"שר האוצר נכנס למסעדה רומנית..." - 16 יום עם ילדים ברומניה

שר האוצר נכנס למסעדה רומנית

שר האוצר נכנס במסעדה רומנית אוכל צ'ורבה,

פתאום נכנס השר הפנים, אז השר הפנים שואל אותו "כמה?"

אז שר אוצר אומר לו "שבע!"

אז שר הפנים שואל אותו "מה שבע?"

אז שר אוצר אומר לו "מה כמה?"

במערכון הנפלא של הגששים, בזיכרון ציון ה 10 של נדיה קומנצ'י ובידיעה ש"רומני=גנב" הסתכם עד עכשיו הקשר שלי לרומניה.

הקיץ, הרחבנו קצת את ההיכרות עם המדינה היפה הזו בטיול משפחתי של 16 יום עם 3 ילדים (14.5, 13 ו 9).

אתחיל מהסוף. בצד החיובי, רומניה מדינה מאוד יפה, עם הרבה אוצרות טבע ותרבות ועדיין זולה.

בצד השלילי, פחות מתאימה לטיולי כוכב, תשתיות כבישים רעועות בשילוב פקקים של קיץ מאריכות מאוד את זמני הנסיעה, פחות אטרקטיבית להרכב הגילאים שלנו שכבר מרגיש ש"מיצה" את אירופה וראה כבר דברים "מרשימים" יותר.

אני הייתי מודע לרוב הדברים אבל חשבתי שהשילוב של כפרים שהזמן עצר בהם מלכת עם פארקי מים, חבלים, טיולים בטבע ולינה בבתים עם שפע של פעילויות בחוץ, תהיה עדיין מתכון מנצח.

שלושה ציטוטים יבהירו את עמדת הדור הצעיר:

הגדולה – "אבא תתקדם. ראינו את הסוס והעגלה ואנשים עובדים בשדה אבל אתה נשארת תקוע איתם ואנחנו כבר לא שם".

האמצעי – "מה זה החור הזה? אין שום דבר לעשות בחוץ (מסביב דשא ושדות עד קצה האופק) וה Wi-Fi על הפנים".

הצעירה – "מה התוכנית למחר? שוב נוסעים משום מקום לשום מקום?"

בדיעבד, יכול להיות שהיינו צריכים לבחור יעד אחר ולתכנן את הטיול קצת אחרת.

אבל למרות כל הקיטורים והנקודות לשיפור, עדיין היתה חופשה משפחתית כיפית ומהנה (רוב הזמן...).

בכדי להימנע מנסיעות ארוכות, צמצמנו את איזור הטיול, התחלנו את הטיול בסיביו וסיימנו בבוקרשט והסתפקנו ב 4 מקומות לינה. המחיר היה ויתור על נסיעה בכביש הנופי הטראנספגרשן (Transfagarasean) וקצת פשרות על איכות הפעילויות בתמורה לוויתור על דילוגים תכופים יותר בין מקומות לינה שונים.

יום 1

טיסת בוקר קצרה לסיביו. שדה תעופה קטן וחמוד, הולכים ברגל מהמטוס לטרמינל הקטן, מקבלים את הרכב ויצאנו לכיוןן מקום הלינה הראשון שלנו. הדרך לא איכזבה, שדות חקלאיים ירוקים או זהובים (חיטה), חבילות חציר, כפרים קטנים עם בתים מטופחים עם חזיתות צבעוניות ואנשים שיושבים על ספסל בפתח הבית, סוס ועגלה כאמצעי תחבורה לגיטימי ופתאום הפתעה. עשרות חסידות מקננות על מתקנים מיוחדים בראשם של עמודי חשמל, ארובות וצריחים. הקינים ענקיים וראינו גם 4 חסידות באותו הקן (אולי דו-משפחתי...). אחרי נסיעה של כחצי שעה הגענו למקום הלינה הראשון Wolf's House או Cabana Sibiu בכפר.Gura Rîului אקדים ואומר שזהו מקום הלינה היקר ביותר שאי פעם ישנו בו באירופה (בניגוד לתדמית הזולה של רומניה), ~190 אירו ללילה אבל התמורה היתה שווה עבורנו. בחוץ חצר מטופחת עם עמדת מנגל מובנית, ביקתת סאונה, אמבטיית מים חמים (מחוממת בגחלים) בתוך חבית עץ ענקית ונחל קטן שזורם בשוליים. אבל גולת הכותרת שבגללה נבחר הבית היא דשא עם שני שערי כדורגל, טרמפולינה ענקית ומגרש כדורסל עם שני סלים ותאורה. הבית עצמו בנוי מעץ עם מרפסת ענקית ומקורה, מטבח מאובזר וסלון מרווח בקומה התחתונה ושלושה חדרי שינה בקומה העליונה. הגדולה תימצתה את החוויה: "אם היתה כאן בריכה, המקום היה מושלם".

כיוון שציפיתי לתגובה הזו, הזמנו את הבית ל 4 לילות, למרות שאת נקודות העניין אפשר למצות בפחות זמן.

את פנינו קיבל נציג של בעלי הבית שדיבר רק רומנית ומשהו שנשמע לי כמו גרמנית רצוצה. באמצעות פנטומימה, Google Translate וחילופי ווטסאפ עם בעלי הבית, הצלחנו לקבל את האינפורמציה הדרושה ופנינו להתארגנות הראשונית, סופרמרקט ומאפייה. התברר לנו שבמרכז הכפר הקטן יש שתי מכולות קטנות ואפילו משהו שמזכיר מינימרקט. לקנייה משמעותית זה לא הספיק אבל חתמנו על הסכם עם בעלת המכולת על אספקת לחמניות לבוקר (אחרי דיאלוג משעשע היא כתבה את ההזמנה על מפית שאותה צילמתי בטלפון).

בימים הבאים התברר לנו שהרחבה הקטנה במרכז הכפר היא המקום בו הכל קורה. שם נפתח בכל בוקר שוק ירקות קטן, שם עוצר האוטובוס (כנראה היחיד), שם ממוקמת מכונה אוטומטית לממכר קפה לרווחת הממתינים, שם ממוקמות שתיים מתוך שלוש המכולות, בית מרקחת וגם שירותי קבורה במידה ובית המרקחת לא עזר. ממול הכנסייה מעניקה את חסותה לחיים ולמתים.

המשכנו לסיביו בחיפוש אחרי מסעדה וסופרמרקט. קיבלנו המלצה למסעדה בשם Max שממוקמת בקירבת העיר העתיקה. מצאנו חניה חינמית ממש מול המסעדה. כל כך התלהבתי שהפכתי את הרחוב הזה לחניה הקבועה שלנו גם בימים הבאים. התברר שהמסעדה מלאה אבל המליצו לנו לנסות במסעדה שנמצאת בכיכר העיר העתיקה. האוכל היה טעים מאוד אבל שם נתקלנו בפעם הראשונה בתופעה שתלווה אותנו בכל הטיול. זמני ההמתנה לאוכל במסעדות ארוכים מאוד ויכולים בקלות להגיע ל 45 דקות. גם כשביקשנו להוציא כל מה שמוכן ובמיוחד להאיץ את מנות הילדים, זה לא נראה עוזר במיוחד. תופעה שנייה היא שהרומנים אוהבים לעשן דבר שיכול מאוד להפריע גם בישיבה בחוץ.

קינחנו את יומנו הראשון בקניות בסופר.

יום 2

נסענו ל Paltinis, ועלינו ברכבל זוגי פתוח לפיסגה. התכנון היה לעשות מסלול הליכה מתחנת הרכבל העליונה בחזרה למטה, על פי תיאור מסלול של לשכת התיירות ובלוג שמצאנו. היינו אמורים לעלות בהתחלה לפיסגה גבוהה יותר מתחנת הרכבל ואז להתחיל ולרדת. נעזרנו במשפחה שקטפה פירות יער וזוג מטיילים שוויצריים כדי למצוא את סימוני השביל ויצאנו לדרך. האמת שהדרך היתה די משעממת (דרך כורכר) ואחרי שהתחילו קיטורים החלטנו שמספיק לעלות והתחלנו לרדת. הסימונים ממש לא משהו וכן במקום ללכת בתוך היער מצאנו את עצמנו רוב הזמן על דרכי כורכר. פה ושם ראינו פטריות צבעוניות ויפות אבל רוב הזמן ההליכה היתה די סתמית. בשלב מסויים תפס אותנו גשם שאילץ אותנו לתפוס מחסה (שלא בדיוק היה, חוץ מהעצים). נרטבנו קצת אבל הגשם נחלש והמשכנו בדרך עד למטה.

המשכנו ברכב כ 3 ק"מ דרומה למתחם Arena Platos, שם קיווינו לגלוש במגלשות הרים. בשל הגשם המתחם הושבת וכולם חיכו להתבהרות. החלטנו שלא לחכות והמשכנו עוד כמה ק"מ במורד הדרך עד ל Arka Park, פארק חבלים חמוד בין עצי היער. הגשם פסק בינתיים אבל גם כשהתחדש מאוחר יותר זה לא הפריע לפעילות. הפארק נחמד עם דרגות קושי שונות וצוות ידידותי שמפוזר בין המתקנים והאומגות. קהל המבקרים כלל כמובן בעיקר ישראלים.

חזרנו הביתה כדי להספיק וליהנות ממתקני החצר. אחרי כמה הצלות מרשימות הטבע עשה את שלו והנחל בחצר שהוזכר במערכה הראשונה, ירה בשנייה וסחף את הכדורגל איתו. מה שאומר שנצטרך להקדים את הביקור בדקתלון ולקנות חדש.

בהיעדר מסעדות קרובות, נסענו לסיביו לאכול ארוחת ערב מוקדמת. בדרך, ניצלנו את שעת הקסם של בין הערביים, כאשר כל השדות רחוצים לאחר הגשם, לעצירה בשדה ששילב מערומי קש מסורתיים בצורת אוהל שמוט במרכזן וכן חבילות קש עגולות ומודרניות. כמה פשוט, ככה יפה.

אכלנו במסעדה בכיכר המרכזית ואח"כ שוטטנו ברחובות הסובבים. שתי כיכרות פיאצה מארה (Piata Mare) ופיאצה מיקה ((Piata Mica), שמחוברות ביניהן בשני מעברים שנפרצו בחומת הבניינים המקיפים אותן, מהוות את מרכז העיר העתיקה. במגדל הקונסוליה הישן של סיביו שנמצא בקצה מעבר שמחבר בין הכיכרות עלינו לתצפית שקצת איכזבה, מאחר ומדובר בתצפית סגורה ומחניקה מאחורי חלונות ולא בתצפית פתוחה.

בקצה הכיכר הקטנה, גשר השקרנים. מעברו השני של הגשר כנסייה גדולה ומהרחבה שלידה ניתן לרדת במדרגות לעיר התחתונה העתיקה. כדאי גם להקיף את הכנסייה ולגלות פינות חבויות. הסיור הזה בהחלט עשה חשק להוסיף את סיביו כיעד לגיחת סוף שבוע קצרה.

יום 3

גשם L

נסענו לחנות של דקתלון שנמצאת בתוך מרכז קניות עצום בגודלו. "בילינו" שם עד הצהריים וכשיצאנו גילינו שני דברים: האחד, שדקתלון פותחת חנות חדשה בארץ 10 דקות ממקום מגורינו והשני, שהשמש זורחת. מיהרנו אל היעד המקורי שלנו, המוזיאון הפתוח Astra. הספקנו למרוח קרם הגנה, להצטייד בכובעים ולהיכנס למתחם המוזיאון. כמעט בן רגע התקדרו השמיים ואני חזרתי בריצה לאוטו להביא מטריות ומעילי גשם. הספקנו לטייל בפארק היפהפה כרבע שעה עד שגשם שוטף הכריח אותנו לתפוס מחסה. אחרי כ ¾ שעה של משחק קלפים יכולנו להמשיך ולהקיף את האגם שבמרכז הפארק. הרבה מאוד טחנות רוח, מבנים מעניינים, כלי עבודה ומכונות אם כי לא היו מזיקים עוד כמה שלטי הסבר. בשל השעה המאוחרת יחסית פספסנו סדנאות של בעלי מלאכה שמתקיימות במקום ובשל הגשם לא היתה אפשרות לשכור אופניים לסיור.

מול האגם היפה זכינו לראות לראשונה את שני המתבגרים שלנו מדגמנים לאינסטגרם. מי היה מאמין!

אכלנו באחת המסעדות במתחם המוזיאון שהפתיעה באיכות ובמחיר סבירים בהחלט.

חזרנו הביתה לשחק כדורגל וכדורסל תוך נסיון לשמור על הכדור החדש שקנינו בבוקר בדקתלון, מפני הזרימה שרק התחזקה בנחל הפרטי.

יום 4

הכותרת של היום היתה אמורה להיות כפרים יפים בהרי הצ'ינדרל שאתרי התיירות התחרו ביניהם במחמאות לגביהם. בחרתי בשלושה שקרובים למקום הלינה וגם זה לזה: Fantanele, Gales ו Rod.

המציאות היתה קצת פחות זוהרת. הסתבכנו עם הרכב בסמטאות צרות מרוצפות באבנים ולא ראינו דברים שונים מכפרים אחרים שעברנו דרכם.

כיוון שמזג האוויר השתפר חזרנו אל מגלשות ההרים ב Arena Platos. הגשם היה תלוי באוויר אבל נותר תלוי כל עוד אנחנו היינו שם. היינו די לבד וסה"כ הילדים מאוד נהנו. המגלשות הן מהסוג הפתוח (לא מעוגנות למסילה וללא חגורת בטיחות) והלא בטוח. אחרי חוויה לא טובה בשנה שעברה שהסתיימה בשפשופים רציניים שלקח חודשים להחלים מהם החלטנו שלא להסתכן יותר. כיוון שלא היו אלטרנטיבות טובות יותר וילדים מגיל 6 גולשים לבד (אטרקציה עבור הצעירה שלנו) ויתרנו על העקרונות שלנו תוך מחשבה שאם נהיה מודעים לסכנה זה יעזור. אכן, עבורנו הכל עבר בשלום אבל הספקנו לראות ילד עף מהמגלשה ונחבל. בקיצור, להיזהר.

משם המשכנו לסכר Barajul Gura Riului לא רחוק ממקום הלינה שלנו. לפי טיפ שקראתי, יש למרגלות הסכר (מהצד היבש) אגם קטן שמשמש את המקומיים כאתר לפיקניקים וטבילה. בפועל מצאנו סכר מרשים (אפשר ממש לעמוד למרגלותיו) ולידו שלולית גדולה. ויתרנו על הטבילה והמשכנו בכביש שמגיע לפסגת הסכר ולתצפית יפה על האגם שהוא סוכר.

כמו אתמול, לפתע התקדרו השמיים והגשם הבריח אותנו למשחק קלפים בבית.

בדרך לארוחת הערב בסיביו החלטנו לשמח את האמצעי ועצרנו בסוכנות BMW, ממש מול שדה התעופה. הוא שמח להצטלם ולאגור חומרים שישמשו אותו באינסטגרם ולהתפעל מהדגמים הנוצצים בתצוגה.

בסיביו, נפתח באותו היום פסטיבל פולקלור גדול. על הבמה בכיכר המרכזית שאת הקמתה ליווינו בביקורינו הקודמים בעיר, הופיעו להקות, נישאו נאומים והכיכר כולה היתה מלאה באנשים. את ארוחת הערב אכלנו במסעדת MAX שהתגלתה כמסעדה מצויינת גם באוכל וגם בשירות. משם פנינו לשיטוט פרידה ברחובות שסובבים את הכיכרות הראשיות. אינספור בתי מאפה, גלידריות, מדי פעם הצצה לחצרות פנימיות מקסימות וגם רשתות גדולות כמו מקדונלדס או סטארבקס.

יום 5

גשם L

אנחנו בדרכנו לסיגישוארה (Sighisoara). בחרנו שלא לנסוע בדרך המלך, דרך Medias אלא בכביש 106 דרך Cornatel ו Hosman. הדרך מאוד יפה אבל הגשם לא הפסיק לרדת. אחת התמונות שנחרטו בזכרוני היתה של סוס עם עגלה כאשר בעגלה יושבים מקדימה אמא עם שני ילדים ומאחור שני חזירים גדולים. סטינו מהדרך בדרך קצת משובשת ל Alma Vii שהבטיחה לשמש דוגמה לכפר עם כנסייה שנבנתה כמו מבצר. הגשם לא איפשר לנו לצאת לסיור ומה שראינו בנסיעה לא הצדיק להירטב. גם בדרך ראינו כמה כנסיות שנבנו באותו הסגנון.

המשכנו לסיגישוארה וניצלנו הפוגה בגשם לסייר בעיר העתיקה. עליות תלולות כולל עלייה מקורה של 175 מדרגות מכיכר סטאטי ( Piata Cetatii) אל ה"כנסיה שעל הגבעה", אינספור חנויות מזכרות ולא מעט צוענים מקבצי נדבות קידמו את פנינו. הגשם שחזר הבריח אותנו לחפש מקום לארוחת ערב. בעל הבית המליץ על Martini Cafe אבל הם לא הסבירו פנים והיו עמוסים ולכן המשכנו לבית הדואר הישן שנמצא בסמוך ומשמש כמלון וכמסעדה. בחירה טובה. שם גם טעמנו סוף, סוף את הפאפאנש, הקינוח המסורתי.

יום 6

נסיעה של כשעה למכרה המלח Praid. הדרך יפה מאוד ולאורכה שפע של דוכנים שמוכרים פירות יער, ריבות ובצלים (כנראה ההתמחות של האזור). כפרים קטנים, לא מעט בתים שבאר עדיין נמצאת בחצר, כנסיות מבוצרות ונשים בלבוש צבעוני (אולי צועניות)..

Praid כולה בנויה מסביב למכרה ונראה שמתפרנסת ממנו. רחובות עמוסים בחנויות מזכרות ודוכני אוכל. ראוי לציון צ'יפס מסולסל על מקל וכן הטרדלניק (ככה הוא נקרא בצ'כיה לפחות).

זהו בצק שעוטפים על גבי מקל (הראה יותר כמו מערוך גדול) וצולים מעל להבה פתוחה – שיפוד גדול ענק של גליל בצק. אח"כ מצפים בסוכר או בקינמון. המהדרין ממלאים אותו בגלידה, לא לפני שציפו את הדפנות הפנימיות בשוקולד.

מעט לפני שמגיעים לקופת הכרטיסים יש כניסה לבריכות המלח, שכשמן כן הן, בריכות מים עם ריכוז מלחים גבוה.

אחרי שקונים כרטיסים, אוטובוס מיוחד מסיע את המבקרים לעומק המכרה. בניגוד למכרות מלח אחרים שביקרנו בהם בעבר באוסטריה, אין שום התייחסות מיוחדת לסיפור המכרה. מדובר פשוט בחלל תת קרקעי עצום שהפכו למעין פארק שעשועים. מכונות משחק, שולחנות פינג פונג, פארק חבלים מושקע, מסעדה, בר ועוד. על כל פעילות צריך לשלם בנפרד מה שקצת מרגיז, במיוחד שבכל פעם צריך ללכת מחדש לקופת הכרטיסים או מכונת הז'יטונים.

הילדים היו במצב רוח קצת קרבי והשתעממו די מהר. לבסוף התבייתו על הפינג פונג (קונים מחבטים וכדורים במקום) ונהנו.

המשכנו עוד קצת צפונה אל Lacul Usru שהוא איך לא, אגם מלוח שאפשר לצוף בו. מסביב עיירת תיירות עמוסה לעייפה (זה היה גם ביום ראשון) ואנחנו מצאנו כניסה לחוף מסודר בתשלום (אולי יש חופים אחרים לאורך האגם, לא בדקנו). דקים של עץ עם מדרגות לתוך המים, מלתחות ושירותים, מאוד נוח. בגלל המליחות וענייני הולכת חום, השיכבה העליונה קרה אבל ככל שמעמיקים (באותו המקום) הטמפרטורה עולה. כולם מאוד נהנו לצוף ולשחות.

בדרך חזרה הביתה התחיל לרדת גשם קל מלווה בשמש ולפתע התגלתה לעינינו קשת מושלמת על פני מרחבי שדות ירוקים, צהובים ורחוצים. וכאילו זה לא מספיק, הצטרפה אליה קשת נוספת חלשה יותר לצידה. וואו!

כשחזרנו הביתה חיכתה לנו הכביסה שמסרנו אתמול (בעלי הבית לא הסכימו לקבל כסף עבורה).

יום 7

בעלי הבית המקסימים לא יכלו להגיע כשעזבנו, ולכן השארנו את התשלום על השולחן ונפרדנו מהם בווטסאפ. נסענו לכיוון בראשוב כאשר תכננו לעצור בדרך בכפר Viscri ולעשות שם טיול בעגלה רתומה לסוס. מספר הטלפון שהיה לנו היה של עגלון דובר רומנית. ביקשנו מבעל הבית שהתקשר בשמנו והוא אכן סיכם איתו שיחכה לנו ליד הכנסייה. לאחר נסיעה בדרך יפה הגענו אל הכפר שממצב את עצמו לאט, לאט כאתר תיירות. הרחוב הראשי מרוצף באבן ובשיטוט רגלי נתקלנו בכמה עסקים קטנים כמו מאפייה, בית קפה ואפילו בית הארחה קטן שפונים לתיירים. עדיין, האווירה האותנטית נשמרת ורוב התושבים נראים כחיים את חייהם. הרבה בתים צבעוניים, להקת אווזים שמשוטטת לה ברחוב, עגלות רתומות לסוסים הם רוב הנוף המקומי. טיפסנו במעלה הרחוב אל עבר הכנסייה ולאחר סיור קצר וטלפון שבור באמצעות הנער שמכר את הכרטיסים, הצלחנו להבין שהעגלון שלנו מחכה בכניסה האחורית של הכנסייה. הסתבר שהוא שלח איזה קרוב משפחה צעיר שלו שבאופן מפתיע דיבר גם כן רק ברומנית. אחרי דיאלוג שוטף בשפות שונות הבנו שהוא שואל אם אנחנו רוצים לראות סדנת קרמיקה או נפח. בחרנו בנפח והוא הסיע אותנו בסמטאות הכפר אל ביתו של הנפח שמתורגל בביקורי תיירים. בו במקום הוא הכין לנו פרסה קטנה והילדים עמדו מרותקים לתהליך. כיוון שהתקשורת לא היתה חלקה, לא ידענו לאיזו תמורה כספית הוא מצפה ונראה היה שלא התלהב מהסכום שנתנו.

מ Viscri המשכנו למצודת Rupea, מרשימה מאוד מבחוץ וקצת פחות מבפנים.

משם המשכנו לבראשוב. באופן חריג ישנו במלון משפחתי קטן שנמצא כקילומטר מקניון שבעת הסולמות. בקצה של דרך משובשת להפליא התגלתה הסיבה לבחירה, מתחם שכולל מגרש טניס וכדורגל משולב, שולחן פינג פונג ואפילו מסלול באולינג מיניאטורי, לשימוש אורחי המלון. בשביל זה היינו מוכנים לקחת שלושה חדרים זוגיים ולהשתמש במטבח משותף. הבחירה התגלתה כמעולה. הילדים עפו על הטניס, האישה שמתפעלת את המלון (היא לא הבעלים) התגלתה כסופר נחמדה וגם האורחים הנוספים במלון שהיו רומנים במקור שחיים בבלגיה התגלו כשותפים נחמדים וסייעו בטיפים ובתרגום כשצריך היה. בקצה השביל היה יער עם נחל זורם ושלטים למסלולי טיול שונים.

בשביל סופרמרקט צריך לנסוע כ 12 דקות לבראשוב ובשני מלונות סמוכים מצאנו מסעדות סבירות.

יום 8

כיוון שישנו ממש ליד קניון שבעת הסולמות (Canionul Șapte Scări), התחלנו ללכת כבר בשעה 9:00 במסלול המסומן לבן, צהוב, לבן. הדרך המוצלת מתפתלת ביער ומצידיה זורם נחל ומפלונים קטנים, מקסים. אחרי כ 35 דקות הגענו לתחנה של אומגות הילדים שהיתה עדיין סגורה. לאחר כשעה וחצי מתחילת ההליכה (בהליכה איטית ורגועה) הגענו לבקתה בה משלמים את דמי הכניסה לשמורה (נפתחת רק ב 10:00). מכאן טיפסנו במעלה הקניון בסולמות מתכת (גבוהים יותר ופחות) כאשר מפלי מים זורמים לצידנו ומתחתנו. היינו לבדנו ונהנינו מזה שאף אחד לא נושף בעורפנו. הקניון יפה ומרשים אבל קצר...מנקודת הסיום יש לחזור במסלול שמסומן בנקודות אדומות. בהתחלה הוא עדיין מטפס ואחר כך בירידה בלבד. שוב חוזרים לנקודת התשלום. משם אפשר לחזור בדרך בה הגענו או בסידרה ארוכה מאוד של אומגות (מגיל 14 ומשקל מינימום של 45 ק"ג). להרכב שלנו זה לא התאים. מי שיכול היה לא רצה ומי שרצה לא היה יכול. חזרנו ברגל כשהפעם הדרך כבר היתה עמוסה מאוד במטיילים. עצרנו בצחנת האומגה לילדים לחצי חצי של גלישות הלוך וחזור ב 3 מסלולים קצרים, שהצעירה שלנו רצתה לעשות. משם חזרנו לתחילת המסלול ופגשנו משפחות מקומיות שפשוט באות לעשות פיקניק ולשכשך רגליים בנחל שזורם ומגיע לתחילת המסלול.

הדרך לכל כיוון היא כ 4 ק"מ אבל בהחלט לא קשה. סה"כ בילינו שם כחמש וחצי שעות מהנות מאוד.

יום 9

Aventura פארק חבלים ענק בבראשוב. חצי שעה לפני הפתיחה כבר השתרך תור (לא מאוד ארוך וכמובן שרובו ישראלים) מחוץ לשער. מרגע שחוצים את השער הכול מוצל והתור מנוהל למופת. האינפורמציה בפארק (שלטים, סרטוני הדרכה) היא בשלושת השפות הנפוצות באזור :רומנית, אנגלית ועברית. בניגוד לטיפים שקראתי, אני התרשמתי מאוד מרמת הבטיחות בפארק. מנגנון מגנטי מבטיח שתמיד כבל אבטחה אחד לפחות יהיה מחובר ומונע "קיצורי דרך". בכל פינה ניתן למצוא אנשי צוות שערוכים לסייע למי שמסתבך או נתקע.

כל המסלולים מוצלים לחלוטין, פשוט נפלא ביום חם. הצעירה והאמצעי נהנו מאוד עד לשלב בו רק האמצעי יכול היה לעשות את האומגה הגדולה מעל האגם. הגדולה שלא נהנית מפעילויות כאלה בילתה עם אמא בפארק ליד האגם ואני ליוויתי מלמטה את הטפסנים.

את היום סיימנו בכמה השלמות קטנות בדקתלון ובביקור בסוכנות יגואר.

יום 10

סיור בבראשוב. חנינו בחניון בתשלום ליד הכנסייה השחורה במיקום מצויין. הילדים לא היו בראש של שוטטות בעיר אז השתדלנו לעשות את זה קצר ו"לא כואב". מהכנסייה השחורה פנינו לכיכר המרכזית, כיכר ספטולוי, כיכר ענקית מוקפת בניינים יפים. הכיכר יפה ומרשימה בעיני אבל מבחינת הילדים היא לא שונה מכיכרות אחרות בערים שונות באירופה (האמת, צודקים) ולכן המשכנו לעבר האטרקציה המרכזית, הרחוב הצר ביותר באירופה. אחרי שסיימו להתאכזב מכך שמדובר בסימטה או מעבר להולכי רגל בין בתים, הצטלמנו במגוון פוזות שימחישו את רוחבו של הרחוב. לאחר "תידלוק" בחנות מאפים המשכנו אל פארק המים Paradisual Acvatic שבצפון העיר. היה קצת תור בחוץ אבל תוך כ 15 דקות נכנסנו פנימה והעניינים זרמו. הפארק לא עצום אבל מבחינתנו הגודל היה מצויין. שתי מגלשות בפנים (אחת מקורה וחשוכה והשנייה פתוחה ואיטית אלא אם כן שוכבים ואז היא מהירה מאוד ואפילו קצת מסוכנת), בריכת שחייה אולימפית, בריכה מחוממת בחוץ ובפנים ובריכה קטנה עם מי קרח. בחוץ יש עוד שתי מגלשות גדולות במתחם צמוד אבל מופרד בגדר. ככל הנראה הן נפתחות רק בסופי שבוע.

אכלנו ארוחת ערב מוקדמת ב Casa Tudor, מתחם מסעדה גדול ליד Kaufland, שהיה מאוד נחמד עם תקשורת מצויינת באנגלית. כשבשורת המיזוג או לפחות האוורור תגיע אליהם, זה בכלל ישדרג את החוויה.

יום 11

התכנון המקורי היה לנסוע לכיוון Busteni אבל גשם לא צפוי שלא פסק כל הדרך הביא אותנו ל"חתוך" לפויאנה בראשוב. עיירת סקי נחמדה חוץ מהעובדה שהחניה היא בתשלום בכל פינה ולא תמיד נמצא מי שאפשר לשלם לו. ניסיון להבין איך לשלם באמצעות SMS לא צלח ואני מניח שגם לא אפשרי עם טלפונים שמצויידים בסים ששולם מראש.

מזג האוויר השתפר מעט אבל לא בצורה שאיפשרה לעלות ברכבל. התחלנו את קצה קצהו של מסלול הליכה בשם Solomon Rocks. שילוב של שביל לא מעניין במיוחד במגמת ירידה (מה שאומר שהדרך חזור תהיה בעלייה...) וחוסר סבלנות בסיסי כתוצאה מהנסיעה שהתארכה הביא אותנו לוותר על הרעיון. במקום זה פנינו ל מרכז הספורט בפויאנה בראשוב (Leisure Center Poiana Brasov). מדובר בקומפלקס מטופח ומקורה שבו אפשר ליהנות מפעילויות שונות (כל אחת בתשלום נפרד) כמו באולינג, ביליארד, טניס שולחן וגם קיר טיפוס (פתוח בשעות קצת אחרות משאר המתקנים). יופי של בילוי בשעת גשם וגם ללא קשר.

אכלנו במסעדת Coliba Haiducilor שהיא מתחם תיירותי מאוד גדול. הכל מטופח, השירות מהיר אבל לטעמנו מצועצע מדי ומשדר תחושה של מלכודת תיירים קלאסית (בערך כמו שבמסעדה בארץ ישמיעו הבה נגילה ברמקולים ומדי פעם יהיו ריקודי עם).

משם המשכנו למקום הלינה שהחדש שלנו באיזור בראן, Green Resort Bran. מתחם צימרים יפה ומטופח מאוכלס ברובו ע"י ישראלים. בעלת המקום מאוד קשובה לכל שאלה או בעיה והעסק מתוקתק. עוד כמה שקעי חשמל (בחדרי האמבטיה אין בכלל) ורשתות נגד יתושים (ליתר בטחון, לא ממש נעקצנו בתוך הבית) לא היו מזיקים. הנוף מסביב כפרי ומקסים. יצאנו לפנות ערב לטיול ברגל בין השדות והיה בעיני פשוט קסום.

בחוץ יש רק כמה מתקנים (טרמפולינה, מגלשה, נדנדה) שמתאימים לילדים צעירים ופוטנציאל מבוזבז למגרש כדורגל. אחרי ההלם הראשוני של ל"איזה חור הבאת אותנו. אין פה שום דבר לעשות" (התרגלו לטוב החבר'ה...) עוצמת ה Wi-Fi הטובה עזרה להרגעת הרוחות. לאחר מכן פנינו לשידרוג הסביבה ובעזרת שני מוטות ברזל וכמה אבנים הקמנו שער שישמש גם את הדורות הבאים. מיד נאספו הילדים השכנים למשחק וההערכה של המקום מצד הדור הצעיר השתפרה פלאים.

יום 12

מקלט הדובים ב Zarnesti (Rezervatia De Ursi Zarnesti). דרך עפר מוליכה למקום שממוקם על גבעה שצופה אל נוף יפה. הביקור רק בסיורים מאורגנים, בקבוצות של עד 50 איש, ומומלץ להזמין כרטיסים באינטרנט לשעות המוקדמות (מתחיל ב 9) כי ההליכה היא בשטח חשוף לשמש. המקום הוקם כיוזמה פרטית להצלתם של דובים שהוחזקו בכלובים קטנים במשך כל ימי חייהם, כשעשוע למבקרים במסעדות, מלונות או קרקסים. זה היה נוהג נפוץ ברומניה אבל גם במקומות נוספים באירופה. היום יש במקום למעלה מ 100 דובים ומגיעים אליו היום גם דובים שנחשבים מסוכנים לאחר שהתרגלו לקבל מזון מבני אדם. הדובים חיים בשטח מיוער גדול שמוקף בגדרות חשמליות. הביקור עצמו לא הרשים אותי במיוחד (כמו גן חיות ענק) אבל הסיפור מרתק והילדים מאוד התעניינו. יש גם מכלאה נפרדת לכמה איילים וכן איזור לזאבים.

משם המשכנו לקניון Zarnesti שנמצא בשטחו של הפארק הלאומי Piatra Craiului. כרטיסים שטובים לביקור של שבוע אפשר לרכוש במרכז המבקרים, באינטרנט או מפקח שעומד בדרך (לפחות בסופי שבוע). דרך עפר עוברת ליד Botorog Fountain, שהתגלה כצינור שנובעים ממנו מים קרים, ומשם ממשיכים בנסיעה לתוך הקניון עד לשער שאינו מאפשר להמשיך. דרך העפר ממשיכה לתוך הקניון כשמשני הצדדים קירות סלע זקופים. הדרך ממשיכה כ 4 ק"מ לתוך הקניון ובקצה כנראה מפל. אנחנו נשברנו לאחר כ 3 ק"מ מאחר וחוץ מצל (חשוב בחום הקיץ) הדרך הייתה די חדגונית. הדבר הכי מעניין שנתקלנו בו היו כמה מטפסי צוקים. מי שמגיע לסוף הקניון יכול גם לטפס לביקתה וממנה לרדת אל המעיין שהוזכר בהתחלה.

בדרך חזרה עצרנו בטירת בראן. התור הארוך לקופות לא עשה לנו את זה והסתפקנו בשוק המזכרות והאוכל שמקיף אותה.

יום 13

החלטנו לגוון בטיול סוסים. מתוך המלצות לשכת התיירות המקומית בחרנו ב Spirit of Horses ליד Poiana Mica. אני חשבתי שנקבל סוסים שיודעים ללכת אחרי הסוס המוביל וכך נרכב ביחד עם מדרים שיוביל את הקבוצה. בפועל, כל סוס הובל ע"י אחד מפועלי החווה שהלכו ורצו לצידנו מה שיצר אצלנו תחושה לא נעימה. עשינו סיבוב של כשעה ביער כאשר כשביקשנו שיצלמו אותנו על הסוסים דאגו להבהיר שהם מצפים לטיפ. בצד החיובי, הסוסים היו יפים ומטופחים. בסיכומו של דבר ההנאה היתה קצת חמוצה.

המשכנו לפויאנה בראשוב כדי לגלות שבמזג אוויר יפה (וחם) היא מוצפת בתיירים וללא טיפה של צל ברחוב הראשי.

חשבנו לבקר בטירת Rasnov ובפארק הדינוזאורים אבל הילדים הביעו התנגדות נחרצת, בין היתר בגלל העומס העצום במגרש החניה. גם ההצעה לבקר במערת הנטיפים שלידה אומגה בארוך של 1300 מ' (על פי השלט בכניסה), נדחתה על הסף.

המשכנו לארוחה ב Vila Club Bran, מלון ענק עם מגרשי ספורט ובריכות וממנו תצפית יפה על הטירה.

במלון Maridor הסמוך מצאנו מגרש טניס להשכרה ( אפשר גם להיכנס בתשלום נפרד לבריכת המלון) שעזר לנו להעביר את שעות האור האחרונות בהנאה גדולה.

יום 14

חזרנו לתוכנית הטיול שלנו מלפני יומיים לטיול באיזור Busteni. מיד בתחילת הנסיעה נתקלנו בשתי עגלות רתומות לסוסים, עמוסות לעייפה בירק שנקצר, ובראש כל "הר" שכזה יושבים כמה אנשים. ממש סצנה מסרט ישן שאותי מרגשת ואחרים קצת פחות.

את הדרך לבוסטני אפשר לתאר רק במילה אחת, סיוט. פקק של שעות של זחילה איטית מתמשכת. מדובר בכביש מספר 1, הכביש היחיד שמוליך לבוסטני, סינאיה ודרומה יותר גם לבוקרשט. השילוב של כביש צר שעובר דרך מקומות ישוב עם עומס תיירות חוץ ופנים של חודש אוגוסט, גורם לקריסת מערכות. אחר כשעתיים וחצי של נסיעה שהילדים עמדו בהן בגבורה, הגענו לנקודת ההתחלה. למפל Urlătoarea, יעד הטיול שלנו, אפשר להגיע בשביל מספר 5 מסומן בנקודות אדומות שיוצא מבוסטני או בשביל מספר 4, מסומן בנקודות כחולות, שיוצא מקצהו של רחוב Urlatoarea. אנחנו בחרנו באפשרות השנייה. השביל מטפס בתוך היער כאשר מדי פעם הוא עובר ליד זרימת מים נחמדה. כ-300 מ' של עלייה בגובה בשביל של כ-2 ק"מ. סה"כ לקח לנו כשעה של הליכה די נינוחה. המפל חביב אבל לא יותר מזה.

לאחר שירדנו בחזרה נסענו מרחק קצר אל Kalinderu Fun Park. יש שם רכבל, פארק חבלים קטן ומסלול קצר של מגלשות הרים מהסוג הבטיחותי יותר והכל למרגלות המצוקים האדירים של ההרים הסמוכים. אנחנו הסתפקנו בכמה סיבובים במגלשות ההרים שהיו נחמדות מאוד אבל המסלול קצר מדי.

השעה כבר היתה מאוחרת בשביל להספיק עוד משהו בסינאיה ולכן חזרנו הביתה, כאשר הדרך בכיוון ההפוך עדיין הייתה עמוסה מאוד.

יום 15

אחרי התלבטויות ארוכות החלטנו להקדיש את יום הטיול הכמעט אחרון שלנו והאחרון שלנו באיזור לקניון דמבוויציוארה (Dambovocioara). מהכביש DN73 נשקפים נופים נפלאים. אפילו הילדים ביקשו לעצור לצלם ולהצטלם! בהמשך עוברים דרך הכפר, משלמים כניסה לקניון (לא ברור לי למה תשלום נוסף כי הוא נמצא בשטח הפארק הלאומי פיאטרה קראיולוי שעבורו כבר שילמנו בנפרד) וממשיכים בין קירות סלע זקופים בגובה עשרות מטרים ונחל שזורם לו מימין ומשמאל. מומלץ לעצור ולהסתובב גם קצת ברגל. המשכנו עד למגרש חניה סמוך למערת הנטיפים. אם אין חניה אפשר להמשיך עוד הלאה עד למגרשי חניה שהוכשרו בהמשך. למרות שידענו שהמערה לא מרשימה (בלשן המעטה), אהבנו את העובדה שהמדריכים הם ילדי הכפר ותרמנו לכלכלה המקומית ולדמי הכיס שלהם.

החלטנו לנסות דרך חלופית לקטע מהדרך חזרה ופנינו לכביש 730. כביש מאוד צר, מפותל, חלקו הקטן דרך עפר, אבל הנופים שווים את האתגר. כפרים קטנים, חקלאים בשדות ואווירה של פסק זמן מהחיים במסלול המהיר שמתקיימים במרחק נגיעה מהם. בקטע צר של הדרך נתקלנו בכמה פרות שממש לא התרגשו מהרצון שלנו לעבור. צפירות והתקדמות איטית ממש לא הרשימו אותן ורק לחץ פיזי מתון שיחרר את הפקק.

חזרנו והתחברנו לכביש 73 והמשכנו לבראן לצילומים אחרונים של הטירה ולארוחה. סה"כ יצאנו בסביבות 10 בבוקר וחזרנו ב 15:00 להפרד מהבית.

יום 16

למודי נסיון יצאנו מוקדם מאוד לכיוון בוקרשט, כשהיעד הוא פארק המים Therme. השעה המוקדמת עזרה והדרך עברה ללא פקקים. הפארק מאוד מסודר והכול מתוקתק. שלל מגלשות ובריכות העבירו לנו 3 שעות של כיף. כיוון שמהאוכל לא התרשמנו, החלטנו לשלב אותו עם ביקור בקניון Banesa. חוץ מהעובדה שהוא קרוב לשדה התעופה שמענו שהמחירים בו זולים משמעותית מהארץ ושיש בו מבחר גדול של חנויות מותגים. הכל התברר כנכון חוץ מהמחירים שממש לא היו זולים ולפעמים אפילו יקרים יותר מאשר בארץ.

הזמן עבר מהר ויצאנו בדרכנו לשדה התעופה. הרכב ששכרנו היה מחברת Sixt. הוויז הראה מיקום מחוץ לשדה התעופה בעוד שבשדה תעופה היו שלטים להחזרת הרכב למגרש אחר. השומר לא איפשר לנו להכנס למגרש וכל הנסיונות לתקשר איתו נענו ברומנית שוטפת ועצבנית. לבסוף שוטר ששאלנו הציל את המצב והסביר לנו שאכן המגרש של Sixt ממוקם מחוץ לשדה התעופה. שלט קטן, לא היה מזיק. חזרנו להקשיב לוויז ומצאנו את המקום עמוק בירכתי מגרש חניה שמשמש גם לדברים אחרים.

אחרי החוויה המעצבנת של החזרת הרכב, הגיעו עוד שלוש. בביקורת הדרכונים נתבקשנו להמתין בצד כ 10 דקות עד שהצליחו להסדיר איזשהו רישום שנעשה לא כהלכה כשהגענו לסיביו. אחר כך הגענו למכס על מנת לבקש את החזר המס, רק כדי לגלות שהיינו אמורים להתקשר אליהם מהצ'ק אין ולהזמין אותם לראות את כל הדברים שמופיעים בקבלה. כמובן שכל התהיות שלנו מדוע המודיעין בשדה התעופה לא מודע לנוהל (שאלנו אותם, מה צריך לעשות) ולמה השלט שמסביר את התהליך נמצא במכס (קצת מאוחר מדי...) ולא בצ'ק אין נענו במשיכת כתפיים.

קינחנו בארוחה קלה שגם במונחים של שדה תעופה היתה יקרה ללא שום פרופורציה.

אז הסיום היה קצת מעצבן אבל זה לא גרם לנו לשכוח את החוויות שקדמו לו. רומניה מדינה יפה ומיוחדת אולם ליהנות ממנה בטיולי כוכב זו לא משימה פשוטה.

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של gilep?

‹ הפוסט הקודם
גיאורגיה בשניים
גיאורגיה בשניים
מתוך הבלוג של gilep
17-07-2019
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של gilep »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
×