם, אני, רופרטו, הסוסה והכלב על ההר. והנוף הבלתי נשכח מהפסגה. יותר טוב מזה לא תראה. וואוואטננגו. העיר והמחוז. יום הנסיעה לסן מתיאו אישטטאן והפגישה המלבבת עם המורים המתנדבים של עמותת אישטטאן. התלבושות הצבעוניות בסן מתיאו, טודוס סנטוס, ובכל איזורי הרמה הכפריים. נבאח, משולש אישיל הקסומים. זוכרים וכואבים עדיין את אכזריות הצבא משנות מלחמת האזרחים הארוכות. סנטיאגו המדריך ל-3 ימי הליכה בין כפרים בלי חשמל ומים, שהכיר לנו את פשטות החיים באזור אישיל. חיים של טורטייה ושעועית. כל ארוחה. תפוחי אדמה בעונה. הכבשים, רק בשביל למכור. סנטיאגו, שהפך יתום בגיל 8, שבילה מגיל 10 עד גיל 20 בחוות גידול קנה סוכר, שבגיל 20 גוייס לצבא להתעמר בבני עמו, שחולם שבתו תהיה רופאה. סאמוק שאמפיי - אחד מפלאי הטבע הגדולים. נהר אדיר שנכנס בשצף קצף למתחת לאדמה, יוצר מעין גשר טבעי רחב ומעליו בריכות בטורקיז עמוק ומדהים. אי אפשר לתאר. הנסיעה לפלורס והלילה שנאלצתי לבלות בכפר הקטנטן קאואה בבית משפחת קאואה עם אב הבית סנטיאגו השמנמן וילדיו ששמחו לשחק כדורגל כמו גם ללמוד לרקוד ריקודי עם. טיקאל - עתיקות המאיה והמקדשים עצומי המימדים באמצע הג`ונגל, שפע הציפורים והתוכים הצבעוניים מסביב. ליווינגסטון האחרת - המחוספסת, השחורה ומלאת שמחת החיים שלחוף הים הקאריבי. 

פורטו באריוס
, עיר הנמל הקאריבית. ביום מאובקת ובלילה, עם פתיחת המועדונים, בתי הבושת ושערי השמים, הופכת למבוצבצת ולא נעימה. משרד ההגירה ששולח אותי לבירה להוציא ויזה לבליז. הבירה. הכרך הגדול במרכז אמריקה. מעל 2 מליון תושבים. שגרירויות, ארמונות ושדרות. ובאים להפרד. מדינה מדהימה ומרתקת. אך בכל היופי המתואר הזה מצוי גם כאב וסימן שאלה גדול עבורי. המוכר בצ`יצ`י שהפליא כל כך בחישובי העודף ובירך אותי בברוך הבא, עוד לא היה בן 10. העוני, שמבצבץ בכל מקום והעושר שמרוכז במעט, מעט אנשים. בקבוקי קוקה קולה ופלאפונים של טיגו שמגיעים לכל פינה נידחת. לו רק היו גם מגיעים לשם ספרי הלימוד והמחברות. 

50% מהילדים סובלים מתת תזונה. כנראה שלאכול טורטיות ושעועית זה אולי קסום אבל לא מספיק. 60% אינם יודעים קרוא וכתוב. רבים מהמוכרים המשעשעים שיוצרים את האוירה השוקקת והססגונית באוטובוס התרנגולות בוודאי לא מרוויחים גם 20 שקלים ליום. רופרטו, המדריך לסנטה מריה, אמנם נראה צעיר, אך בגיל 46 הוא עדיין סוחב כל יום עצי הסקה כבדים במורד ההר. למוכר על האופניים שמציע פירות צבעוניים - מנגו, אננס, פאפאיה, אבטיח, תפוז לא מלאו עדיין 13, הוא צריך להיות בבית הספר. מה צופן העתיד עבור גואטמלה? מה צריך לצפון? האם תצליח לצאת ממלכודת העוני וחוסר ההשכלה? מלכודת השחיתות ורדיפת הבצע של המעטים? האם תצליח לשמר את אופייה והתרבות שלה במהלך זה? האם תהפוך לעוד חיקוי עני של ארצות המערב? מה הוא הטוב? מה הוא הנכון עבור תושביה הרבים והמתרבים של גואטמלה? אני רק יכול להודות על שזכיתי להכיר ולהתבונן מעט באותם תושבי ארץ מופלאים.

לתחילת הכתבה

טיפים

הגעה לליוינגסטון:
ליוינגסטון אינה שוכנת על אי אלא על היבשת, אך הגישה אליה בספינה בלבד. שלוש אפשרויות להגעה-
סירה תיירותית מהעיירה ריו דולסה בשיט יפה על הנהר אל החוף (100Q) - יוצא כל היום עד אחר הצהריים המוקדמים. כשעה הפלגה.
סירה מהירה מפורטו באריוס - (30Q) - יוצא כל היום, כחצי שעה הפלגה.
ספינה גדולה מפורטו באריוס - (15Q) - פעמיים ביום, בבוקר ובצהריים. 

בליוינגסטון עצמה יש כל מני הצעות להנחות על השיט לריו דולסה כך שכלכלית, כדאי להגיע לליוינגסטון מפורטו באריוס ולצאת משם עם אחד המבצעים על ריו דולסה. לפורטו באריוס מגיעים אוטובוסים מרחבי המדינה ומיקרובוסים תכופים מהכביש הראשי מפלורס לגואטמלה סיטי (תבקשו מהנהג).

החוף בליוינגסטון:
ליוינגסטון אמנם שוכנת על החוף הקאריבי, אבל חוץ מההבל החם והלח, אין שום דימיון לחופים המדהימים של יוקטאן וחלק מבליז. רצועת חוף צרה מאוד, חול בצבע חום כהה וגם המים באותו צבע. מאוד לא מזמין לרחצה. מי שמחפש חופים, טוב יעשה אם לא יחפש אותם פה. אוירה, עם זאת, יש כאן בשפע.

מגורים בליוינגסטון:
לא הייתי, אבל התרשמתי ש- El Viajero הוא אופציה זולה וסבירה. שמאלה בפניה אחרי המזח. אבל פשוט תשאלו שם. כביסה בירידה מהמזח בצד ימין.

מסעדות בליוינגסטון:
טוינגי לינגי, בצד השני של הרחוב הראשי, למטה עד הים, מצד ימין. מריה בעלת המקום מציעה אוכל בינלאומי טעים ואוירה חמה ומשמחת (אם תבקשו היא תשמח לעשות לכם שקשוקה, אבל בשביל זה הגעתם עד הנה? לכו על דג כלשהו, או על הטפאדו, אם אין לכם יסורי מצפון מלאכול סרטנים חמודים וקטנים). 

גוטמלה בשבוע:
אנטיגואה - יום אחד
לאגו דה אטיטלאן - יומיים
צ`יצ`יקסטננגו - יום
סאמוק שאמפיי - יום
טיקל - יום

גואטמלה ב-3 שבועות (אם זה תחילת הטיול שלכם, תשקיעו כמה שבועות בלימוד ספרדית באנטיגואה או שלה):
אנטיגואה - 4 ימים, כולל יומיים של לימודי ספרדית ויום על וולקן פאקאיה
מונטה-ריקו (אם אין לכם ים אחר) - יומיים
צ`יצ`יקסטננגו - לילה שלפני השוק ויום השוק (אפשר גם אחרי שלה ולפני נבאח)
לאגו דה אטיטלאן - 4 ימים
קצאלטננגו (שלה) - 4 ימים, יומיים בעיר ובפואנטס חאורחינס המעיינות החמים+יומיים טיפוס על וולקן טחמולקו
נבאח - 3 ימים - יום להסתובב ויומיים סיור כפרים באזור כולל לינה באחד הכפרים
סאמוק שאמפיי - יומיים
פלורס-טיקל - יום

גואטמלה בחודשיים (הצעה לרציניים):
חודש לימודי ספרדית בקצאלטננגו, את השאר כבר תגלו לבד.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×