תומר ושני מטיילים במזרח תורכיה

במזרח תורכיה הטבע פורח במלוא הדרו. טיולים באזור יובילו אתכם לאגמים נסתרים, כפרים נידחים ולנוף פסגות מושלגות. תומר ושני נפעמים מיפי הטבע שפרוש לפניהם ומקבלת הפנים מאירת העיניים וטועמים מהנוף המשכר ומהתה שנשפך שם כיין.
תומר סנדלר ושני סטולרו
|
מפה
תמונה ראשית עבור: תומר ושני מטיילים במזרח תורכיה
© איתמר ברק

יוסופלי

הטיול שלנו בתורכיה מתחיל כמה שנים אחורה. כל שנה חשבנו לאן לנסוע, תורכיה תמיד הייתה קרובה מידי, מקום שתמיד אפשר לנסוע אליו גם כשיש מעט זמן... אז תמיד ויתרנו. השנה חיפשנו מקום לא יקר מידי שגם יהיה קרוב (כי נמאס לנו מהטיסות הארוכות) והחלטנו - Turkey it is.

היום הראשון:
קנינו כרטיסים, לקחנו חופש, קראנו המון מידע באתר, שאלנו שאלות ופתאום מצאנו את עצמנו על המטוס שיצא באיחור כמובן. טורקיש איירליינס מדליקים מזגן רק דקה לפני ההמראה (מה שמאוחר יותר התברר כתסמין מקדים להתנהגות טורקית), הנוסעים חצי מתעלפים והדיילת עוברת עם כוסות מים בניסיון נואש להציל את המצב. מה עושים? ישנים עד להמראה. הטיסה בסך הכל הייתה טובה ובסופה נחתנו בשדה התעופה של איסטנבול. אחרי שעתיים המתנה בשדה תעופה ונשנוש בבופה, עלינו על עוד טיסה ישירות לארזורום – השער למזרח תורכיה.

בארזורום כבר הכול נראה אחרת. עמק עם הרים מסביב, אויר נפלא ומזג אויר מצוין. יצאנו משדה התעופה וחיפשנו אוטובוס לארזורום, אחרי הרבה תנועות ידיים גילינו אותו ויצאנו לדרך. כמובן שהנהג לא הדליק מזגן (מה שלא באמת מהווה בעיה אם החלונות היו נפתחים). באוטובוס ניסינו לברר, בלי הצלחה רבה, איפה לרדת על מנת לקחת דולומוש ליוסופלי. בחור תורכי בעל אנגלית עילגת הבין אותנו איכשהו ואמר שנבוא אתו, אז באנו. ירדנו במרכז העיר עם מרוט, שטען כי הוא מהנדס מזון (כנראה שזה מה שהוא ידע להגיד באנגלית) והתברר כבעל חנות לקרמיקה, בסופו של דבר. האוטובוס ליוסופלי ייצא לטענתו יותר מאוחר ורק נעצור אצל חבר שלו קודם להגיד שלום... עצרנו ושתינו את התה הראשון שלנו בתורכיה (אחד מיני המונים, והמנהג האהוב עלי בתורכיה). אחרי כמה דקות ראינו שכדאי להזדרז להגיע לאוטובוס ופתאום מרוט ראה שמאוחר, הזמין מונית על חשבונו ושלושתנו דהרנו אל תחנת הדולומושים. כשהגענו גילינו שהדולומוש יצא כמה דקות קודם לכן, וממילא היה מלא. מה עושים? מחכים שעתיים לאוטובוס הבא. 

תומר שם לב שהוא שכח את משקפי השמש במשרדו של החבר של מרוט. אני נשארתי בתחנת האוטובוס עם התרמילים, ותומר ומרוט חזרו רק אחרי שעה!! (כן, לא פחות, ונורא דאגתי...). מסתבר שמרוט לקח אותו לסיבוב אצל כל החברים שלו והטביע אותו בתה. אחר כך, כשגילה ששנינו עובדים במחשבים נסענו למשרד המשפחתי לתקן את המחשב הסורר, מה שכמובן לא הצליח... עוד סיבוב חנויות קטן למצרכים לדרך על חשבון מרוט (היה לו ממש לא נעים שפספסנו את האוטובוס) ויצאנו לדרך באוטובוס חדיש. במהלך הדרך התוודענו לכוהל הריחני לשטיפת הידיים בתורכיה, ולשווארמה התורכית (Döner), בלחם כמובן (עוד מוטיב מרכזי ביותר בתורכיה), להמון מים שבהם השקו אותנו ולתה תורכי מתוק וריחני. נסיעה ראשונה, אנשים מקסימים שרק רוצים לעזור (למרות החשדנות הראשונית שלנו), ריחות, טעמים והנוף המקסים בדרך: הרים גבוהים, עצים ירוקים ושקיעה שצבעה את הדרך ואת הלב במיליון גוונים של אדום. האוטובוס כמיקרו-קוסמוס של תורכיה כולה.

היום השני והשלישי:
יוסופלי, עיירה נחמדה ומרכזית באזור, המקומיים חושבים שהיא ממש גדולה, וזה די נכון לעומת כפרים של 200 תושבים. אפשר להשיג בה גזיות די זולות (15 לירות = 45 ¤), אבל לא מתאמים מגזיית הברגה לניקוב (ועברנו על כל החנויות – באמת), וכל ציוד אחר שיהיה יעיל יותר וזול יותר להמשך הטיול. היא שוכנת ליד הנהר, מיקום מצוין לכל אוהבי הרפטינג. אנחנו נהנינו מהאווירה, הטיולים באזור, המסעדות המקומיות והפארק – לפארק מגיע שנקדיש פסקה שלמה שכן הוא מתאר תרבות שלמה של בתי הקפה, או שמא אומר תה, בתורכיה

באמצע הפארק יש מזרקה, אגם, או סתם דשא (יש אינספור וריאציות) ומסביב המון כסאות ושולחנות של כתר, שמשיות צבעוניות, שש-בש ותה שזורם כמו מים. כולם, מילדים עד מבוגרים מוצאים להם זמן להגיע לשתות תה, לאכול גלידה, סתם לשחק שש-בש עם תיירים כמונו וליהנות מהבחוץ – זה הזכיר לי את ההודים (הדלקת האור בגלידרייה בכל פעם שניגש קונה חיזקה את ההרגשה). לתומר זה הזכיר יותר מקומות בילוי של ההורים שלנו בשנות ה-70.

אז מה עשינו ביוסופלי חוץ מלשבת בפארק? בעיקר טיילנו. במשך היום וחצי ששהינו ביוסופלי נסענו לכפר Tekkala, שהוא כרבע שעה נסיעה ומשם טיילנו ברגל לאתר הכנסיות העתיקות Dört Killise- ארבע הכנסיות. המסלול כולו ירוק לאורך הדרך ומים זורמים ונשפכים כמעט מכל מקום. היה ממש חם וקצת לפני שהגענו לכנסייה טבלנו במימי הנהר הקפואים. לכנסייה הראשונה הגענו אחרי כשעתיים וחצי של הליכה ולולא משפחה שפגשנו באזור היינו מפספסים את הכנסייה, היא מוסתרת ונמצאת במעלה גבעה מצידה השמאלי של הדרך. לא המשכנו לשאר הכנסיות, אבל מי שמגיע עם רכב יכול לנצל את השעתיים האלו לראות גם את האחרות. בדרך חזרה תפסנו טרמפ עם המשפחה שפגשנו – וזה היה מזל גדול שכן רבע שעה לאחר שיצאנו בדרכנו חזרה התחיל לרדת גשם זלעפות שלא פסק במשך כמה שעות. למחרת יצאנו לטייל לאורך הנהר לכיוון צפון (הכביש שפונה לברהל). השביל עובר בין הכפרים באזור, בין מטעים של עצי פרי מכל הסוגים והמון מים. מומלץ. 

לתחילת הכתבה

אגם קרהגול ואולגונלר

היום הרביעי והחמישי:
בברהל ישנו בפנסיון של מהמט (בעונה כדאי להזמין מקום), האירוח נהדר והאוכל מצויין. מתיירים אחרים למדנו שיש מספר מסלולי טיול קצרים יותר וארוכים יותר באזור ולכן ניתן לשהות כאן מספר ימים נהדרים. המליצו לנו על טיולים לעמק הפרפרים וטיפוס לא ארוך לרכס הנמצא ממול לפנסיון. אנחנו החלטנו לצאת לאגם קרהגול למחרת. חשוב לציין שקרהגול פירושו אגם שחור ומספר רב של אגמים כאלו מצוי באזור הצפון מזרחי של תורכיה. אל האחרים הגישה קלה יותר והם נמצאים בשמורות טבע (מומלץ לברר יותר פרטים במדריכי הטיולים). 

יום הטיול לקרהגול היה אחד הימים היותר חווייתיים ומלאי אירועים שהיו לנו בצפון מזרח תורכיה. תפסנו טרמפ עם קבוצה שהתארחה בפנסיון לכפר ננזרה, מומלץ להגיע לכפר עם טרמפ ולארגן טרמפ לדרך חזרה. התחלנו את המסלול מהכפר ונעזרנו בסיפור דרך די טוב שפורסם באתר. המסלול קשה, רוב הדרך היא בעלייה די תלולה, אך הנוף המדהים שווה כל מאמץ (ואנחנו לא יוצאי סיירת מטכ"ל). האזור כולו ירוק ומלא פריחה, ולאורך המסלול ניתן לראות את המפל והנהר המנקזים את אגם קרהגול ואת הפסגות המושלגות של ההרים. האגם מקסים ובמידה שמזג האוויר טוב ניתן לחנות בו וליהנות מנוף אלפיני משכר. פגשנו בפנסיון שוודים וגרמנים, שאפילו קפצו לשחייה באגם (מטורפים!). כחצי שעה לפני האגם התחיל לטפטף גשם, אך מכיוון ששכחנו את מעילי הגשם בפנסיון עודדנו את עצמנו שמדובר רק בטפטוף. ה-"רק טפטוף" הפך לגשם חזק, השמיים כוסו בעננים וכשהגענו לאגם השתקפות השמיים גרמה לו להיראות שחור לגמרי (מכאן שמו כנראה). האגם עצמו נמצא למרגלות הרים אלפינים מושלגים, וכל פעם שיצאה השמש הוא נצבע בצבעי כחול טורקיז, הוא מוקף באלפי פרחים לבנים (אדלווייז, צלילי המוסיקה זוכרים?) – בקיצור מקסים!! 
 
בדרך חזרה תפס אותנו גשם זלעפות וברד, כך שאת הדרך חזרה ליאלות (כשעה וחצי) עשינו בריצה, כשאנו מתחבאים מידי פעם מהגשם תחת עצים וסלעים. ביאלה השנייה ילדה כבת 12 הכניסה אותנו אליה הביתה להתחמם ליד התנור ואחרי חצי שעה כבר היינו יבשים יותר. כמובן שאז יצאה השמש ואת שארית המסלול עשינו בשמש חמימה של אחר הצהרים שבהחלט היטיבה את המצב. 

כשהגענו חזרה לננזרה כבר היינו ממש מותשים וייחלנו לאיזה דולומוש שיעבור בדרך ויחסוך לנו שעה וחצי של הליכה מיותרת עד לפנסיון. מישהו בטוח שמע, כי אחרי כמה דקות הגיע דולומוש ואני בריצה מטורפת עצרתי אותו בשבילנו. כמובן שבתורכיה כמו בתורכיה נהג הדולומוש לא יכול ישר לצאת לדרך, אלא צריך לאסוף קודם כמה אנשים. נסענו לכפר קרוב והדולומוש התחפר בבוץ. כמה טורקים, המון קש ואבנים, ו-40 דקות מאוחר אפשר לצאת לדרך... כמעט. מוחמד, הנהג אומר שעליו לחכות לבני משפחת חברים, אבל שנבוא בינתיים לשתות איתם תה (לדעתי, התה הוא זה שמזיז את הכל באזור הזה). התארחנו בבית חבריו ותה היה פסיק קטן בחפלה שהייתה שם – עוגות, עוגיות, ביסקוויטים והמון המון המוווון תה. וכעת לפינת הטיפ, אם אתם לא רוצים יותר תה, אל תסיימו את הכוס, מובטח לכם שלא ימלאו אותה שוב. אחרי שעה וחצי הגענו עייפים, אך מאוד מרוצים חזרה לפנסיון לארוחת ערב. היום סוכם כאחד הימים המופלאים באזור. והמסקנה: לא לשכוח מעילי גשם.    

 את יום המחרת בילינו במנוחה, כביסה, שיחות ומשחקים עם תיירים נוספים בפנסיון. אחר הצהריים לקחנו דולומוש לאולגונלר (Olgunlar), כשעתיים נסיעה מברהל. גן עדן בין הרים, שקיעה מקסימה ואנשים מקסימים עוד יותר. כשהגענו, הצטרפנו לארוחת הערב ולאחר שיחה עם חבר`ה שטיילו באזור הבנו שפרדות לא יכולות לעבור את המסלול שתכננו. התוכנית המקורית הייתה ללכת מאולגולנר לאיידר (Ayder) דרך פאס ה- Caymakçur, לעבר האגמים (Kara Denis Gölü, Büyük ואחרים) ומשם דרך יוקארי קווארון (Yukarı Kavaron) לאיידר (מסלול בן יומיים). מכיוון שהפסגה הייתה מושלגת, לא ניתן היה לעבור עם פרדות, בנוסף, לא ממש רצינו ללכת בשלג של מטר גובה עם כל הציוד עלינו. הוחלט אם כן על טיול יום באזור ונסיעה לאיידר. 

בנו של איסמעיל (הבעלים של הפנסיון) הוא בחור מקסים שמדבר אנגלית מצויינת. את המשך הערב בילינו אתו בשיחה קולחת ומעניינת על החיים באזור ועל העתיד. עובדה מעניינת: בכפר נשארות בערך רק 4 משפחות בחורף, כל השאר עוברים ל-"עורף" ושלג של כמה מטרים לא מאפשר להגיע אליו. אם מישהו מת, יש להם חדר מיוחד לשמור עליו (וזה לא קשה בתנאי החורף) עד להפשרה, אז אפשר יהיה לקבור אותו... 

היום השישי והשביעי:
בילינו בטיול יום על הגבעות מעל הכפר, הצבע הירוק שולט בכל מקום ונשקף משם הנוף של רכס הקצ`קר ופיסגתו. הפריחה מדהימה וחתיכות שלג ענקיות שעדיין לא הפשירו תלויות מעל הנחלים. ניתן גם לטייל לכיוון יאילאלאר, כחצי שעה הליכה. את הערב בילינו עם חבר`ה גרמנים שפגשנו עוד בפנסיון בברהל ובארוחת ערב טובה. למחרת יצאנו לכיוון איידר. 

מוקדם בבוקר עלינו על דולומוש מאולגונלר ליוסופולי, כעבור 3 שעות עלינו על אוטובוס עם אקלים מיוחד (אין אויר ואין מזגן) עד לפאזאר, ומשם לקחנו דולמוש נוסף לאיידר – סך הכל 7 שעות מאולגולנר לאיידר (עם עצירה לשווארמה כמובן). לאורך כל הדרך ניתן לראות את שדות התה ומפעלי התה באזור, הכמות עצומה והחלטנו ששווה לבקר בהם בפעם הבאה באזור. 

כשהגענו לאיידר כל הנוף נראה פתאום אחרת, ערפילים בכל מקום וגשם אוסטרי דק מטפטף ללא הרף כמעט. הכל ירוק, אבל ירוק אחר, אירופאי כזה... וגם כאן, מים לא חסרים. איידר הוא כפר מתוייר למדי, מה שהופך אותו ליקר יותר, אבל יחד עם זאת חמוד, שקט ובסיס מצויין לטיולים באגמים ובאזור. התמקמנו בפנסיון קטן במרכז ויצאנו לאכול – באיידר גילינו שבכל המסעדות מוכרים את אותו האוכל (ממולאים, גבינה חמה, קבב או דגים) אז באמת לא משנה איפה תאכלו. כן נמליץ על הבקלאווה המקומית - Local baklava, שהיא בהחלט שינוי טעים ומעניין מזה שאנחנו מכירים. מאיידר ניתן גם לרדת לעיר פאזאר לאורך חוף הים השחור, יש שם המון מסעדות של אוכל ביתי ושווארמיות. בנוסף, כל הרחוב הראשי הוא שוק אחד גדול שנחמד להסתובב בו. 

לתחילת הכתבה

מהאגמים לאיסטנבול

היום השמיני והתשיעי:
בשעה שמונה בבוקר (רצינו מוקדם יותר, אבל היינו תלויים בדולומושים בעיירה) לקחנו דולומוש ליוקארי קווארון ומשם תכננו לצאת לטיול של יום וחצי לאזור האגמים. חלק מהציוד השארנו בפנסיון. העלייה לאגמים מיוקארי קווארון לקחה לנו כ-3.5 שעות, מכיוון שהערפילים הקדימו להגיע והיה קשה לראות את המסלול (יש באתר מספר מסלולים לא רעים לעלייה לאגמים – שילבנו ביניהם). מומלץ לישון ביוקארי קווארון וכך ניתן להקדים עוד יותר את הערפילים. בדרך גם תפס אותנו גשם – אבל הפעם היינו מוכנים!!! כשהגענו למעלה לא מצאנו את האגם, אך לאחר מספר דקות הערפילים התפזרו לזמן מה וגילינו שאנחנו עומדים 20 מטר מהאגם הראשון - Büyük Denis, מכיוון שהיה גשום החלטנו לחנות ולהמשיך לטייל אחה"צ. הקמנו אוהל, אכלנו והלכנו לנוח קצת. אחה"צ הערפילים התפזרו וסוף סוף יכולנו לראות היכן אנחנו נמצאים: הרים מושלגים מסביב, הרבה ירוק ושלושה אגמים במפלסים שונים– נוף מאלף שפשוט ישבנו ובהינו בו. שקט והרגשה של כמה אנו קטנים לעומת הטבע הגדול והמדהים הזה מילאה אותנו. 

אל ה-"מחנה" שלנו הצטרפו מאוחר יותר זוג נוסף ושלושה טורקים מצחיקים, איתם בילינו את הערב. לטורקים יש שני תחביבים באזור הזה והם לירות ברובי אויר ו... זיקוקים. כשהכל היה כבר חשוך הם ניגשו אלינו כדי להזהירנו שלא ניבהל ממופע הזיקוקים. אין ספק שזו הייתה חוויה הזויה משהו, אבל יחד עם זאת משמחת ביותר (זיקוקים זו אחת האהבות הגדולות שלי). 

בבוקר התעוררתי לפני כולם לשמיים כחולים ובהירים, האגם היה נראה כמו השתקפות מושלמת של כל הנוף מסביבו והאוויר היה צלול ונעים. עוד אחד מהרגעים בהם לא ממש האמנתי שאני נמצאת שם ולא מסתכלת על איזו שהיא מצגת של הרים מתורכיה שמישהו העביר במייל... אחרי ארוחת בוקר קלה ירדנו חזרה ליוקארי קווארון. הפעם הצלחנו להקדים את הערפילים ותוך שעתיים וחצי של ירידה היינו חזרה למטה. את שארית היום בילינו במעיינות החמים ובשיטוט בין הדוכנים הרבים בכפר, המוכרים מזכרות – אגב, המחירים יותר זולים מאשר באיסטנבול למי שתוהה, אל תתביישו להתמקח. מטיילים אחרים המליצו על טיולי יום בכפר הצפוני לאיידר, צ`ימלהמשין. בנוסף, יש באזור המון מסעדות דגים נחמדות שיושבות לשפת הנהר. קחו בחשבון שהדגים פה די קטנים רוב הזמן, אולי תצטרכו להזמין שניים לאדם. 

היום העשירי – נסיעה לטרבזון וטיסה לאיסטנבול:
כמעט שנגמר הטיול שלנו באזור הקצ`קר, אין ספק שעוד נחזור למזרח תורכיה, יש עוד הרבה מה לראות באזור המזרחי והצפון מזרחי חוץ מהמסלול הרגיל (שהוא מדהים כשלעצמו). בנוגע למדריכים, אנו ממליצים על ה- Rough guide, שני עיינה בו אצל מטיילים אחרים והוא נראה לה מוצלח יותר מה-Lonely Planet על תורכיה

גם ביום הזה עבר עלינו טיול הזוי במיוחד: תכננו להגיע לפאזאר, להסתובב בה קצת ומשם לקחת אוטובוס לטרבזון כדי להגיע לטיסה לאיסטנבול. פיספסנו את הדולומוש, אבל בעזרתה האדיבה של בעלת הפנסיון תפסנו טרמפ עם ארבעה מורים טורקים שהגיעו לנופש באיידר והיו בדרכם הביתה. במהלך הנסיעה התברר שגם הם נוסעים לטרבזון, ולאחר כ- 40 דקות שמנו לב שכבר עברנו מזמן את פאזאר (והם לא הורידו אותנו), כששאלנו הבנו שהם לוקחים אותנו איתם לטרבזון. אין גבול לנחמדות, במיוחד שהאוטו היה די צפוף יחד איתנו. מה שהיה מוזר הוא (וזה ליווה אותנו לאורך הטיול) שהם ישר הבינו שאנחנו באים איתם, בלי לשאול או לאשר איתנו... נראה לפעמים שהטורקים מתייחסים לדברים שאמרנו כמוחלטים, כך שאם תהרהרו במשהו, עשו זאת בלב או הבהירו את רצונכם באופן די ברור. הנסיעה לטרבזון היא לאורך הים השחור, גם כאן כל הדרך מלאה בשדות עלי תה... הנסיעה ארכה כשעתיים וחצי (בגשם שוטף שהביא לשיטפונות באזור מאוחר יותר באותו השבוע). 

בכל מקרה, החבר`ה עברו בדרך במנזר סומלה (קצת דרומית לטרבזון), אז לא נצטרף? מנזר סומלה עצמו נמצא במקום יפה (הנוף די משותף לכל האזור ליד הים השחור), מאוד מיוער וירוק, וכמובן מלא מים. מה שיפה יותר במנזר הוא הפרסקות בהן הוא מעוטר, הרוב משוחזר כמובן. מי שעובר באזור שיגיע לביקור, אך להגיע במיוחד בשביל המנזר נראה לנו די מיותר. אחה"צ החבר`ה הסיעו אותנו לשדה התעופה ומשם היישר לאיסטנבול.

היום האחד עשר- היום השבעה עשר – איסטנבול:
באיסטנבול היה לנו די הרבה זמן, טיילנו די באיזי וחווינו מהכל. איסטנבול, עיר מקסימה, המשלבת בתוכה מזרח ומערב, נופים עירוניים וטבעיים, המון ים מסביב, אוכל טוב, בילויים מכל סוג, תרבות ונגישות מדהימה כמעט לכל אזור. היא הזכירה לי אותנו קצת, דתיים וחילוניים, מזרחים ומערביים, אנשים שמנסים למצוא את עצמם בקצת מכל דבר ולהצליח לשלב. האופן שבו הטורקים מעריכים את הדמוקרטיה ראוי להערצה, לא מעט מהאנשים איתם דיברנו, שמחו לספר שהם מוסלמים ומתפללים לאללה, אך מתוך רצון ולא מתוך כפייה. כולם יכולים להתלבש איך שהם רוצים ולהאמין במה שהם רוצים. היה משהו מקסים בקבוצת בנות בגילאי התיכון שחלקן הסתובבו עם רעלה וחלקן עם גופיות קייציות. 

אני לא אפרט מילה במילה את השבוע שעברנו באיסטנבול, אבל כן אדרג את המקומות בהם היינו ואוסיף המלצות פרטניות. פשוט תפתחו מפה כשתגיעו ותתכננו לכם את הימים לפי האזורים בהם אתם מעונינים לבקר. (הדירוג הוא מ- 1 עד 5, כש - 5 הוא הגבוה ביותר). אפתח ב- Tourist information המצוין שיש בעיר. אנחנו ביקרנו בזה שנמצא ליד מתחם האיה סופיה והמסגד הכחול. קיבלנו שם המון מידע, מפות מפורטות של העיר ואמצעי התחבורה בחינם, כמו גם מפת מסלולים מומלצת בעיר העתיקה. אנחנו לנו בעיר העתיקה וזה נראה לי האיזור הנוח ביותר למבקר בפעם הראשונה בעיר. על התחבורה בעיר נכתב הרבה באתר אז לא אוסיף, רק אציין שהיא מצוינת ומאוד יעילה. אנחנו ממליצים לקנות Akbil, זה מעין כפתור אלקטרוני שניתן לטעון אותו בכסף ולהשתמש בו לכל אמצעי התחבורה בעיר. 

מסגדים
המסגד הכחול – מרשים, אבל עמוס מטיילים. קיבל ציון 4. לעומתו, מסגד סולימניה והקבר של הסולטנים מקסים עוד יותר ופחות תיירותי, שם באמת הרגשנו את ההרגשה המיוחדת המורגשת במקומות קדושים – ציון 5. 

ארמונות
אנחנו לא חובבי ארמונות ולכן ויתרנו על הטופקאפי, אבל ביקרנו בארמון דולמבחצ`ה, ארמון שממוקם במקום מופלא הצופה אל הים. הארמון מתהדר במיוחד בנברשות המדהימות השוקלות בין 1-4.5 טון וכמו כן בשטיחים הטורקיים והפרסיים שלו – כדי לא להרסם התבקשנו לעטוף את נעלינו בניילון ורוד...אתם יכולים לתאר לעצמכם את רעש ההליכה של הקבוצה בארמון. הסיור בארמון הוא בן שעתיים ועל כל אלו הארמון קיבל ציון 4. 

שווקים: 
הבאזאר הגדול, גדול, יפה ותיירותי מאוד!!! ההנאה של הסתובבות בשוק די נפגמת כאן לדעתנו וכדי למצוא מתנות במחירים לא יקרים (גם בהשוואה לארץ) צריך להתמקח, והרבה. קיבל ציון 3. לבאזאר התבלינים לעומתו חזרנו פעמיים. מלבד השוק המקורה, כל הרחובות המקיפים את המבנה מכל הכיוונים הם שוק אחד גדול, שוק מקומי יותר בו מוכרים הכל. גם האזור המקורה וגם סביבתו מפתים, צבעוניים וסוערים, כמו ששוק צריך להיות. מבט לכל כיוון ומידי פעם טעימות, יספקו את כל החושים. טעמנו פירות יבשים, גבינות, קינוחים מקומיים, ראחאת לוקום (והמון), פיצוחים ואגוזים, נקניקים ושווארמה...מומלץ בחום – ציון 10!! 

שייט: 
שטנו עד למיצרי הבוספורוס במעבורת עירונית, אין כל צורך במעבורת / שיט פרטי. מקסים לראות כמה מים יש מסביב לעיר הזו וכמה היא גדולה, באיסטנבול יש כ- 18 מיליון איש והשכונות הרחוקות נראות כמו כפרי דייגים ולא חלק מעיר... השייט מספק צפייה באזורים הצפופים יותר וגם באלו המרווחים והעשירים של העיר. התצפית ממצודת רומלי על המיצרים מרשימה. את הדרך חזרה מהמיצרים עשינו ברגל ובאוטובוסים, יורדים ומטיילים בין השכונות השונות. ממצודת רומלי לקחנו מעבורת לסארייר ומשם אוטובוס לב�ב�ק. מבבק הלכנו לאורך הטיילת עד לארנבוטאקוי. הטיילת יפה והספורט הלאומי של איסטנבול (דייג) הגיע גם לשם. חלק מהשכונות שבדרך הן שכונות עשירות מאוד, תמצאו שם את מירב רשתות הקפה וההלבשה האמריקאיות והאירופאיות ויאכטות מכל הגדלים והמינים. כל הטיול קיבל ציון 4. 

רחובות איסטנבול: 
הדרך הטובה ביותר לדעתנו להכיר עיר היא פשוט ללכת ברגל ואיסטנבול מספקת שפע בלתי נדלה בנושא הזה... כל האזורים שציינתי יקבלו ציון 5. 

• טיול ברובע סולטאנאהמט, הרובע בו מצויים האיה סופיה והמסגד הכחול אוצר בתוכו רחובות צבעוניים, היסטוריה, חנויות של שטיחים, קרמיקה ומנורות, המון מסעדות רומנטיות ואוירה של חופש. 

• טיול אחר יכלול הליכה לאורך רחוב דיבאניולו, שם אפשר למצוא סמטאות חמודות ונחבאות עם בתי תה. פנייה לכיוון האוניברסיטה ודרך השוק הגעה למזח אמינונו. החיים באזור המזח שוקקים וכיף להסתובב שם ביום וגם בלילה כשכל המסגדים וגדות הנהר מוארים. הליכה על גשר גלאטה תעביר אותנו לצדו השני של החלק האירופאי. על גשר גלאטה מבחר מסעדות דגים נחמדות והרבה בארים. 

רחוב איסתכלאל והאזור הצפוני לו (שכונת Nişantaşi) מלאים חנויות אופנה מכל הרשתות האפשריות. רחוב איסתכלאל זימן לנו מפגש נחמד עם פסטיבל הגאז` בו הופיעו להקות לאורך הרחוב. ברחוב עצמו המון בתי קפה ומסעדות והוא הומה, כמעט תמיד בנוער איסטנבולי ותיירים, אנחנו אהבנו. מאזור מגדל גלאטה ובתי הקפה ומגשר גלאטה ניתן לצפות בשקיעות זהובות, שבהחלט מסבירות למה לנהר באזור הזה קראו ה- Golden horn. 

• השכונות לאורך הבוספורוס, בהן טיילנו בדרך חזרה מהשייט על הבוספורוס. 

אזור אורטאקוי – אורטאקוי היא עוד אחת מהשכונות העשירות באיסטנבול, תוכלו למצוא בה בתי קפה שמשקיפים לים, מסעדות, בארים ולאוונגי`ם מכל הסוגים והמינים וכמובן טיילת נחמדה. מי שיסתובב שם ישים לב שאורטאקוי היא "נחלת בנימין" אחת גדולה בנושא תכשיטים. המקום עמוס לעייפה בדוכני תכשיטים זולים וגם כאלו של מעצבים. באורטאקוי קיים גם בית הכנסת היהודי "עץ החיים", לא נכנסנו, אך שמענו שיש להצטייד באישור כניסה מהרבנות באיסטנבול בימים אלו. 

לתחילת הכתבה

אוכל ותרבות

אוכל: 
אין ספק שחלק מהחוויה באיסטנבול זה האוכל, טעמנו מכל מה שאפשר ונהנינו מאוד. כמעט כל מסעדה שנייה בעיר מגישה קבבים מכל מיני סוגים: בקר, כבש חריף ועוד. והמנות בדרך כלל מגיעות עם ירקות. האח החורג של הקבבים, ולדעתנו די מנצח אותם הוא ה- Döner, השווארמה המקומית. זול, טעים, מגיע בלחם, פיתה או מעין לאפה, אך שימו לב, התוספות היחידות הן חסה ועגבנייה, לפעמים תתקלו ביוגורט. הטורקים אוהבים את השווארמה שלהם יבשה ובטעם של בשר בלבד. מה עוד בא בלחם? דגים כמובן, ישנם המוני דוכנים המוכרים פילה דג מטוגן, התוספות? כמו עם השווארמה. ישנן המון מסעדות דגים ופירות ים בכמה אזורים – שוק הדגים, גשר גלאטה וכל השכונות לאורך הבוספורוס בצד האירופי, בכל ארוחה מוגשים מזטים טעימים – מומלץ!! 

ברחבי איסטנבול ובמיוחד ברחוב איסתכלאל תמצאו מסעדות אוכל ביתי המגישות מבחר ענק של תבשילי בשר וירקות, קחו צלחת ובחרו מה שנראה טוב, אנחנו אכלנו תבשילי תרד, חצילים, בשר וחיטה מלאה – מעולה!! 

הקומפיר – זו תופעה מוזרה, אבל כנראה מבורכת לפי הטורקים. הם אופים תפוחי אדמה ענקיים בגריל וממלאים אותם. נשמע טעים, לא? ניסינו, הוספנו מלא סלטים מוזרים ונמנענו מכמה רטבים בעלי צבעים רדיואקטיביים – החלטנו להמנע מקומפיר בעתיד. התפו"א מצוין, אבל בענייני הסלטים הממלאים אותו יש מקום רב לשיפור. 

יותר מכל דבר באיסטנבול ראינו שני דברים: דוכני תירס ובייגלה חם – ניסינו גם אותם, זול ומוצלח ביותר למטרת נשנושים. 

ולסיום, הקינוחים: יש להלל את הראחאת לוקום וכל מילה שנוסיף תגרע. ישנם כל מיני פודינגים מוזרים, אנחנו ניסינו את הפונדנט, מעין פודינג שוקולד עם עוגה באמצע – לא מדהים. לעומתו, ה-Ashure הוא מעין רסק תפוחים מעורבב בחיטה מלאה, ומעל הרבה פירות יבשים ופיסטוקים – מתוק בטירוף, אבל מצוין. מומלץ לשטוף עם הרבה הרבה מים. 

תרבות: 
אירועי התרבות שלנו באיסטנבול הסתכמו בטקס ה- Sema – הדרווישים המחוללים ובקונצרט של התזמורת הצבאית במוזיאון הצבאי ועוד מופע פולקלור פרטי... 

• טקס ה- Sema - אנחנו היינו בטקס בו משתתפות גם נשים (שוויוני יותר), שהתקיים בתחנת הרכבת Sirkeci. הדרווישים מאמינים שהטקס יביא אותם לאמת הנצחית ובזמן הטקס אכן נראה שהם נמצאים במצב של שיכרון חושים. הם מאמינים שאלוהים נותן להם אהבה אותה צריך להעניק לאחרים ולא לשמור רק לעצמם, והנתינה הזו היא מה שמפריד בינינו לבעלי החיים והצמחים. הטקס עצמו מורכב מארבעה מחזורים בהם הדרווישים מדומים לאוהבים (את האל), בראשון הם צופים בכל העולמות ומבינים את הגדולה וההוד של האל. במחזור השני האוהבים נפרדים מהספקות ומעידים על אמונתם באל. במחזור השלישי הם מגיעים לבגרות וברביעי לחוסר הקיום בתוך הקיום האלוהי. נשמע קצת מוזר, לא? הפילוסופיה שלהם מעניינת הרבה יותר מן הטקס. אחרי המחזור הראשון הכל נראה אותו הדבר ואנחנו לא הרגשנו משהו ממה שהם מרגישים כנראה. הטקס עצמו מלווה על ידי נגנים עם מוסיקה מסורתית. נחמד, אבל די מונוטוני. מה שכן, הלוואי וכל האיסלאם בעולם היה מתנהל באותה אמונה ואהבה של הדרווישים לעולם. קיבל ציון 3. 

• התזמורת הצבאית – למרות המלצות רבות באתר, מאוד התאכזבנו. מדובר בתזמורת המדמה את התזמורות העתיקות של הצבא הטורקי, היא מורכבת מכלי נגינה עתיקים בהם השתמשו מאז התקופה העות`מנית. הקטע הראשון נחמד וכל השאר נשמעים מאוד דומים לו... הבעיה הייתה שאחד הכלים שלהם נשמע כמו חמת חלילים בעלת צליל צורם ופשוט עשה לנו חור בראש, מזל שהמחיר זול להחריד – 3 לירות (ואני רק אציין שבן זוגי מנגן על כמה כלי נגינה, כולל כלי נשיפה ושנינו מאוד אוהבים קונצרטים בכלל). קיבל ציון 2. לעומת זאת מי שמתעניין במוזיאונים צבאיים, המוזיאון הצבאי די מוצלח ומכיל מגוון רחב של כלי נשק מכל התקופות (הטורקים נלחמו הרבה מאוד לאורך השנים). 

• באיסטנבול פסטיבלים רבים של מוסיקה, במיוחד בחודשי הקיץ. בזמן שהותנו התקיים פסטיבל הג`אז הבינלאומי וזכינו למופעי רחוב ברחוב איסתכלאל – תבדקו מה קורה כשאתם מגיעים. המופעון הכי נחמד שנתקלנו בו היה במבצר רומלי, בדרכנו חזרה למטה פגשנו קבוצה ווקלית של פנסיונרים מגרוזיה, שהגיעה לפסטיבל פולקלור בתורכיה וגם כן טיילו באיזור. הגברים בקבוצה ניצלו הפסקה קצרה על מנת לשיר כמה שירים וכשהם שמעו שאנחנו מישראל הם פצחו במחרוזת שירי ארץ ישראל...שיחקו אותה!!  

חמאם: 
אני לבדי ביקרתי בחמאם Çhağalolu, הנמצא ברחוב Caddesi Yerebatan בעיר העתיקה, מאוד קרוב לאיה סופיה. החמאם משופץ בצורה אותנטית לחלוטין. זכיתי בקרצוף משולב במסאז` – חוויה מרעננת ומשחררת. אני במיוחד אהבתי לשפוך על עצמי מים קרים כשמסביבי אדי המים החמים. על התענוג שילמתי 40 לירות (אין ספק שהחמאמים התיירותיים יקרים יותר, אבל גם נקיים יותר).

לסיכום: תורכיה מעניינת, יפהפייה, טעימה והאנשים מאוד נחמדים (רובם). יש שם המון תה, צבעים, שווקים, הרים, אגמים, ערים מעניינות וארכיאולוגיה. היא קרובה ומתאימה גם לטיולים עם ילדים, אכן יש בה הכל. לנו זה היה הביקור הראשון ואין ספק שהוא הראשון מיני רבים שעוד יהיו. אנחנו מקווים שהטיפים יעזרו לטיולכם, ונשמח לענות על שאלות נוספות.

תעשו חיים!!!

לתחילת הכתבה

טיפים נוספים


• הנסיעה מארזורום ליוסופלי עולה כ- 15 לירות לאדם ואורכת כשעתיים וחצי, יש דולומושים ב- 16:00 ולאחר מכן רק ב- 18:15 – אל תפספסו. 

• ביוסופלי לנו ב- Barhal Hotel – הוא כבר עולה 30 לירות לזוג ללילה, לא כולל ארוחת בוקר. מלון די פשוט הנמצא ליד הנהר, במרחק הליכה קצר מתחנת האוטובוסים. באזור יוסופלי מאוד חם בקיץ, יולי ואוגוסט (בסביבות 35-40 מעלות), קחו בחשבון. 

• מיוסופלי לברהל יוצא כל יום דולומוש מתחנת האוטובוסים של יוסופלי בשעה 14:00 (בהחלט ניתן להגיד בערך...) 

• מברהל לאולגולנר – כשעתיים נסיעה בערך, הדולומוש מגיע בסביבות 16:00, תאמו עם מהמט, הוא ידבר עם הנהג. 

• באולגולנר לנו בפנסיון קצ`קר, הצוות והפנסיון מקסימים, כל הזמן הרגשנו כמו בצימר. כ- 38 לירות לאדם בלילה, כולל ארוחת בוקר וערב. מומלץ! יש עוד שני פנסיונים בכפר ומספר פנסיונים נוסף ביאילאלאר, כפר הקרוב אליו, במרחק של כ- 20 דקות. 

• הדולומוש מאולגולנר ליוספולי יוצא ב-5:00 בבוקר בערך...

• ישנו מלון חדש שנפתח ביציאה מיוסופלי לכיוון צפון על הכביש לכיוון ברהל, שמו מלון ברצלונה והוא בהחלט מתאים למי שמעוניין להתפנק באזור מספר ימים. ניתן לצאת משם לטיולי טרקטורונים ורפטינג. הבעלים של המלון הם זוג מקסים (הוא תורכי, היא מספרד) שפגשנו במהלך הטיול לאורך הנהר והזמינו אותנו לתה ולשיחה מעניינת למדי על עתיד האזור.
חדר יעלה בעונה 70$.
Tel: +90-466-8112627 

כתובת מייל: hotelbarcelona@hotelbarcelona.com.tr 

אתר באינטרנט: www.hotelbarcelona.com.tr  

• מי שמעוניין, בכפר Tekkala ישנו הפנסיון של ג`אמיל, עם חצר מקסימה ליד הנהר. הוא גם מארגן רפטינג בין החודשים אפריל עד לאמצע יולי. 
טל: 0466-8112908

• פנסיון קרחן בברהל – מהמט –  25 לירות לאדם ללילה, כולל ארוחת בוקר וערב מצויינת!!! 
טלפון: 04668262071

• באיידר ישנו בפנסיון Elif של מוסטאפה, מקום חדש, נקי ונחמד, שעלה לנו 30 לירות לאדם ללילה, כולל כלום. 
Tel: 0464 657 20 13 

• המלון באיסטנבול, מלון קטן ונקי, ארוחת בוקר עם נוף לים. אנחנו לקחנו חדרים ללא נוף, כי היה זול יותר – 47 יורו ללילה, הייתה הנחה על מזומן. יש להם גם חדרים עם נוף לים מרמרה:
Sumengen Hotel
Tel: +90 212 517 6869, 517 6875 

יעדי הכתבה

סגור
×