colombia here we come!!

קולומביה - פרק א`: לטיסיה, בוגוטה, מדז`ין וקרטחנה: עוד קצת באזור האמזונס מספיקים מירית ואודי להיכנס לכלוב אנקונדות. טיסה מביאה אותם לבוגוטה אשר מתגלית כמודרנית ויפה יותר מכל עיר שביקרו בה עד היום. נסיעה של 14 שעות מבוגוטה כדי לראות עיר של שני מליון איש משתגעת בקרנבל פרחים (העיר מדג`ין), ומשם לקרטחנה.
אודי ומירית
|
מפה
תמונה ראשית עבור: colombia here we come!!
Thinkstock Imagebank ©

לטיסיה

אחרי שבוע של שיט, אנחנו שוב על היבשה, חופשיים להתרוצץ כאוות נפשנו. לטיסיה-טבטינגה היא עיר מוזרה. עיר אחת, רחוב ראשי אחד, ועד נקודה מסוימת ברחוב - ברזיל, ומאותה נקודה - קולומביה. אין מחסום, אין מעבר גבול, יש רק שלטים שמתחלפים פתאום מספרדית לפורטוגזית. ברחוב אחד אם תבקש jugo במקום suco (מיץ בספרדית/פורטוגזית) יסתכלו עליך בעיניים בוהות, וברחוב שליד להיפך. אזור האמזונס הוא עולם של סירות ואופנועים. אנחנו שוב על טוסטוס, ואחרי שאנחנו מסיימים לעטר את הדרכון שלנו בשלל חתימות, אנחנו מתייצבים בגן החיות, שם, לפי הספר, מחכה לנו נחש אנקונדה גדול שנבוא לבקר אותו.

השומר בגן החיות נראה מופתע מכך שהגיעו אליו מבקרים. אנחנו נכנסים לגן החיות שנראה מתפורר משהו. הגבול בין החיות לבין המבקרים כאן הוא מעט מטושטש, טפירים ענקיים רובצים מחוץ לכלוב להשתזף והנמרים אומנם סגורים בכלוב, אבל אפשר לשחק איתם בפוצ`י מוצ`י דרך הגדר הדקה. אחרי קרב מבטים עם הינשופים, ובהייה קצרה באיש שמנקה את בריכת האליגטורים בדרך שנראית לנו כמשאלת מוות, אנחנו ניגשים לכלוב האנקונדות. יש כאן כמה עזים, ובריכה מלוכלכת אבל איפה הדיירים? אנחנו פונים בפרצוף תוהה לעובד, שבמקום להצביע, כפי שציפינו שיעשה, הולך להביא מפתח לכלוב. הוא נכנס, משאיר את דלת הכלוב פתוחה מאחוריו, וכאן מתחיל ריקוד הנחשים. הוא שולח יד למים ומושך את הנחשים ליבשה. ועוד לפני שאנחנו מספיקים להזדעזע הוא כבר מזמין גם אותנו להיכנס למסיבה. אנחנו נכנסים ואומרים שלום לאמא אנקונדה, אבא אנקונדה ואנקונדון קטן. ואז גם לנחש בואה חמוד שמחייך אלינו מהעץ. בשלב זה גם הצלם האדוק ביותר כבר נשבר, ואנחנו מבצעים נסיגה טקטית מהכלוב.

מכאן אנחנו לא ממשיכים לאי הקופים. זהו אי, שבו, לפי השמועה, מישהו ניסה להרבות קופים במטרה למכור אותם לנגני רחוב - הנגנים שרואים בסרטים של פעם, עם קופיף על הכתפיים. מבחינה מסחרית הוא נכשל אבל האי נשאר מלא בקופיפים. האי נמצא במרחק של כחצי שעה שיט מהעיר. תחילה אנחנו מזדעזעים מהמחיר שרוצים בסוכנות הנסיעות בשביל הביקור שם. אנחנו מנסים להתחכם ולמצוא בעצמנו סירה מהנמל, אבל גם כאן רוצים מאיתנו מחיר שדומה למה ששילמנו על יום שלם בג`ונגל, ואנחנו מחליטים שנסתפק בזיכרון הקופים שהקיפו אותנו בויה טונרי.


ולסיכום היום החייתי-משהו הזה, אנחנו מתייצבים לקראת השקיעה בכיכר, לראות את התוכים שאמורים לבוא לישון על העצים כאן. מדובר במחזה מדהים - כבר כחצי שעה לפני השקיעה להקות על גבי להקות של תוכים ירוקים מתאספות מעל הכיכר ועפות במעגלים תוך כדי צרחות בלתי פוסקות. התוכים עפים כל כך מהר שבקושי ניתן להבחין בציפורים בודדות, וככל שהם מתרבים הצרחות הופכות להיות ממש מחרישות אוזניים. לאט לאט הם מתחילים להתמקם להם על ענפי העצים. כשהם מתיישבים, הם מתמזגים עם עלי העץ ונעשים בלתי נראים לחלוטין. הקולות משתתקים ונראה כאילו הם סיימו לריב על הענפים הטובים וכל אחד מצא את מקומו. הכיכר חוזרת להיות שקטה. וכל הדרמה שהתרחשה כאן בשעה האחרונה היתה כלא היתה. העדויות היחידות שנשארו הן הכתמים החשודים על החולצות שלנו.

לתחילת הכתבה

בוגוטה

למחרת, אחרי שבועיים באזור הג`ונגלים, אנחנו חוזרים לג`ונגל העירוני (לא לפני שאנחנו חוזרים לספינה כדי לאסוף את המשקפיים ששכחנו שם בחפזון באריזה, כפי שזוכרים קרוב לוודאי קוראינו הנאמנים, ואוכלים ארוחת בוקר אחרונה בסגנון ברזילאי של קפה ובננות מטוגנות). טיסה של שעה וחצי מביאה אותנו לבוגוטה, מטרופולין של 7 מליון איש.

בניגוד לשיכון העוני הענק שלו ציפינו, מרכז העיר, לפחות, נראה כמו העיר המערבית ביותר שראינו עד כה בדרום אמריקה. רבי קומות, חנויות מפוארות, עיר עתיקה משופצת ונקייה, ככר יפה מוקפת בניינים מפוארים, וכמובן גם הכנסייה הבלתי נמנעת. וגם האנשים - לבוש אלגנטי, הרבה סטודנטים מלאי חיים ורק מדי פעם קבצן או רוכל כדי להזכיר לנו שאנו בכל זאת בדרום - אמריקה. בכלל, שנינו מלאי התפעלות מהקולומביאנים שפגשנו עד כה. הם פשוט נחמדים ושמחים לעזור, ובכלל, שמחים. ויש גם מוזיקה לטינית שמתנגנת מכל פינה, וכמה שיותר חזק, יותר טוב. חבל רק שהם מדברים כל כך מהר, שאנחנו עוד מנסים לפענח את המילה השנייה כשהם מסיימים את המשפט.

אז מה עושים בבוגוטה? היום מתחיל בביקור במוזיאון הזהב. המוזיאון הומה אדם. בעיקר בני אדם קטנים. נראה שהגענו בדיוק ביום של טיול בית ספר ואנחנו צופים במוצגים מעל ראשיהם של עשרות זאטוטים. יש כאן מוצגים מזהב ולא מזהב, מתרבויות שונות של אינדיאנים שחיו בקולומביה. דברים דומים כבר ראינו, אבל משהו בדרך שבה הכל מוצג, אולי בגלל תמונות הנוף היפות מכל אזור, או בגלל המיניאטורות שמחיות את המוצגים, גורם לנו להתרשם יותר. וכאן אנחנו עושים טעות טקטית קטנה וממשיכים היישר למוזיאון ה"חובה" הנוסף שיש בעיר, ה- Museo Nacional.
 
זהו מוזיאון מאד יסודי. החלק ההיסטורי מתחיל ממש מתקופת הדינוזאורים ונמשך לאורך מאות רבות של מטרים עד עצם היום הזה. ואנחנו כבר עייפנו וכל הכדים קצת עוברים לידינו. טוב שיש כמה מומיות. הכוח המזעזע של המוות מעורר אותנו קצת. אחרי כמה דקות על הכורסאות אנחנו ממשיכים לקומה של "אחרי הספרדים". כאן דווקא יש כמה דברים מעניינים. מכשירי ניווט ומפות ישנות, ודגמים של ספינות, והשוואות בין כלי הנשק של הספרדים וכלי הנשק של האינדיאנים באותה תקופה. יש גם קטעים מסרטים ישנים המתארים את הכיבוש הספרדי, ובכל אחד מהם האינדיאנים מוצגים בצורה יותר מוזרה ומופרכת מהקודם. גם כאן יש קצת זהב, ובין היתר מוצג כאן כתר זהב יפהפה שניתן לבוליבאר - גיבור מלחמת השחרור נגד ספרד. אנחנו חולפים ביעף על האמנות הקולומביאנית בקומה האחרונה, ויוצאים להתאושש במסעדה שבחוץ. האוכל הקולומביאני, אגב, דווקא לא מסתדר לנו בינתיים, יש להם נטייה להמתיק כל דבר. הבורקס שלהם מתוק, בפיצה יש ריבה במקום רסק עגבניות, ונקניק החזיר נדחף לכל מאפה. אנחנו משתדלים לדבוק באוכל פשוט.

העיר בוגוטה מוקפת גבעות, ולכן התצפית היא מתבקשת. אנחנו רוצים לדעת איך נראית עיר של 7 מליון איש, יותר מכל תושבי מדינת ישראל. מסתבר שגם הכנסייה חשבה על הרעיון, ועל ראש הגבעה עומדת כנסייה. בימי ראשון עולים לכאן צליינים לרגל דרך שביל החצוב בהר. בשאר הימים עולים לכאן לרגל רק תיירים, שמעדיפים את הנוחות של הרכבל. השמועות אומרות שמי שעולה ברגל בימות השבוע, סיכוייו להישדד הם מעל 100%, לא בדקנו...למעלה יש פינת חמד של ממש, עם שבילי אבן וגן יפה, ויש גם שוק קטן שמוכר קיטש מהסוג הנוצרי ומיני מאכלים ומשקאות מוזרים יותר ומוזרים פחות. אנחנו מנסים משקה עשבים עם טעם של תרופה שכנראה יש לו הרבה משמעות רוחנית. העיר עצמה נראית כמו עיר, אבל כל הירוק שרואים מסביב ממש יפה. יורדים.

לתחילת הכתבה

מדג'ין

 למחרת אנחנו כבר ממהרים צפון מערבה לעיר מדג'ין  שהשמועות אומרות שיש בה פסטיבל פרחים ביום שבת, כלומר מחר. נהג האוטובוס דווקא לא כל כך ממהר, והנסיעה מתנהלת בין עצירה לעצירה. בנוסף לעצירות הרגילות של פנצ`רים והעלאת נוסעים יש גם תופעה חדשה. בנקודה מסוימת עולה לאוטובוס חייל חמוש, נוסע איתנו כשעה, ואז יורד. קשה להגיד אם זה מוסיף או גורע מתחושת הביטחון שלנו, כמו גם היישובים הקטנים שאנחנו רואים בדרך, מוקפים חומות ותיל ושומרים בכניסה כמו מבצרים קטנים. גם בעיר לא חסרים חיילים ושוטרים, ובדיקות ביטחוניות. אבל נראה שהקולומביאנים, בדומה לישראלים, כבר התרגלו לראות בכך חלק מהחיים.

וכמו בארץ, כל עלייה לאוטובוס כאן היא הימור קטן, ואולי מכאן האהבה של הקולומביאנים להימורים. בכל פינת רחוב יש נקודת מכירה של הלוטו המקומי, או קזינו, או סתם מקום של מכונות מזל. אפילו ראינו כמה אנשים משחקים במעין משחק של "גוגואים" ברחוב...
בכל מקרה, הנסיעה מתארכת, ורק ב-5 בבוקר אנחנו מגיעים למדז`ין, ואז גם מתברר שהמלונות מלאים בגלל הפסטיבל. גם זו אחת מההנאות שבלהיות תייר. לבסוף אחת החדרניות משכירה לנו את החדר של שומר הלילה במלון ואנחנו מתמוטטים לשנת בוקר.

מתעוררים לתוך אווירת חג. הרחוב הראשי, שעליו נמצא המלון, סגור לתנועה, אבל הומה אדם. נראה שכל העיר התאספה ברחוב, וכולם תופסים מקומות לאורך המדרכות, ומחכים. בסבלנות, בחום, בצפיפות, משפחות שלמות עומדות ומחכות. אנחנו נדחקים בתוך ההמון ומנסים למצוא לנו עמדת תצפית/צילום טובה. מחכים בשמש עם כולם. בינתיים הקהל משעשע את עצמו. חלק מהאנשים מחזיקים מטריות בתור שמשיות, וכשהרוח מקפלת אותן וכולם מתפוצצים מצחוק. טוב, לפחות הם אנשים שמחים... ויש גם חקייני רחוב שהולכים ליד ההולכים ושבים ומחקים אותם לשאגות הקהל. וחם. ולבסוף מתחילים. עוברים כפריים עם משטחים ענקיים של פרחים על הגב, מעוצבים בצורת ציורים שונים. ויש אופנועים-עם-פרחים וסוסים-עם-פרחים, וריקודים עם שמלות מתנפנפות, ו...טוב, בשביל זה יש תמונות.

לצועדים מחלקים מיץ, אבל בקהל מישהו מתמוטט מדי פעם מהחום והצפיפות והעמידה הממושכת. ואז כולם מתחילים לצעוק לחובש. ואחרי כשעתיים הכל נגמר, וכמו אצל התוכים, אחרי שעה המכוניות חוזרות, האנשים הולכים, ולא נשאר זכר לדרמה שהתרחשה. איננו מוצאים עוד הרבה לעשות במדז`ין, חוץ מלנסוע הלוך וחזור במטרו החדיש והנוח, ולכן לאחר כמה ימי מחלה/מנוחה אנחנו ממשיכים צפונה לעבר העיר קרטחנה. ממש לפני היציאה ממדג`ין, ליד התחנה המרכזית שלה, אנחנו מגלים סוף סוף איפה העיר מסתירה את כל העניים שלה. על צלע ההר מתגלה פתאום שכונת פחונים גדולה ומכוערת. טוב, כנראה שאנחנו בכל זאת נמצאים עדיין בדרום אמריקה.

לתחילת הכתבה

קרטחנה וסביבתה

הנסיעה צפונה עוברת בדרך הררית ויפהפיה, בין עמקים ירוקים ופסטורליים, ופרות שלוות הרועות בעשב. לרוע המזל, הכבישים ההררים, משמעותם גם עליות, ירידות, סיבובים וטילטולים. הנהגים, למודי נסיון, מחלקים לפני הנסיעה שקיות הקאה לכולם. והן אכן מתגלות כשימושיות.
את הנסיעה לקרטחנה אנחנו נאלצים לפצל לשניים, ולעשות חניית לילה בעיר בשם Sincelejo שנמצאת בדרך. זאת בגלל שקטע בדרך בין סינסלחו לבין קרטחנה נחשב לקטע מועד להתקפות גרילה/שודדים/אנשים רעים אחרים ואוטובוסים אינם עוברים בו בלילה. בהתאם לזאת אנחנו מוצאים את עצמנו מבלים ערב בעיר שאינה מוזכרת במדריך, או בכל מקור תיירותי אחר שאנחנו מכירים. לשאלתינו את בעל המלון מה יש לעשות בעיר בערב הוא נענה שאין...
אנחנו מנסים להסתובב קצת, אבל החום הכבד, והרחובות הלא-סלולים והחשוכים אינם נראים מפתים במיוחד. אז כך נראית סתם עיר באמצע הדרך... בבוקר, עוד כמה שעות נסיעה בדרך מעוטרת חיילים, מביאות אותנו לקרטחנה שעל חוף הים הקאריבי. אנחנו פונים מיד לעיר העתיקה המוקפת חומה, שאותה בנו הספרדים במאה ה-17 כדי להגן על העיר מהתקפות הפיראטים. אין ספק שהפעם הגענו לעיר-של-תיירים. עם עיר עתיקה יפיפייה ושמורה/משופצת היטב, שפע של מסעדות ומלונות, רקדני רחוב בסגנון אפריקני, וכמובן גם שפע של קבצנים שתורמים לאווירה הימי-ביניימית. אנחנו מתבצרים לנו בין חומות העיר העתיקה, שמספקת כמעט את כל מה שהתייר הממוצע צריך, ותרים את רחובותיה. בהדרגה אנחנו לומדים שיש עיר-עתיקה-של-יום ועיר-עתיקה-של-לילה. ביום מדובר בעיר חמה ומהבילה ושוקקת מסחר. החום והלחות כאן הם בדרגה שמהממת אפילו ישראלים-שוכני-מישור-החוף כמונו. מספיק לעמוד ברחוב בלי לזוז, והזיעה נוטפת ממך כמו ממזרקה.

המסחר מתרחש בשני מישורים - מצד אחד חנויות אופנתיות ויוקרתיות (ויש אפילו חנות מיוחדת לסיגרים) ומצד שני דוכני רחוב קטנים עם פירות וירקות, שעונים מזויפים וכדומה. הפירות, אגב, הם סוגיה בפני עצמה. יש כאן המוני פירות מוזרים שאיננו יודעים איך לאכול אותם, פשוטו כמשמעו. ואנחנו עדיין עובדים על לפענח את הקשר בינם לבין השמות האקזוטיים של המיצים הטבעיים שגם הם מוצעים כאן למכירה בשפע. בלילה, לעומת זאת, לאחר שהחנויות נסגרות, והדוכנים מקופלים, מודלקים פנסי-הרחוב-בסגנון-עתיק, החום הכבד מפנה את מקומו למעט רוח (לפחות באזור שקרוב לים) והעיר הופכת להיות רומנטית להפליא. הכיכרות מתמלאות בשולחנות של בתי קפה, והרחובות הצרים מתמלאים בכרכרות שמציעות סיורים לתייר תאב-הרומנטיקה. המסעדות הפלצניות נפתחות. והמוסיקה מהפאבים, שגם כך צורחת בקולי-קולות, מוגברת עוד יותר.גם העיר של-היום הציעה כמה אטרקציות לתיירים, בדמות מוזיאונים ממוזגים. אנחנו מסתפקים במוזיאון ההיסטוריה שממוקם בבניין שנקרא Paiacio del Inquisition ובהתאם מוצגים בו מכשירי עינויים בתוך מרתפי עינויים לצד מוצגים אחרים מההיסטוריה של העיר.

למרות הכל אנחנו מחליטים לבסוף לצאת מהחומות וללכת לראות את העולם הגדול. מתחילים בטיול ל-isles del Rosario, קבוצת איים הקרובים לחוף הקאריבי של קולומביה. כדי שנראה כמה שיותר איים בכמה שפחות זמן, אנחנו מחליטים לקחת לשם טיול מאורגן. לקחי מנאוס עדיין טריים בראשינו, ולכן הפעם אנחנו מתעקשים להזמין את הטיול מהסוכנויות הרשמיות והמסודרות ביותר ואיננו מתפתים למוכרים שקופצים עלינו בהצעות ליד הכניסה לנמל. יתכן שנעשינו אפילו קצת פראנואידים, כי אפילו בדרך זו, אנחנו עדיין מתעקשים לראיין את המדריך שלנו ולוודא שהוא אכן דובר אנגלית לפני שאנחנו משלמים ולו פזו אחד.

בבוקר, אחרי שהמדריך עובר את המבחן שלנו בהצלחה, אנחנו מוכנסים לספינה המהירה יחד עם עוד כ-30 תיירים. התיירים, מסתבר, הם רובם קולומביאנים, מבוגוטה וערים אחרות שבאו לנפוש בקרטחנה. האמת, שמעודד לראות קצת תיירות פנים, במיוחד אחרי בוליביה, שבה נדמה שהמושג אינו מוכר כלל. הספינה דוהרת לה החוצה מתחומי הנמל דרך מעבר צר בין שני לשונות היבשה שתוחמות אותו, איזור הנקרא boca chica ( הפה הקטן). המעניין כאן הוא שני המבצרים המרשימים על שני לשונות היבשה. הם נבנו על ידי הספרדים כדי לסגור את הכניסה בפני ספינות עוינות. ספינה עוינת היתה מופגזת בתותחים משני הצדדים וכך המעבר היה למעשה חסום. יוצאים לים הפתוח (מכוחו של ההרגל, לאחר שבועות של שיט באזור האמזונס, אנחנו מתקשים לשכנע את עצמנו שלא מדובר בנהר רחב מאד) ואחרי כחצי שעה של דהרה, מתגלים האיים הראשונים. מסתבר שמדובר בקבוצה של 27 איים, אבל מתוכם רק שלושה נמצאים ברשות המדינה והשאר בבעלות פרטית. אנחנו מונחתים באחד מ-24 האיים הפרטיים, שמוקדש רובו ככולו לבית-מלון. אין ספק שזהו בית מלון שמאוד מתאמץ להיראות כמו בית מלון שנמצא על אי בים הקאריבי. יש כאן חוף קטן ועליו ערסלים צבעוניים. אפשר לקנות חטיפים מקוקוס, או לחטוף חצי סרטן עסיסי. החלק הפחות משעשע, אותנו לפחות, הוא החיות, יש כאן כמה קופים אומללים שקשורים בחבלים קצרים לעצים, ומבחר ציפורים (ואפילו חיה אחת דמוית סנאי) שמוחזקות בכלובים קטנים. אנחנו חולמים על לחטוף את כולם ולהביא אותם לויה טונרי.

אחרי שעה של השתכשכות במים החמימים הספינה מסיעה אותנו לאי אחר, שעליו יש אקווריום. אנחנו מקבלים סיור מודרך בין הבריכות השונות. הקולומביאנים, כאמור, אוהבים לשחק, וגם המדריך באקווריום נראה כנהנה לשחק עם הדגים. תוך כדי ההסברים הוא זורק לדגים אוכל (כלומר דגים קטנים יותר כמובן. ככה זה בים, דג גדול אוכל דג קטן), כך שיש מספיק כמעט לכולם, ונהנה לראות איך כולם מתנפלים ורומסים אחד את השני. אנחנו תוהים אם זאת הכנה לארוחת הצהריים שלנו. הציפורים הדייגות כנראה כבר מכירות את המופע והן עוברות איתנו מבריכה לבריכה ומנסות לגנוב דגים מהדלי של המדריך. לבסוף, יש מופע של דולפינים-מאומנים-היטב, ולאחר עוד כמה אקווריומים קטנים עם סרטנים, כוכבי-ים, סוסי-ים ודומיהם (וגם אקווריום אחד חינוכי, מלא בפחיות ובבקבוקים וריק מדגים), הספינה מחזירה אותנו לאי-מלון, לארוחת דגים.

מכאן אנחנו מוסעים לאי גדול (שאינו שייך לאיי רוסאריו) שמכיל את קטע החוף שנקרא Playa Blanca, על שום הצבע הבהיר של החוף. אולי בגלל מזג האוויר המעונן ואולי מסיבה אחרת, החוף שומם למדי, מה שמבליט עוד יותר את כמות הרוכלים והתגרנים שמתנפלים עלינו עוד לפני שכף רגלינו דורכת על החוף, ורודפים אחרינו בהצעות של שתיה, צדפות, תכשיטים, מסז`ים וכל מה שאפשר להעלות על הדעת. לבסוף אנחנו מצליחים לחמוק מהם ומטיילים קצת על החוף. חייבים להודות שאלמלא עצי הקוקוס הגבוהים, היינו יכולים לשכנע את עצמנו בקלות שאנחנו נמצאים על חוף עתלית, והרושם רק מתחזק על-ידי חבורת הישראלים שאנחנו פוגשים באחת הסככות. מעניין, אגב, שאיתנו על הספינה אנחנו פוגשים בפעם הראשונה בטיול זוג תיירים יוונים. כלומר פגשנו אותם דווקא בטיול של איים וחופים, שהם לא בדיוק מה שחסר ביוון, לעניות דעתנו. כנראה שכל אחד מחפש את המוכר לו בארץ זרה... זהו, נגמר הזמן. מעמיסים אותנו על הספינה. בינתיים הרוח מתחזקת ובנסיעה חזרה הספינה מקפצת על הגלים, לצהלות הנוסעים, וגלים מלוחים מכים בפרצוף, לצהלות הנוסעים שלהם זה לא קורה.

למחרת אנחנו הולכים לעשות אמבטיית בוץ בהר געש. כלומר, סמוך לקרטחנה נמצא וולקנו שבלוע שלו יש, משום מה, בוץ במקום לבה. אנחנו מפלסים את דרכינו לשם, לפי המתואר בספר, במונית, אחריה 2 אוטובוסים ולקינוח גם כמה קילומטרים של הליכה על הכביש, בחום הכבד. בעזרתם של כמה אנשים טובים באמצע הדרך אנחנו אפילו מצליחים בסוף למצוא את המקום. יכולנו, כמובן, להגיע לכאן הרבה יותר בקלות, באוטובוס אחד ממוזג, בעזרת טיול מאורגן. אולם בנוסף לכך שזה היה יוצא קצת יותר יקר (קולומביה גם כך מתגלה כמדינה יקרה יחסית, ואנחנו מתחילים לחשוב על כל גרוש), הרי גם לא היינו מרגישים את תחושת ההישג על שהצלחנו להגיע לבד (ואת הזיעה הנוטפת עלינו), ומרגישים שאכן מגיעה לנו אמבטיית בוץ מרעננת.

הר הגעש מתגלה יותר כגבעת געש בגובה של כ-15 מטר. בראשו ישנה בריכה קטנה בקוטר של כמה מטרים, המלאה בבוץ אפרפר ומבעבע מעט, וברוחצים אפרפרים ופטפטניים. ההר/גבעה ממוקם בדיוק ליד לגונה גדולה ויפה, שתתגלה אחר כך גם כשימושית ביותר. מטפסים במדרגות לראש הגבעה ונכנסים לבוץ. התחושה מוזרה, כמו להיכנס לתוך מרק מוקרם, חמים וחלקלק, וסמיך כל-כך שבקושי אפשר לזוז, ואין שום אפשרות לשקוע. מעסה מיומן מתנפל מיד על מירית, ולאחר שהוא טורח למשוח את פניה ושערה היטב בבוץ, היא מקבלת עיסוי בוץ של כ-10 דקות. השמועות בבריכה מספרות שלוע הר הגעש הוא בעומק של יותר מ-2000 מטר. אכן, מה שנקרא "להיות תקוע עמוק בבוץ". לבסוף אנחנו ממצים את החוויה ויורדים מההר כשאנחנו מכוסים בשכבה עבה של בוץ חלקלק, כדי להישטף בלגונה. כאן מתנפלות עלינו נשים מצוידות בגיגיות ועוזרות לנו להתנקות מהבוץ הדביק, מעל ומתחת לבגד הים. אנחנו יוצאים נקיים )יחסית, אחר כך עוד נמשיך ונגלה שאריות בוץ באוזניים ובמקומות דומים) ורעננים לדרך המייגעת בחזרה.

יום המחרת הוא היום האחרון שלנו בקרטחנה. עצוב קצת להיפרד מהעיר העתיקה היפה. לפני פרידה אנחנו מבקרים במבצר גדול שהספרדים בנו על החומה כדי להגן על העיר, מקום שנקרא Castillo del Telipe. שביל מתפתל עולה עד לחומות העליונות ומגדלי השמירה של המבצר, שאכן נבנה חזק מספיק כדי להישמר כמעט ללא פגע במשך מאות שנים. התייר המטפס מקבל בתמורה את תחושת העוצמה של המבצר, תצפית יפה על חלק מהנמל של קרטחנה, וגם מעט בריזה לייבוש הזיעה מהעלייה. כיום מוצב למעלה גם דגל ענק של קולומביה, וחנויות תיירים בתוך כוכי המבצר. החלק הפנימי של המבצר מכיל כמה מערכות של מחילות צרות, שמושכות את הדמיון. אנחנו כמובן נכנסים לבדוק, חלקן קצרות ומוארות היטב, אבל לבסוף אנחנו מגיעים למחילה שממשיכה ויורדת עוד ועוד. הרצפה נעשית חלקלקה והאוויר כבד, ויש אפילו תחושה מסוימת של הרפתקה. בשלב מסוים יש התפצלות, ימינה ושמאלה - במה לבחור?
המנהרה השמאלית מסתיימת אחרי כמה עשרות מטרים בחושך מוחלט, ולמרבה האכזבה כמוה גם הימנית. נגמרה ההרפתקה. בקיצור, תביאו פנסים...
זהו, להתראות, קרטחנה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×