קצת על פנום פן – אני ממש התאהבתי בעיר, מצאתי בה המון רחובות שנראים כמו אזור תעשייה עם חנויות ענק של חלקי חילוף למכוניות ואופנועים, ליד המלון שוק של מחסני בגדים יד שניה והאנגרים ענקיים של אופנועים ואופניים שמביאים מכל מיני ארצות, משפצים, מצחצחים ומוכרים. בכלל, ש' אמר שקמבודיה היא מדינה של יד שניה ולאחר שיטוט בעיר ראה חנויות של שיפוץ, תיקון והרכבה של כל מוצר חשמלי שאפשר להעלות על הדעת. אין אריזות חדשות וקרטונים. את כל היד שניה של העולם המערבי מביאים לכאן – מנקים ומשתמשים. וגם – מצאתי שדרות מטופחות ויפות, רחובות קטנים עם בתים יפים בתי קפה, חנויות לכל דבר שעולה על הדעת. קנינו תרופה לכאבי בטן בחנות רפואה סינית (ברחוב קטן שכולו חנויות כאלה, הבטן שלי קצת בעייתית, דוקא בימים האחרונים). שוטטנו עד הנהר וחזרנו לשוק. השוק המרכזי נמצא בבניין מרשים מאוד שכולו כיפה ענקית ובו אזור למכירת תכשיטים. מהכיפה יוצאות ארבע זרועות ששםמוכרים בגדים ומזכרות ומרגיש די תיירותי. אנחנו כמובן נהנינו בהאנגר של המזון ששם היה רועש וצבעוני. אחרי הסיור הרגלי נסענו שעתיים בערך ברחובות העיר במטרה למצוא קסדה לנתנאל – עברנו בהמון חנויות לקסדות, אופניים וחנויות לתינוקות וכל פעם שהנחנו קסדה למדידה על ראשו הוא חייך בהתרגשות ועיניו מופנות כלפי מעלה עם תנועת ידיים כדי לתפוס את הקסדה ולהטיב אותה על הראש (ממש כמו כשמכתירים מלך). לצערנו לא מצאנו קסדה מתאימה והסרתה מהראש היתה מלווה בדמעות בכל פעם מחדש. הוא רוצה להיות כמו האחים שלו. היום קניתי לו כובע באחד השווקים בדרך וזה נתן לו הרגשה דומה, לפחות לפי המבט והשמחה בעיניים הוא מאוד התרגש.
נחזור לפנום פן – כיכרות ומונומנטים ענקיים ומרגיש כמו עיר, קצת כמו תל אביב וקצת כמו אירופה אפילו ובערב מול המלון הוציאו כמה עגלות עם דוכני מזון ואכלנו סנדוויץ' שחשבתי שהולך להיות עם ביצה אבל בסוף היה עם משהו דמוי נקניק עם חמוצים והיה טעים מאוד, וגם שתיתי שייק פרות. חציית הכביש בפנום פן היא נראית כסכנת נפשות כי הוא כל כך עמוס באופנועים, טוק טוקים, מכוניות ואף אחד לא עוצר אבל היא לא ככה כי הם באמת לא עוצרים אבל נוסעים לאט ופשוט מיומנים בסטייה קלה ימינה ושמאלה ובהשתלבות בהמולה הכללית. רק אנחנו עצרנו את התנועה כשעשינו פרסה. בפנום פן הלכנו למלון של קמבודים-עליהם אנחנו מאוד ממליצים אם אין צורך בהתחככות עם תיירים כי הם נקיים, נעימים וזולים ולא כמו מלונות התיירים שלפעמים החדרים בהם קצת טחובים. בעיקר פנום פן נתנה לי הרגשה של רצון לעוד ואני מקווה שיהיה. אפילו אוניברסיטה מרשימה ראיתי והתחשק לי לשוטט בה או לשבת בקפיטריה (או בדוכן). אה – למרכז העיר מהמלון נסענו בעגלה כמובן ואת השוק המרכזי מצאנו בקלות והחנינו לקול תשואות התפעלות של נהגי טוק טוק אחרים אבל לחזור למלון, שאת שמו לא ידענו היתה משימה קשה מאוד ולקחה הרבה זמן. אני ישבתי מאחורה עם העגלה וכמובן נלחצתי כשש' ביקש הוראות נסיעה ונשמתי לרווחה כשפתאום גיליתי שאנחנו ברחוב של המלון! אך מסתבר שלא היה מקום לרווחה – הרחוב הוא ארוך מאוד ועובר מקצה אחד של העיר לשני ולא ידענו לאיזה כוון לנסוע וכך נסענו לכוון האחד עד שהגענו לסופה של הדרך ואז חזרנו את כל הדרך בחשש שאולי מה שחשבנו שהיה סופה של הדרך לא היה באמת סופה – אבל אחרי נסיעה ארוכה לבסוף הגענו ואז באמת נשמתי לרווחה. אז נחזור לפנום פן – כיכרות ומונומנטים ענקיים ומרגיש כמו עיר, קצת כמו תל אביב וקצת כמו אירופה אפילו . בערב מול המלון הוציאו כמה עגלות עם דוכני מזון ואכלנו סנדוויץ' טעים מאוד שחשבתי שהולך להיות עם ביצה אבל בסוף היה עם משהו דמוי נקניק עם חמוצים וגם שתיתי שייק פירות. חציית הכביש בפנום פן נראית כסכנת נפשות כי הוא כל כך עמוס באופנועים, טוקטוקים ומכוניות ואף אחד לא עוצר. אבל היא לא באמת מסוכנת כי הם אכן לא עוצרים אבל נוסעים לאט ופשוט מיומנים בסטייה קלה ימינה או שמאלה ובהשתלבות בהמולה הכללית. רק אנחנו עצרנו את התנועה כשעשינו סיבוב פרסה. בפנום פן הלכנו למלון של קמבודים -עליהם אנחנו מאוד ממליצים אם אין צורך דחוף בהתחככות עם תיירים. הם נקיים, נעימים וזולים ולא כמו מלונות התיירים שלפעמים החדרים בהם קצת טחובים. פנום פן נתנה לי בעיקר הרגשה של רצון לעוד, ואני מקווה שיהיה. אפילו אוניברסיטה מרשימה ראיתי, והתחשק לי לשוטט בה או לשבת בקפיטריה (או בדוכן). נסענו למרכז העיר מהמלון בעגלה כמובן, מצאנו את השוק המרכזי בקלות והחנינו לקול תשואות התפעלות של נהגי טוק טוק אחרים. החזרה למלון, שאת שמו לא ידענו, היתה משימה קשה מאוד ולקחה הרבה זמן. ישבתי מאחור בעגלה וכמובן נלחצתי כשש' ביקש הוראות נסיעה ונשמתי לרווחה כשפתאום גיליתי שאנחנו ברחוב של המלון! אך מסתבר שלא היה מקום לרווחה – הרחוב הוא ארוך מאוד ועובר מקצה אחד של העיר לשני, ולא ידענו לאיזה כיוון לנסוע, כך נסענו לכיוון האחד עד שהגענו לסוף הדרך ואז חזרנו את כל הדרך בחשש שאולי מה שחשבנו שהיה סופה של הדרך לא היה באמת סופה. אחרי נסיעה ארוכה הגענו לבסוף ואז באמת נשמתי לרווחה.
