איסלנד

לרגל ה-30 לשובנו ארצה מאיסלנד, הרי תקציר סיפורו של אי מדהים זה, כפי שנראה בעינינו:

התחלנו דווקא באוברטורה לא ערבה לאוזן או לכל אבר אחר. היו לנו 7 שעות המתנה בלונדון והתכוונו לנצלן לסיבוב בעיר ולארוחה סינית טובה בלסטר סקוור. כשלאחר חצי שעה המתנה לביקורת דרכונים, ראינו שהגענו בערך למחצית הדרך, נשברנו והחלטנו להישאר בשדה. אלה שכתבו בתנ"כנו: "שומר פתאים ה'", התכוונו כנראה אלינו. יציאה העירה וחזרה בשעה סבירה היו מבטיחים את הישארותנו בעיר גם ללילה. כשבצ'ק אין בשרו לנו שאנחנו "לא מופיעים בסיסטם", היה ברור לי, כאופטימיסט ידוע, שאנחנו נשארים בלונדון, ללא מטעננו שנשלח ישירות לרייקיאביק, וכי כל טיולנו מתחרבש ללא תקנה. רק אחרי כ-3 שעות של מסע כומתה במרחבי היתרו, מדוכן לאשנב, מאשנב לדוכן וחוזר חלילה, הסיסטם ואנחנו מצאנו זה את אלה ואלה המריאו לדרכם.

לפני שאשתף אתכם בחוויותינו, מוטב שאעשה לכם היכרות קצרה עם איסלנד והאיסלנדים. בשטח שהוא פי 5 משטחה של מדינת ישראל חיים 307,000 איסלנדים. 60% מהם ברייקיאביק רבתי, כך שמחוץ למטרופולין (הכל יחסי) גרים קצת למעלה מ-120,000 איש, חלקם בערים

ובכפרים

וחלקם בבדידות כמעט מוחלטת בחוות.

 לא רק בגלל איכות הכבישים (השווה סיפור כשלעצמה) קשה לעקוף רכב באיסלנד, אלא גם בגלל שבדרך כלל אין את מי לעקוף; וזאת למרות שמדינה זו מחזיקה במקום הראשון בעולם בכמות מכוניות לנפש.

מישהו מהוויקינגים התבלבל כנראה. לגרנלנד, שכמעט כולה קרחון, קרא "ארץ ירוקה", בעוד את איסלנד, שרק 11% משטחה מכוסה בקרחון, כינה "ארץ הקרח". השם ההולם יותר את איסלנד הוא, במחילה מדרום פטגוניה: "ארץ האש". איסלנד נוצרה מהתפרצות געשית; הפעילות הגיאו-תרמית והגעשית בה (כמחצית מהתופעות הגעשיות בתבל כולה) מספקת חימום לבתים, לחממות ולמים (המקום היחיד בעולם, בו שואבים מים מתוך האדמה ומצננים אותם, כדי להתאימם לשימוש ביתי כמים חמים); 12% משטחה מכוסה שדות לבה

וכמעט כל מה שאינו קרח או מים הוא תוצר געשי או גיאו-תרמי. חוץ משדות לבה, יש גם צוקי בזלת, משטחי בזלת ופסלי בזלת טבעיים

 כתוצאה מכך, חלקים ניכרים מהאי (שרק 2% ממנו מתאים לעיבוד חקלאי) נראים כאילו עוצבו על-ידי דאנטה או על-ידי השטן, בכבודו ובעצמו. ממש תוהו ובהו,

למעט חושך על פני תהום (לעניין התהום עוד נשוב, בהקשר לכבישי איסלנד). חושך (והרבה) יש רק בחורף. בקיץ השמש שוקעת בסביבות חצות, בהותירה אחריה שמיים מדהימים בצבעיהם,

כדי לשוב ולזרוח כעבור כשעתיים-שלוש. אף אחד לא מתפלא, כאשר אתה מגיע להתאכסן במלון לאחר 2230.

צפייה בגייזרים,

בהרי געש פעילים ושאינם פעילים,

במעיינות חמים (לא רק צפייה),

בבריכות בוץ או גופרית רותחות,

 ובנחלים, אגמים וסתם שטחים מעשנים,

היא אחת הסיבות העיקריות להגיע לאיסלנד. דרך אגב, השם גייזר אינו אלא שמו "הפרטי" של גדול הגייזרים של איסלנד, שהפך לכינויה של התופעה הנדירה בעולם כולו.
האטרקציות הנוספות:
 החופים על צוקיהם, המשונים לעתים,

הקרחונים – הן ה-Glaciers

והן ה-Icebergs,

הפיורדים

(אם כי הנורבגיים יפים יותר),
 המפלים הרבים מספור

והציפורים.
 איסלנד היא ממש גן עדן לחובבי עוף (לא מגריל או מהתנור). למען אלה נסענו עד הקצה המערבי של אירופה (איש אינו יודע היכן הקצה השמאלי). שם, על קירות מצוק שאורכו 4 ק"מ, מקננים מיליונים של עופות ים, שניתן להתקרב אליהם עד למרחק מזערי.

 הדובדבן שבקצפת העופות - הפאפינים המקסימים, שמאד אוהבים להצטלם.

לעומת זאת, עולם היונקים של איסלנד דל ביותר. אמנם הגלויות מציגות איילים צפוניים ושועלים ארקטיים, אך לא פגשנו תייר שראה אותם בטבע. בקיצור: אין חיות בר.
 חוץ מחתולים (מעטים) וכלבים ביתיים,

 יש רוסטביפים לעתיד לבוא

והמוני צלעות כבש מהלכות

הכבשים משמשות לסריגת הסוודרים האיסלנדיים הידועים; להכנת המאכל הלאומי, הטעים להפליא – בשר כבש מעושן בפרוסות דקות, דמויות שינקן (גם הכבש בתנור שלהם נפלא, חסר ריח הלוואי ונעדר שומן); ובאירועים חגיגיים - להכנת svið – ראש כבש חייכני

 זולת אלה יש באיסלנד רבבות סוסים. לטעמנו, היפים בעולם. לא לאכילה - רק לרכיבה.

.

קטע זה הוסף ברגע האחרון. כנראה מנגנוני ההדחקה פועלים גם אצלי, שכן אחרת לא ניתן להבין כיצד נשתכחו ממני לווייתניה של איסלנד. מי יכול לעמוד בפני פיתוי ההבטחה שבוודאות של 95% נראה בשייט לווייתנים; ואם לאו – ייקחו אותנו חינם לשייט התצפית הבא?

לעומת הבטחה זו, כלי השייט הזערורי - מצד אחד, והים הזועף - מכל הצדדים, לא הבטיחו טובות. שתי התחזיות התממשו. ראינו הרבה לווייתנים. ואולי, בעצם, ראינו רק שניים, שבכל פעם, מדי 7 דקות, עלו על פני המים מחדש.

בין כך ובין כך, הייתה זו הפעם האחרונה שראיתי לווייתנים מכיוון הים. לא שיש לי תחזיות קודרות במיוחד לגבי תוחלת חיי, אלא שאינני מוכן לשוב ולקצרה בסיוט גבה-גלי בן 3 שעות, תוך היטלטלותה הבלתי מרוסנת של הספינה האומללה והזרקה המאיים לכל הכיוונים. ולמי הם עושים את זה? להידרופוב מובהק וותיק, כמוני.

מה כל כך שמח לה?

כיוון שלא היה לי על מי לכעוס, הפניתי את זעמי, באיחור של כמה ימים, לעבר הלווייתנים וטרפנו שניים מהם (לא אלה שצילמתי). האחד – בצורת שישליק - היה בטעם של פרה קשישה מאד; האחר, שהפך לאומצה, היה אכיל יותר, אבל ממש לא חובה.

 ואם בחידושים קולינאריים מדובר, הרי על גבי ספינה אחרת, בה שטנו בכיף לאיי הציפורים, הצוות שלה מתוך הים רשת מלאה בחיות-ים.

 אותו טעמתי בסין, אבל ממש לא מומלץ

גילינו ש-scallops (המוכרים גם כ-Coquille Saint-Jacques ) טעימים מאד כבר בחייהם. בשר קיפודי הים, לעומתם, מלוח יתר על המידה. דיני הכשרות הפרטיים שלנו והתנזרותנו ממלח מנעו מאתנו גם אכילתו של אחד המעדנים המקומיים: שומן של כלב ים מומלח.
למעט חריגים חיוביים, דוגמת

אין הרבה מה לספר על ההולכים על שתיים באי, ש-94% מהם איסלנדים טהורי גזע, כשכל אחד מהם יכול להצביע על אבותיו עד דור 11. מידע רשום וממוחשב זה חיוני למניעתם של נישואי קרובים (הסברה המקובלת היא, שאין כל בעיה גנטית, אם הקרבה היא מדור רביעי והלאה לאחור).

הדבר המעניין ביותר אצלם הוא העדרם המוחלט של שמות משפחה.
מה שנחזה כשם משפחה – Jónsson או Karlsdóttir – אינו אלא שם האב, דהיינו: "בנו של Jón" או "בתו של Karl", בדומה לשם השני אצל הרוסים ואצל הערבים. לאחרונה, עם גבור הפמיניזם, יש הנקראים על שם אמם. כמובן, שאין אשה איסלנדית מקבלת את שם בעלה ואין כל מכנה משותף בין שמותיהם של הבעל, האשה וילדם. "שם משפחתו" של אח לעולם אינו זהה לזה של אחותו.
 עמים רבים סבלו "ממחלת ילדות" זו, אך התגברו עליה זה מכבר וג'ונסון, אברמוביץ' או בן יוסף הם שמות משפחה לכל דבר, שאינם מעידים מאומה על שם אביו של הנושא אותם. לא ברור לי כיצד מתמודדים האיסלנדים עם בעיות של מירשם אוכלוסין, זיהוי וכדומה. בניגוד לכל המקובל בעולם התרבותי, לא כולל את ישראל בדור אחרון, הפניה הנכונה לאיסלנדי, יהיה מכובד ככל שיהיה, היא בשמו הפרטי ולא Mr. או Ms. Jónsson/-dóttir, למשל.
 האיסלנדים הם צרכני האינטרנט, הספרים והעיתונים הגדולים בתבל (יחסית לכמותם, כמובן), מבלי שהדבר יפריע לרובם המכריע להמשיך ולהאמין בלב שלם בשדים, טרולים ורוחות רעות למיניהן ולהתגונן נגד פגיעתם הרעה.

 אמצעי בדוק נגד טרולים. נמצא על כל צעד ושעל באיסלנד.

נחזור לעניין הכבישים: כמעט כל כבישי איסלנד בנויים על סוללה, ללא שוליים, כשבניגוד למקומות אחרים, בהם יש מצד אחד הר ומן הצד האחר תהום, כאן התהום – לפעמים בעומק של "רק" 3 מ'; לפעמים – 30 מ'; ולעתים גם 300 מ' – היא משני הצדדים. רוב כבישי האי אינם כבישים, כי אם דרכי כורכר ובעוד שהשילוט בהם הוא מן המעולים, סבורים האיסלנדים, כנראה, שאין טעם להשקיע ממון ומאמצים בדברים שוליים, דוגמת סימון קו אמצע או קווי שפת הכביש. מי שנוסע מערבה בכביש שכזה בסביבות השעה 2200, כשהשמש בדיוק מול פניו ועוסק בניחוש היכן הכביש והיכן מתחילה התהום, עושה זאת בלית ברירה, כמונו (חייבים להגיע למלון) או מתוך נטייה אובדנית מובהקת. נסיעה כזאת, בה התנסינו פעם אחת, היא סיפור שלא מן העולם הזה – הרבה יותר קרובה לעולם הבא. לשבח האיסלנדים ייאמר, כי נהיגתם, כמו כל התנהגותם, אדיבה ומלאת התחשבות בזולת. זהו, כנראה, עניין גם של אופי וגם של רצון לשרוד.

כשאלה פוגשות אותך בשדה חשוף, ב-º9 (ע"ע: "חום יולי-אוגוסט"), זה מרגיש (כפי שאומרים בישראלית בת-זמננו), כמו מינוס 9, אך עד מהרה גילינו, שחוויה בלתי מלבבת זו הייתה רק בגדר הכנה ל"דבר האמיתי".
 אחרי ששה ימים של מזג אוויר נפלא (יש לי קשרים טובים עם הטרול הממונה על מזג האוויר. היינו יחד בקורס טרולים, אבל אותי הדיחו. אנטישמים), לא שבתנו מכל מלאכתנו, אלא דווקא השקענו מאמצים מרובים, ב"חום" של º3, בטיפוס לעבר לוע הר הגעש ויטי, שפירוש שמו: "גיהינום". לא הבינונו את מקורו וסיבתו של שם זה עד אשר נלכדנו שם בסופת שלג. לא שלג רך כזה שכמעט שאינו מורגש במגעו עם הגוף, אלא כזה שבתוכו גבישי קרח מכאיבים בכל פגיעה באבר חשוף. הרוח מנעה מאתנו המשך עלייה או נסיגה

וכך ניצבנו, כגב' לוט המנוחה, עד חלוף הזעם של השמיים. מזל, שהאיסלנדים צודקים, באומרם שאם אינך מרוצה ממזג האוויר, כל שעליך לעשות הוא להמתין רבע שעה.
 לא היה קל, אבל החוויה של שלג מעל וקרקע ואגמים עשנים מתחת

הייתה יותר ממרשימה.

לסיכום: מי שרוצה תרבות, אמנות, מלונות ומסעדות יוקרה, קניות וכיוצא באלה, אין לו מה לחפש באיסלנד. מי שמוכן להסתפק בנופים ובטבע יימצא בה חוויה מרתקת.

אמנם אינני מאמין בטרולים (או בכל דבר אחר מזן זה), אך כדי שלא להכעיס את זה מהם הממונה על טיולים וכדי לא לנחס את הטיול הבא, לא אומר שהכל היה מושלם ואשתף אתכם בסיפור אחת הפשלות הגדולות בקריירה התיירותית שלנו.
 כחלק ממסלולנו המעגלי היה עלינו לחצות פיורד במעבורת. בחברת המעבורות הודיעו לנו, שזו של אחה"צ מלאה עד אפס מקום והבאה יוצאת למחרת בבוקר. אנחנו לא יכולים להישאר, כי מלונותינו מוזמנים מראש. האופציה היחידה – נסיעה של 270 ק"מ, שלפחות מחציתם על גבי "אין כביש". כעבור 6 שעות כמעט רצופות, אנחנו במלון. כאשר הגענו לאיסלנד קבלנו מידי נציג החברה, שאצלה הזמנו את המלונות והמכונית, תיק שוברים. שלא כדרכי, הפרנואידית קמעא, נהגתי הפעם כאדם בריא בנפשו ולא בדקתי את השוברים אחד אחד. משום מה עשיתי זאת באותו מלון, כדי לגלות שנכלל ביניהם שובר למעבורת, שמעולם לא דובר עליו.