זה הולך להיות ארוך אז אאמלק – ממש לא כדאי לקחת רכב חשמלי לטיול מחוץ לערים הגדולות בספרד. ועכשיו לסיפור המעשה:

החלטנו לשכור רכב חשמלי (רנו זואי) לטיול של שבועיים בצפון ספרד, כיוון שחיפשנו רכב אוטומטי בלבד והחשמלי היה זול בצורה משמעותית מכל שאר ההצעות שראינו באתרים השונים לתקופה המבוקשת (בהפרש של מאות יורו). באתר חברת ההשכרה (יורופקאר) לא צוינו הערות כלשהן בנוגע לרכב הזה, אך כשהגענו לדלפק בשדה התעופה הפקידה אמרה לנו שהוא מתאים בעיקר לעיר ושיהיה קשה לנסוע בו למרחקים ארוכים ולערים קטנות, שבהן יותר קשה למצוא תחנות הטענה. בהתאם היא ניסתה לשכנע אותנו לקחת רכב אוטומטי רגיל (כשהזול ביותר שהוצע בסוכנות עלה כאמור כמה מאות יורו יותר מהרכב החשמלי), וכמובן גם לדחוף לנו את כל הביטוחים המורחבים היקרים והמיותרים. אבל מאחר שעוד לפני ההזמנה מהבית ראינו שיש תחנות הטענה גם בעיירות הקטנות לאורך המסלול, ובהתחשב גם בכך שממילא הימים הראשונים בטיול היו מיועדים לערים בקסטיליה לא רחוק ממדריד, החלטנו בכל זאת לנסות להסתדר.

כבר בנסיעה הראשונה משדה”ת במדריד לעיר סגוביה (בערך שעה וחצי) ראינו שהרכב צריך הטענה בערך כל 300 – 350 ק”מ, כלומר לפני כל נסיעה בינעירונית. גם בסגוביה שבה היינו וגם בסלמנקה – היעד הבא – ראינו שיש תחנות הטענה מתאימות (לאחר שהורדנו את אחת מהאפליקציות שמציגות את כל הנקודות, בהתאם לסוגי ההטענה השונים), אבל לאחר יומיים בעיר, כשהגענו כדי להטעין את הרכב לקראת הנסיעה הארוכה הראשונה, התברר לנו שהקושי האמיתי הוא לא באיתור התחנות אלא בתשלום ובתפעול. התחנות האלו הן פשוט נקודות שממוקמות בכל מיני מקומות בכל עיר, אבל הן לא חלק מתחנת דלק או איזשהו מתחם דומה, אלא פשוט מכונות שמוצבות.. אין בהן אפשרות לתשלום במזומן, וכרטיסי האשראי שלנו משום מה לא עבדו בהן (למרות שהן עבדו בכל מקום אחר בספרד). ראינו שאפשר לשלם באמצעות אפליקציה ייעודית של כל אחת מחברות ההטענה, אבל גם אחרי שהורדנו והתקנו אותן הן סירבו לקבל את פרטי האשראי שלנו (ניסינו באפליקציות של שלוש החברות, ובשני כרטיסי אשראי שונים). כמובן שהדבר לווה גם בנסיעה מלחיצה מתחנה לתחנה, עם סוללה הולכת ומתמעטת, בתקווה שאולי בתחנה של החברה הבאה כן נצליח. מאחר שמדובר רק במכונות שממוקמות ברחוב, גם אין אף אחד שמפעיל ואחראי עליהן  שניתן להיעזר בו (בניגוד לתחנת דלק).  גם מספרי הטלפון של החברות שהיו רשומים על מכונות ההטענה לא עזרו – כשהתקשרנו הנציגים שענו דיברו רק בספרדית.. כך שהיינו צריכים להסתדר לבד.

בסופו של דבר בת הזוג שלי, רבת התושיה, הצליחה להכניס את פרטי האשראי לאיזושהי אפליקציה פרטית (של צד ג’ – לא של אחת מחברות ההטענה), למרות שגם היא היתה כתובה בספרדית בלבד.. אבל כאן התגלה קושי נוסף – איך מתפעלים ומסנכרנים בין האפליקציה לבין תחנת ההטענה והרכב? לא היה לנו שום ניסיון בעניין, לא הסבירו לנו כלום בסוכנות ההשכרה וכאמור לא היה גם את מי לשאול. אני כבר התייאשתי מזמן אבל בת הזוג שלי התעקשה ולא ויתרה ואחרי שעה שלמה של ניסיונות (כשאנחנו בכלל לא בטוחים האם בכלל אפשר ומה אנחנו עושים לא נכון), קיבלנו סוף סוף את האישור המיוחל שהרכב אכן מתחיל להיטען.

רק שכאן התגלתה צרה נוספת – לפי מה שקראנו ההטענה אמורה היתה לקחת כחצי שעה, אבל התברר שהיא לוקחת שעתיים שלמות (וזה עוד כשהיינו על 20% סוללה בערך). בשלב הזה הבנו שגם אם מצאנו דרך להטעין ונצליח למצוא תחנות מתאימות בהמשך הדרך (זה לא כ”כ פשוט כי האפליקציה שהצלחנו להפעיל לא היתה מתואמת עם כל החברות), אין טעם להקדיש שעתיים בכל יומיים מהטיול לקראת כל נסיעה בינעירונית.. (זה לא כמו רכב חשמלי פרטי שאתה יכול להטעין בשקט בבית במהלך הלילה). לכן החלטנו שאחרי סלמנקה לא יהיה מנוס אלא להחזיר את הרכב לסוכנות במדריד, לספוג את הימים הנותרים ששילמנו עבורם סתם ולקחת רכב אוטומטי רגיל.. הצלחנו למצוא הצעה זולה למדי (בסוכנות אחרת – אוקיי השכרת רכב), כך שגם בשקלול של שתי ההשכרות ביחד (החשמלית והרגילה) יצא שנשלם בערך כמו ברכב האוטומטי הזול ביותר שהוצע כשהזמנו מהארץ, והרבה פחות מאשר הרכב האוטומטי הזול ביותר שהציעו לנו ביורופקאר כשהגענו.

לפני הנסיעה מסלמנקה חזרה למדריד הטענו את הרכב בתחנת הטענה בסלמנקה. גם כאן היה עיכוב, אחרי שהתברר שבתחנה שאליה נסענו יש רק מכונה אחת והיא כבר היתה תפוסה ע”י רכב אחר.. (אם כי זה מידע שכן היינו יכולים לראות באפליקציה שלנו). אז נאלצנו לנסוע לנקודת הטענה אחרת שהיתה פנויה (הפעם כמובן הצלחנו להטעין יותר בקלות כי כבר ידענו טוב יותר לתפעל את האפליקציה ואת המכונה והרכב). עכשיו, ההטענה היתה אמורה להספיק בקלות לנסיעה מסלמנקה למדריד (כשעתיים וקצת) ואפילו עם רזרבה לא קטנה כספייר, אבל במהלך הנסיעה עצמה ראינו פתאום שהסוללה מתרקונת בקצב גבוה בהרבה מהמרחק שאנחנו נוסעים בפועל (ואיתה גם הקילומטרים שנותרו לנסיעה שאותם מסך הרכב מציג – עניין מלחיץ כשלעצמו). כשהתחלנו היו לנו כ-300 ק”מ ברכב והמרחק היה 220 ק”מ (כלומר, היתה לנו רזרבה של 80 ק”מ), אבל במהלך הנסיעה ראינו שהיחס הולך ויורד עד שבערך בחצי הדרך הוא כמעט התהפך, כלומר לא נותרה לנו בכלל רזרבה.. לא כ”כ הבנו למה – אולי בגלל המהירות הגבוהה בכביש המהיר שבו נסענו, המזגן או הבלו טות’ שבהם השתמשנו (כמובן שכיבינו אותם בשלב מסוים), או אולי בגלל שהנסיעה היתה מאוד גשומה? לא ברור. בכל אופן התברר לנו שכדי להגיע לסוכנות במדריד בלי לחץ נצטרך להטעין את הרכב שוב! לכן נאלצנו לעצור להטענה נוספת של שעה בערך (שתי הטענות באותו יום עבור נסיעה של שעתיים וקצת, כזכור), באחד מהפרברים שלפני מדריד, רק כדי להגיע ללא דאגות לנקודת ההחזרה. 

אחרי שהחזרנו את הרכב, התבררו לנו לשמחתנו שיורופקאר תחייב אותנו רק עבור הימים שבהם השתמשנו בפועל ולא עבור כל תקופת ההזמנה שלא ניצלנו (למרות שבטלפון כשביררנו הם אמרו לנו שהחיוב כן יהיה על כל התקופה ושלא נקבל החזר), כך שבשורה התחתונה ההשכרה של שני הרכבים עדיין היתה זולה יותר מאשר אם היינו מזמינים מהארץ את הרכב האוטומטי הזול ביותר שהוצע.. רק שכמובן זה עלה לנו בטרטור, בעצבים ובבזבוז של חצי יום נסיעה חזרה למדריד, שלא היתה בתכנון.

בקיצור, למרות המחיר הזול והרצון לסייע לסביבה, הטכנולוגיה הקיימת עדיין לא מאפשרת להשתמש ברכב חשמלי לסוג כזה של טיול, כך שאם אתם מתכננים לצאת מחוץ לערים הגדולות, לא היינו ממליצים על שכירת רכב חשמלי. ואם בכל זאת, חובה להסדיר את עניין התשלום באפליקציות מראש, כי כאמור לא ניתן להשתמש בכרטיס אשראי רגיל.