WHW Day 4

שוב עבר עלי לילה נטול שינה באוהל שלי... אפשר לצפות שאחרי שהלכתי אתמול 32 ק”מ אני אהיה מספיק עייפה כדי להרדם, אפילו בתנאים של אוהל – אבל לא! היה קר ונכנסה קצת רוח לאוהל (אני צריכה להשתדל להקים אותו יותר צמוד לאדמה מכל הכיוונים) וירד גשם כל – ממש כל – הלילה. בגלל שהיה קר ישנתי עם השק”ש סגור והרגשתי “לכודה” כזו ולא הצלחתי להרדם...

באמצע הלילה כשהיתה הפוגה קלה בגשם, יצאתי (סוף סוף) לצחצח שיניים ולעשות פיפי, בדקתי את כל היתדות וראיתי בסיפוק שחיזקתי את האוהל מספיק טוב בערב ואז ברחתי בחזרה פנימה כשהגשם שוב התחיל. יתר הזמן ניסיתי להרדם, כתבתי וקראתי ואכלתי קצת... ובעיקר: חיכיתי שהבוקר כבר יבוא :)

והבוקר בא, אבל הגשם לא נפסק.

התחלתי להתארגן בתוך האוהל ובסופו של דבר הגחתי ממנו, החוצה – אל הגשם, עטופה בשיכמייה שלי (שהייתה גדולה מידי ומסורבלת ואע”פ ששמרה אותי יבשה – לא תשמש אותי במסעות הבאים, היא לא בשבילי). זה לא הכי כיף לקפל אוהל בגשם וחמור מכך: המשקל של האוהל, כשהוא רטוב, עולה פלאים!

אז יצאתי לדרך, אל היום הרביעי שלי על ה- West Highland Way, עייפה ומלוכלכת ועם תרמיל כבד מהרגיל בערך ב- 8:50.

הלכתי לי ביער בשביל בוצי. היער היה יפה מאוד – יער מחטני, רענן עם עצים משולשים שבסיסם רחב והרבה עשב על האדמה. מעבר ליער ניתן היה לזהות בסיסי הרים – לפעמים אפילו צלליות – אבל יותר מיזה לא ראיתי כלום – ממש כלום, הכל היה מוקף בערפל סמיך והאוויר היה רווי במים כך שאפילו כשלא ממש ירד גשם היה עדיין מאוד רטוב.

אחרי היער הלכתי איזה קטע בשטח פתוח בתוך חווה – ושוב: מסביב רק ערפל ומים. ידעתי, מעיון במפה, שאני נכנסת עכשיו למעמקי ה- highlands ואמורה להיות מוקפת הרים אבל...

ב- 10:20 הגעתי לאתר קמפינג גדול ומסודר בקצה החווה (המקום נקרא Auchtertyre, איך שלא הוגים את זה...). יש כאן את כל ה- facilities – שרותים ומקלחות וחנות קטנה.

“זרקתי” את התרמיל במרפסת של החנות והלכתי לשרותים. הורדתי חולצה ושטפתי את עצמי בכיור עד כמה שניתן, שיפשפתי את הפנים ומרחתי דאודוראנט וקרם לחות ריחני – כמה נעים! :)

קניתי קפה ולחמנייה חמה עם ביצת עין ובייקון, והתיישבתי במרפסת על ספסל. בחוץ הסתובבו תרנגולות ואנשים בין המבנים השונים בגשם.

התיישבה לידי אישה בערך בגילי והתחלנו לדבר. היא גרמניה ומטיילת עם קיאק (!) שהיא מובילה על גג הרכב הזעיר שלה ברחבי סקוטלנד. היא טיילה כבר בסקוטלנד כמה וכמה (וכמה) פעמים – ואפילו נשארה קיץ אחד באי סקיי כמה חודשים רצופים – כדי ללמוד את השפה (הגאלית). היה מעניין מאוד לשוחח איתה, מתחת לגג של המרפסת, כשמסביב גשם. סיפרתי לה שאני מתלבטת לגבי המשך הטיול שלי – אם להמשיך ללכת איזשהו טרק אחר אחרי ה- WHW או לסוע לסקיי והיא כמובן אמרה שאני חייבת להגיע לסקיי.

ישבנו כך שעה ודיברנו וכל הזמן ירד עוד ועוד גשם. החלטתי שהלילה אני לא ישנה באוהל והתקשרתי למלון ב- Inveroran והזמנתי לי מקום בחדר זוגי.

ב- 11:30 נפרדנו, העמסתי את התרמיל (הכבד) שלי ויצאתי אל הגשם.

בבוקר, באוהל, הרגשתי איזה כאב קצת מעל לקרסול ברגל שמאל. כשבדקתי את האיזור גיליתי נפיחות קטנה שהייתה רגישה למגע. הרגשתי את הכאב כל הבוקר, בזמן ההליכה, אבל הוא היה חלש ולא הפריע לי או הדאיג אותי יותר מידי. גם היבלות שיצאו לי ביום ההליכה הראשון באצבעות הקטנות בשתי הרגליים כבר עשו סימני החלמה ולא הציקו לי הבוקר. כך שבסה”כ הרגשתי ממש טוב.

אבל כשעזבתי את אתר הקמפינג והתחלתי שוב ללכת פתאום המקום הזה שמעל הקרסול התחיל לכאוב מאוד כמעט בכל צעד עם המגע של הנעל. אז כמה דקות אחרי שיצאתי לדרך נאלצתי שוב לעצור, כשאני מסתתרת בתוך אסם קטן. הורדתי את הפונצ'ו ואת התרמיל, התיישבתי והורדתי את הנעל. המקום לא התנפח יותר מאשר היה נפוח בבוקר אבל הרגישות גברה. בדקתי את המפרק ושמחתי לראות שהוא זז טוב והתנועה אינה מכאיבה. אבל כשהעברתי אצבע על המקום, אפילו בלי להפעיל לחץ, הכאב היה חזק – כמו כאב עיצבי כזה, חד, שבלתי אפשרי להתעלם ממנו.

מה עושים?

החלטתי לשחרר מאוד את הנעל וגם לדחוף קצת גזה שהייתה לי בערכת עזרה ראשונה מתחת לנקודה הכואבת וכך למנוע חיכוך של הנעל. אחרי כמה נסיונות הצלחתי להנדס את הרגל שלי ככה שכמעט לא הרגשתי בכאב – ויכולתי להמשיך ללכת. זה לא היה כ”כ נוח ללכת עם נעל כ”כ משוחררת (במילא נעלי הטרקים שלי גדולות עלי במידה...) – אבל זה היה הפתרון הטוב ביותר שיכולתי לאלתר שם בשטח.

הדרך ממשיכה עד לעיירה Tyndrum (שיש בה כמה אופציות ללינה, כולל הוסטל שנאמר לי שהוא ממש מומלץ) לפעמים לאורך נהר, לפעמים בתוך יער, לפעמים בשטח פתוח...

היער הוא תמיד יפה והנחל חמוד להפליא והדרך מקושטת בפרחים רבים אבל הראות היא אפסית – מוטיב חוזר ביום הזה, אני יודעת – וזה חסר לי.

כשעצרתי לטפל ברגל הכואבת שלי החלטתי להוריד את הפונצ'ו. אני הרבה פחות נהנת מההליכה בתוך הפלאסטיק, במיוחד, משום מה כשיש קטעים פתוחים. הגשם הוא כזה drizzle – לא ממש מבול – ובתנאים כאלו – כך גיליתי – הרבה יותר כיף לי פשוט... להרטב! :)

הלכתי עם גופייה ארוכה של nike מסדרת dry fit שאני חייבת להתעקב עליה לרגע: האיכות של הגופייה הספציפית הזו היא משהו שאני ממש מעריצה! היא אף פעם לא סופגת מים. נקודה. גם אחרי שעות (שעות!) של הליכה בתוך אוויר ספוג במים – היא לכל היותר לחה ובשום פנים לא נעשית כבדה או נדבקת לגוף. וברגע שנכנסתי למקום חמים ויבש, גם בלי להוריד את הגופייה – אחרי רבע שעה היא כבר יבשה. זה נפלא!

either way... :)

טינדרום, אני חושבת, מהווה איזושהי נקודת ציון על השביל. אחריה השביל נכנס לחלקו הצפוני – הפראי יותר, ללב ה- highlands. זה מתבטא בעיקר בהרים גבוהים יותר, בנוף, יותר דרמאטי, אבל גם במיעוט של עיירות והשביל הוא פתוח יותר בממוצע (זה לא שאין יערות אבל מקטעי היער בהחלט מתמעטים).

אבל אני הולכת לי צפונה מטינדרום וכל מה שאני יכולה לראות זה בסיס של הרים (בעיקר מצפון וממזרח), וגם זה ממש בקושי. מפה ועד ל- Bridge of Orchy (אסופת הבתים הבאה, במרחק של כ- 11 ק”מ) ההליכה היא לאורך תוואי של כביש ראשי – ליד טינדרום ממש בסמוך לו אח”כ קצת רחוק יותר אבל תמיד הכביש הוא ברקע – בפס הקול אם לא נראה לעין. וזה מעצבן ומפר את השלווה. מאוד!

אני קוראת את תוואי השטח במפה – ויודעת שאני מוקפת הרים. אבל אני לא רואה להם כמעט זכר – אני הולכת בתוך ערפל עם ראות של כמה עשרות מטרים בודדים של אוויר רווי מים. ולאט, לאט אני מתחילה לאבד את הסבלנות...

אני יודעת, אני יודעת: אני בחרתי לטייל בסקוטלנד – שהיא מדינה עם מזג אוויר משוגע. אני יודעת – כבר עוד מעט אוקטובר, ממש סוף העונה. אני מקבלת עלי (לפחות באופן תאורטי...) כל מזג אוויר כשאני נמצאת “שם בחוץ” – זה חלק מהעניין.

אבל... באיזשהו שלב מצאתי את עצמי חושבת: “ענבר, מה לעזאזל את עושה פה?!?! הולכת כבר שעות בגשם, לא רואה כלום, מקשיבה לשעון מכוניות – את זה יש לך גם בבית, עם נפיחות מעל קרסול רגל שמאל ואצבעות מיובלות בשתי הרגליים... המכנס שלך מרוח בבוץ ולא ישנת בכלל בלילה – what the fuck??? למה?” (ושוב סליחה על השפה – זה ממש במקום, אני מבטיחה).

וככה, כשאני נאבקת במחשבות שליליות שחודרות לי לראש, אני מגיעה לגשר. מתחת לגשר שוצף לו נהר (ברור, אחרת למה שיהיה גשר? ;) ולצד הנהר יש יער דליל עם עצים כ”כ יפים שענפיהם מכוסים בטחב... אני נרגעת מיד ומוציאה את המצלמה כדי לצלם את העצים.

כשהתקרבתי לגשר הבחנתי בגבר ואישה שעמדו עליו. זוג קצת מבוגר, עם מטריות ובלי תרמילים – מטיילי יום, מקומיים.

כשאני עוצרת לצלם הם ממשיכים ללכת. אחרי הגשר השביל נכנס שוב לשטח חקלאי ויש שער בקר. הם פותחים את השער ומחזיקים אותו פתוח עבורי. אני מכניסה מהר את המצלמה לנרתיק שלה (שלא תרטב) וממהרת בעיקבותיהם, כשאני מודה להם.

”Where are you from?” שואל הגבר. “Israel” אני עונה. “חשבתי שאת ישראלית!” הוא אומר בעברית מתובלת במבטא סקוטי. הלסת שלי נשמטת לאדמה.

מסתבר שג'יימס (בן 60 בערך) הוא יהודי יליד סקוטלנד שהיגר לישראל כילד צעיר עם משפחתו (מאי סקוטי כלשהו). הוא גדל בארץ (במספר מקומות שונים) ובילה בה גם את שנות בגרותו הראשונות לפני ששב עם המשפחה בחזרה לסקוטלנד (בעיקר מסיבות כלכליות). יש לו עדיין אח אחד שגר בארץ (באילת), אז הוא ורעייתו אליין (שאינה יהודייה ואינה דוברת עברית) מבקרים בארץ פה ושם (לא לעיתים קרובות). יש לו רק זכרונות טובים מישראל, הייתה לו פה ילדות מאושרת ואנחנו מתחברים בתוך שניות בשיחה שזורמת (באנגלית) לכל מיני כיוונים – תמיד מעניינים – תוך שאנחנו ממשיכים ללכת ביחד.

אני לא יודעת כמה זמן הלכנו כך ביחד, בקצב מהיר. מהנקודה בה נפגשנו, עד ל- Bridge of Orchy, יש בערך 5 ק”מ – אז זה לא היה פרק זמן כ”כ קצר. אני רק יכולה להגיד שזה אחד המקטעים הכי מעולים שהיו לי במסלול כולו!

המשיך לרדת גשם – שנחלש והתחזק לסירוגין. הם פתחו מטריות וסגרו מטריות בהתאם – ואני המשכתי ללכת בגופייה המעולה שלי. הראות המשיכה להיות גרועה אבל זה לא הפריע לי בכלל, שכחתי מהכאב ברגל ולא הרגשתי מלוכלכת או עייפה ושום מחשבה שלילית לא עברה לי בראש. פגשתי זוג אנשים מקסימים ומרתקים שהיתה לי הזכות (והיה לי המזל הגדול) לפגוש והם מילאו אותי בשמחה וסיפוק בדיוק כמו שנופי הרים יפים עושים לי לעיתים קרובות.

כשהגענו ל- Bridge of Orchy (ב- 14:20 בערך) הם הזמינו אותי לארוחה במלון. אני לא רציתי לאכול כי היתה לי עוד שעה של הליכה ואני כבר מכירה את אוכל הפאבים הסקוטי... הסברתי להם את זה בפתיחות ואמרתי שאשמח מאוד לשבת איתם ורק לשתות. ישבנו ביחד עוד יותר משעה, בחמימות של המלון. אוכלים, שותים ובעיקר: מדברים ומדברים ומדברים...

בסופו של דבר, לקראת השעה 4, יצאנו שוב החוצה – לגשם. הם חוזרים ברכבת לטינדרום שם השאירו את הרכב שלהם בבוקר, ואני – ממשיכה לכיוון צפון-מערב על ה- WHW בדרך ל- Inveroran שם מחכה לי חדר יבש עם מיטה. נפרדנו בחיבוקים ונשיקות ובתקווה להיפגש מתישהו בארץ.

המשכתי ללכת בגשם, בלב עולץ.

השביל מתרחק אחרי המלון מהכביש, הוא מטפס ונכנס מיד ליער. במזג אוויר שכזה לעיתים קרובות יותר נעים ללכת בתוך יער – והיער שם מצא חן בעיני מאוד. העצים שם היו שוב מחטניים, גדולים, עם צורה משולשת ובסיס רחב. כזה שאפשר להסתתר מתחתיו ואף אחד לא ימצא אותכם שנים – גם לא הגשם. ובין העצים האדמה מכוסה שוב בעשב כ”כ ירוק שאפילו ביום אפור שכזה הוא זוהר ממש.

אחרי קצת יותר מקילומטר אני מגיחה מחלקת היער וממשיכה לטפס. אני בטוחה לגמרי שהנוף כאן משגע כי הוא פתוח ומוקף הרים. קצת אחרי שיא הגובה אני מתחילה לרדת לכיוון המלון (שאני מזהה מלמעלה) כשמימין (מזרח) מופיע אגם Tulla הגדול. יש מראות שמצליחים לחדור גם מזג אוויר אפור ורטוב כמו של היום והאגם הזה הוא כזה. זה מראה מסתורי ויפה כ”כ שגורם לי לעצור במקום לכמה דקות כשאני מרגישה את הלב של מתרחב בבית החזה.

מכאן היום שלי נעשה ממש קל – רק עוד כמה צעדים, בירידה, ובערך ב- 16:45 (אחרי הליכה של כ- 25 ק”מ) אני מוצאת מקלט במלון המפנק. אני זוכה לקבלת פנים לבבית מאוד, ומכיוון שאין חדר יחיד פנוי אני משתלטת בקלות על חדר זוגי (60 פאונד). החסרון היחיד של המקום זה שאין לו חדר ייבוש (drying room) אז אחרי שאני מתקלחת אני נאלצת לתלות את האוהל שלי בחדר המקלחת (שאינו גדול מאוד). אני מכבסת את כל הבגדים המלוכלכים ותולה אותם לייבוש בכל מיני מקומות בחדר – שנראה כ”כ יפה ומזמין כשרק נכנסתי אליו ועכשיו הוא מזכיר מאהל מאולתר של מחוסרי דיור. אבל בתוך הבלאגן כשאני נשכבת על המיטה לנוח קצת ולכתוב ביומן שלי – אני מרגישה ממש כמו מלכה.

מכיוון שאין כלום בסביבה אני אוכלת גם ארוחת ערב במלון(מצוינת! כ- 15 פאונד, מרק ומנה עיקרית של דג ותוספת כלשהיא) ומכירה שם שלוש נשים שהולכות את ה- WHW! השלוש הן אוסטרלית ממוצא בריטי בשם איימי (שהולכת לבד) ושתי אמריקאיות – סוזן ולוסי (שהולכות ביחד). שלושתן נחמדות ומעניינות מאוד, הן הולכות את המסלול בשמונה ימים – הן שלושתן בנות 60 וקצת, ועצרו כאן ליום של מנוחה (האוסטרלית בגלל מזג האוויר, האמריקאיות כי זה היה התכנון המקורי שלהן ולוסי מצהירה שהיא היתה זקוקה לזה) – אבל גם הן, כמוני, הולכות ממש את כל השביל – וילכו במקביל אלי ביומיים האחרונים.

אולי אני לוקה בזכרון קצר מאוד אבל... ביומן שלי רשמתי שתי מילים לסיכום היום:

איזה כיף!!!

WHW Day 5

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של IO.?

הפוסט הבא ›
WHW Day 5
WHW Day 5
מתוך הבלוג של IO.
17-10-2014
קרא מאוחר יותר
‹ הפוסט הקודם
WHW Day 3
WHW Day 3
מתוך הבלוג של IO.
16-10-2014
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של IO. »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תודה גם לך דן :)

ענבר.
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

אכן כיף. תודה

דן
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

תגובות פייסבוק

סגור
0
×