Hit למבוגרים בלבד

זה סיפור של מהפכים: זה מתחיל בגירוד אקראי בפדחת שעולה לזוג שלנו 5300$, ונגמר בבחינה מחדש של איזי את הפולניות שלו ואת מושג השנור. באמצע? אוסף אקראי, לפעמים ביזארי, של דמויות ניו זילנדיות משובבות נפש.
oshik12345
|
תמונה ראשית עבור: Hit למבוגרים בלבד
© מאורי הירש

הקדמה

הגענו לניו זילנד מאוסטרליה. למיכל אשתי שבעה חודשים היו מספיקים שם. אותם מראות נוף, אותם צבעים, אותה ארץ. אמת, מי שמחפש נופים של ירוק וכחול מוטב שידיר רגליו מאוסטרליה. נכון, יש בה מעט מן הזה וקמצוץ מן ההוא, אבל כאמור, ימים רבים נוסעים וכאילו לא זזת מהמקום. להזכירכם, החלטתי בגיל 60 לפרוש מעבודתי בכדי שאספיק לעשות עוד אי אילו דברים בחיי. לכן, עבורי, אוסטרליה היתה סדנה למחשבות, לסידור הראש. הזמן היה עבורי פרוזדור לחיים חדשים הצפויים לי מעתה ואילך. ניקיתי את הראש, ניערתי את האבק ממדפים נשכחים. שקלתי ומדדתי את כל מה שעשיתי והספקתי בחיי. הערכתי וקטלגתי את הדברים שהייתי רוצה עוד להספיק בחיי. נטלתי את הנוסחה, חילקתי אותה לשנות פעילות עתידיות מוערכות. את הכל חילקתי ביכולת הכספית וכולי.

מה נעשה לכשנחזור? איך הסביבה תתייחס אלי? בטח, יהיו שיראו בי עובר בטל, אדם לא יצרני, אחרים אולי כפרזיט. שאלות אלו ואחרות תשאלנה בודאי. כך או אחרת, אני כבר מחוסן מביקורת צפוייה. אני גם יודע כי לא אשב על כסא נדנדה ואחכה בשילוב ידיים לבוא יומי. יש לי מספר תכניות ומחשבות לא מגובשות עדיין להמשך חיי.נ תעשת, ננוח ו...

לתחילת הכתבה

קונים אוטו

כ"כ הרבה מחשבות ורעיונות חדשים. יש לי כאב ראש מהם. אני פותח את הטלביזיה בבית המלון באוקלנד (Auckland). מזפזפ מתחנה לתחנה. אין כמו זפזופ להסיר מחשבות מעיקות מראשך. אני דוחה את המחשבות למחר. עוד חזון למועד, עוד חודשיים חוזרים, יש זמן.

אנו צריכים עתה רכב לטיול בניו זילנד האם לשכור? או לקנות? אלו הן שאלות היפוטטיות. אחרי ההצלחה המרובה שלה זכינו במכירת השבלול נוכל לשכור רכב? באוסטרליה יצאנו עוד ברווח. האם אני לא מצפה להרויח גם הפעם? כמו אנשים יסודיים, הלכנו לסוכנויות השכרת רכב. המחירים לא יקרים. ניתן להשכיר רכב ב-20-30$ ליום. אבל כאמור אנו כבר משוחדים. יש מכירה פומבית של רכבים, יבוא מיפן, יד שנייה. כל יום מוכרים כלי רכב בקשת מחירים שונה.

בסוכנות "טורנר" הנמצאת בשכונת "פנרוז" (כמו שקית השתן, "הנגררת" עם סטנד אצל זקנים המאושפזים בבי"ח) בחרנו את יום המכוניות הזולות, כאשר יום המכוניות היקרות היה אתמול, ויום המכוניות הזולות מאוד יהיה מחר. הגענו לשם לקראת הצהריים. המכירה הפומבית היתה בעיצומה. הכרוז עומד על במה מוגבהת, מכריז על רכב, סגולותיו, ומחירו ההתחלתי. הקהל יושב ממול, מעלה את המחיר בהרמת יד. באם ההצעה שלך היא הגבוהה, קנית את הרכב המוצג.

מיכל ואני השתרענו על המושבים, מנסים להתרכז ולהבין את השיטה, לעקוב אחר המתרחש. השעה שעת צהריים. האולם הולך ומתרוקן מסקרנים, ומקונים - מאוכזבים או שמחים. הכרוז ממשיך להציע מרכולתו. מתוך שעמום ופיהוק אני מגרד את פדחתי, ולפתע הכרוז שואג "נמכר! ב-5300$ לג`נטלמן הזה" ומצביע לעברי. קפאתי על מקומי. הכרוז אסף חפציו, יצא מן האולם במהירות. יום המכירה נסגר. כאשר הצלחתי סוף סוף לפתוח את פי ולצעוק "לא, לא, זו אי הבנה" היה כבר מאוחר מדי. נותרתי לבד באולם. מיכל אף היא לא לידי, רצה להתרשם מהבייבי החדשה שלנו. ניגש אלי אחד העובדים וביד תקיפה אוחז בזרועי ומוביל אותי אל עבר הקופה. שלא תהיינה לי מחשבות אחרות.

מיכל חוזרת, מאושרת, מברכת אותי על ההחלטה הנועזת שנטלתי. קיבלתי את המחמאות שלא הגיעו לי, אבל בליבי חששתי מפאשלות במנוע. מיכל ממשיכה בשלה, מתארת לי בעליזות את כל מה ש"באמת" חשוב אצל הבייבי. הצבע, נטול שריטות, נקיונו, מראות, מושבים. הרכב טויוטה אסטימה שנת 1995. הסוכנות מבטיחה כי הרכב עבר בדיקה בטיחותית. הסתבר לי מאוחר יותר כי רוב הקונים, מגיעים בבוקר, מוקדם, מסמנים לעצמם רכב מסויים וזאת לאחר שבדקו את מצבו המכני וגם עשו עימו "סיבוב". מחיר הרכב שקנינו הוא מחיר טוב. כ-20% נמוך משוויו המוערך בשוק. זה ברור. אבל מה עם מצבו המכאני? אופטימי שכמוני, ללא תקנה. למרות זאת, אני מרגיע את עצמי. "היפאנים הם אנשים הגונים הם לא ימכרו רכב דפוק". וגם - "גם לניו זילנדים יש שם של אנשים ישרים. האם הם ימכרו לי חתול בשק?". מעל הכל, ישנה אלילת המזל המשפחתית. עד היום תמיד שומרת עלינו. היא תגן עלינו גם הפעם.

שילמתי את מחיר הרכב, הוספתי 250$ עבור הבדיקה הבטיחותית, ועוד 350$ עבור הרישום - הכל נעשה בעת הוצאת הרכב. דבר ראשון למחרת בבוקר, במוסך פרטי, התברר כי שוב אלילת המזל מגינה במיוחד על הפתיים שביננו. מצב הרכב בכללותו כולל המנוע הוא Excellent. כפי שהיטיב להתבטא הבודק. שוב הצלחנו. התחלנו לנסוע לעבר צפון, באי הצפוני.

לתחילת הכתבה

יוצאים לדרך

יש בניו זילנד את כל מגוון הצבעים העזים הנחוצים ליצירת מופת של גן עדן. מפלים קוצפים, מעיינות תכלת מבעבעים הרים ירוקים, גגות אדומים. קטונתי מלהפליג. משורר יתאר את ניו זילנד הרבה יותר טוב ממני. מוזר, אבל בכל גן העדן הזה בקושי רב שומעים ציוץ ציפורים. כאילו גן עדן סינטטי. כל זה בניגוד לשכנה אוסטרליה שהיא מלאה בקולות צווחה של הקקדו, צחוק של הקוקאברה וציוץ של עשרות ציפורים אחרות. למה זה? לא אדע.

חלק בלתי נפרד מהטיול בניו זילנד הוא טרקים. כמו בסופרמרקט, יש טרק לכל דורש בכל דרגה ובכל מידה. מסיבות שאינן באשמתי, אני בוחר את הטרקים הקצרים והקלים. לתדהמתי הרבה, אני מגלה כי אני לא בודד. עוד מבוגרים לא מעטים מעדיפים את הטרקים הקלים. גם בטרקים קלים יש לעיתים לעלות במעלה ההר, לשקוע קצת בחול ואף לעלות במדרגות. טרק למבוגרים, זה כמו מגרש משחקים. כולם מתחרים עם כולם. כולם משחקים. ביודעין או שלא ביודעין. הכי מרגיזים הם אלו השועטים במעלה המדרגות, מסתכלים אל כל עבר, מחפשים את הקהל שידע להעריך זאת, חולפים על פנינו עם חיוך נצחון בעיניהם. אות וסימן הוא כי הם בכושר טוב יותר, צעירים יותר, בריאים יותר. ואם הם כאלה אז איך זה מעמיד אותנו? גם באם אתה מתקשה בעלייה, כולך נושם ונושף, הסתר זאת מהאחרים פן תתגלה חרפתך ברבים, תפסל ותגיע לסוף השורה. וזה אומר: שהשאר יתנשאו מעליך ואולי גם ירחמו.

יש אחרים, הלוזרים, אלו שיודעים מראש כי יפסידו. למרות זאת, הם נוטלים חלק במשחק. מבט נבוך ואי נעימות מתגלה על פניהם כאשר הם נושרים מהמשחק. ביננו, טוב שיש כאלו, אנו, האחרים, כבר לא בסוף השורה. יש חלשים וזקנים יותר מאתנו במורד. קורה ואנו פוגשים באדם מבוגר יותר מאתנו המטפס במעלה ההר, חושק שיניים, אינו מוותר. זה תמיד קורה בדיוק כאשר אנו כבר נוטים למצוא סיבה הגונה מדוע אנו מוותרים. איזו כלימה ואיזו בושה? אם הוא בגילו יכול, אנו, הצעירים יותר איננו יכולים? ואז אנו משנסים את מותנינו וקדימה - מטפסים. כולם עסוקים בלהסתכל ולבחון אותנו. אנו לא ניתן להם את התענוג להתיחס אלינו כאל פדלאות! הפחד של רובנו הוא להתפס עם המכנסיים למטה כאשר בבוא היום ישאלו אותנו באם ראינו את המערה הזו והזו. איך נגיב אז, כאשר יתפלאו עלינו ויגידו: "איזה בטלנים אתם, למה כבר לא ראיתם את המערה הנדירה הזו? כבר לא תחזרו שוב לניו זילנד ולטרק הזה".

בכדי למנוע את ההתבזות הזו, אנו לא מרשים לעצמינו להחמיץ ולו מערה אחת והכל תחת רישום מדוייק. אנו נוהגים כמו מנהלי חשבונות, ע"ג הספר המלווה. צילום השלט המוביל למקום, צילום המקום. רישום ושינון חוזר של השם המאורי המסובך של אותה מערה. יש לנו רישום מדוייק של מחיר הכרטיס, מחיר קניית הדלק, מחיר הביסקויט בקיוסק המקומי. הכל רשום ומנוהל בקפדנות. ההוצאות היומיות, ההוצאות הממוצעות המשתנות כל יום. ההוצאות החודשיות והוצאות הטיול השנתיות (מצומצם או מורחב). בבוא היום, כאשר נחוייב תחת חקירה צולבת של הדורש הבלתי ידוע לנו כיום, לדווח מה היו הוצאותינו המדויקות, נוכל אז לשלוף את הניירות, הצילומים, ההוכחות - ולהוכיח שחור על גבי לבן הכל. הגענו לפאיה (Paihia) בשעת ערב. חיפשנו הרבה שעות מלון עד אשר מצאנו אחד שנראה מתאים. בסוף התברר כי הוא מלון ג`יפה עם מחיר גבוה. זה מה שיש.

לתחילת הכתבה

היט

מיכל מזכירה לי את היט (Hit). לפני יציאתנו מאוקלנד צפונה התקשרנו לטריש, מרכזת ההיט באוקלנד. שמענו כי חברי הארגון נוצרים אוהבי ישראל, שניתן ללון אצלם במחיר זול, ובכלל - כדאי לפגוש בחובבי ציון אלו. שילמנו 50$ לאדם. קיבלנו כרטיס חבר וספרון ובו רשומים כ-400 חברי הארגון ברחבי ניו זילנד. עבורי זו היתה מין פוליסת ביטוח שכזו, במקרה של מצוקה או באם נתקעים.

  • "מה יכול להיות? הנה נתקענו, בוא ננסה. תהיה לנו חברה נעימה וגם מחיר לא יקר" היא מנדנדת וממשיכה.
     
  • "אבל מה עם הכבוד העצמי שלי?" אני מזדעק כולי. "מה יחשבו עלי? בגילי להתארח אצל אנשים? יחשבו שאין לי גרוש על הנשמה. אני לא שנורר" (שנורר בקהילה הפולנית ידוע ככינוי מעליב ביותר).
     
  • "למה שלא ננסה?". מיכל בשלה.
     
  • "זה לא מתאים לגילנו" אני מתריס לעברה "זה מיועד לצעירים יוצאי צבא, תפרנים"
     
  • "לפחות פעם אחת, למען החוויה, שווה לנסות. תזכיר בשיחת הטלפון את הגיל שלנו. אם לא ירצו אותנו, ימצאו דרך להתחמק"

מיכל משכנעת אותי לנסות. אני שומר לעצמי את השרידים האחרונים של הכבוד הפולני, ומודיע כי אם אני שומע הסתייגות הקטנה ביותר מעברו השני של הקו, אני יורד מכל הסיפור סופית. ג`יל, בעלת חווה, לא הרחק מהעיירה קיטייה (Kaitaia). בדחילו ורחימו הזכרתי לה בתחילת השיחה את הגיל. בנסיון לצאת מן המבוכה, אני מנסה להצחיק אותה ומתאר לה אותנו כ"עופות נדירים" בנוף המבקר אותה. היא היתה נעימה וידידותית.

לאחר מספר שעות הגענו אליה. מה אומר ומה אגיד... גן עדן. ג`יל בת 65 מתגוררת לבדה בחווה. בחווה יש בוסתן עצי פרי, חלקת ירקות, חזירים, תרנגולות, פרות. קונטיינר ענק מתחת למרזבי החווה ע"מ לאסוף את מי הגשם. מעיין מתפתל מפכה. דשא ירוק מסביב לבית. הרים גבוהים מקיפים את החווה בת 120 הדונם. החדר שקיבלנו נוח עם שירותים, מקלחת וג`קוזי צמודים. המארחת הזמינה אותנו לארוחת ערב שהכינה. אוכל ביתי. לא טעמנו אוכל ביתי זה עידן ועידנים. התיישבנו בערב שלושתינו על כוס יין, מתקשקשים בערב נעים ומיוחד עד השעות הקטנות של הלילה. באותו ערב שאלה אם נהיה מוכנים להשאר ערב נוסף. וכל זה חינם. סירבה לקחת מאתנו אפילו סכום סמלי כפי שכתוב בספרון. נשארנו יום נוסף, נהנים מהשלווה, מארוחת ערב נוספת ושיחות נעימות.
יש מה לצפות אל הבאות.

חולפים, עוברים מספר ימים. טלפון לחווה נוספת. הפעם הגענו אל משפחה צעירה מטופלת ב-5 ילדים. בלילה מיכל ואני מסכימים "זה לא מתאים". קיבלנו חדר במוסך. השירותים בבית רחוקים, ובגיל שלנו קמים בלילה לשירותים יותר מפעם אחת. המשפחה חיה מן היד לפה, חוסכים בכל הוצאה אפשרית. התשלום הנמוך אף הוא מסייע בידי המשפחה לשרוד. חוסכים בחשמל, במים (לא מורידים את המים בשירותים). אין לזה שום קשר לפולניות. זה לא מתאים.

עוד מספר ימים עוברים. "ננסה פעם אחרונה בהיט. אני אומר למיכל, נזכר בערגה בארוחת הערב עם בקבוק היין לצידה. חובבי ציון. זה השם המתאים לג`קי ומארק מקמברידג`. איך אומרים הצעירים? "סוף הדרך". מה זה יחס חם? מה זה אהבת ישראל? מה זה ארוחות? חבל לכם על הזמן.

עוד מספר ימים חולפים ואנו מתארחים אצל מטיפים נוצריים המנסים להעביר אותנו על דתינו. היות ואני חילוני להכעיס, הרי ההטפות נכנסות באוזן אחת ויוצאות מאוזן שנייה. אני מתפתה במשך הערב הארוך לענות ולאתגר אותו אבל מיכל לוחשת באוזני "מה הטעם? הוא אוהב ישראל" לכן אני מקשיב באופן פסיבי לדבריו, חיוך מרוח על פניי, שותק יעני, כולי אוזן.

אצל קריסטי הגרמני נוצרי, אף הוא אוהב ישראל וישו, היו דיאלוגים, חידודי שכל ודו קרב מילים. ההתפלפלות בין איש דתי כמוהו, לבין אתאיסט כמוני והכל במין חוש הומור ואוירה טובה, גרמו לי תענוג אינטלקטואלי ממדרגה ראשונה. כמו מתיחת תאי המוח. חבל שלא פוגשים אנשים כמוהו לעיתים מזומנות יותר.

ניו זילנד היפה לא סחטה מפי קריאות התפעלות. נער הייתי, גם זקנתי, ראיתי, טעמתי, ניסיתי. האם אוכל עדיין בגילי לעבור חוויית התפעלות אמיתית? בנעוריי, ראיתי סרטי קומדיה של השחקן הצרפתי לואי דה פינס. אני זוכר קריאת התפעלות מיוחדת במינה, כאשר ראה משהו יפה במיוחד. קריאות התפעלות א-לה-לואי בקעו מפי יותר מאשר פעם אחת. אם באוסטרליה היתה גולת הכותרת שלי לחיות בשבלול, הרי פה בניו זילנד זו היא חוויית ההיט.

קצרה היריעה מלתאר את כל המפגשים עם אנשי היט. התארחנו אצל מאורים, אצל אנשים עניים מרודים, בבתים מבריקים, בתים מסריחים. אנשים מרתקים, אנשים משעממים ודלים. המכנה המשותף לכולם הוא אהבת ישראל. אני מודיע לכל המתעניינים כי משפחות היט מתאימה למבוגרים לא פחות מאשר לצעירים ואולי יותר. אנשי היט מארחים כל ישראלי באשר הוא כי הם אוהבים אותנו, את העם היהודי, העם הנבחר. אבל איתנו, עם המבוגרים, הם נהנים יותר. הם מדברים אתנו בגובה העיניים כשווים מול שווים ולא כמו אב אל בנו. ההנאה שתפיקו מפגישות כאלו שקולות בעיניי יותר מאשר לראות עוד מעיין ועוד מערה.

אני יודע מה שאתם חושבים. אלו מילים גבוהות אבל למעשה זה כיסוי לשנור. גם אני הייתי כמוכם, חושב כך. תדעו לכם כי "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". אחרי מספר חודשים רב כטיילים, קליפת הפולניות נושרת, ואז אתם בשלים לחוות חוויות של הכרות, שיחות עם אנשים שונים ומשונים, מוזרים וכריזמטיים - חוויות שלא תחוו מעודכם.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה לניו זילנד

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0
×