יום א – 24 אוג' – אנחנו חוזרים הביתה...
6:30 אנחנו כבר לא יכולים לישון, התארגנות אחרונה, סנדוויצי'ם לדרך, חיבוקים ונשיקות ואנחנו על המונית ל JFK. יעל מאד חוששת מהמסע שלנו עד לארץ עם התורכים.
מתחיל בסדר גמור, מקבלים יחס נהדר מהפקידה בצ'ק אין (בתור המקוצר של ה Gold status – star alliance). מספרים לה שאכלנו אותה עם הטיסה לארץ ונתקענו יותר משש שעות באיסטנבול. מציעה לנו – סיור חינם בעיר.... אמרנו לא תודה. אנחנו לא זזים מהנמל.
סידרה לנו כניסה לביסזנז לאונצ' בניו יורק, ואישורים לכניסה ללאונצ' המהודר בתורכיה. הזמן חלף בניו יורק מהר, משם לטיסה. חשבנו שיש לנו איטרנט – בסוף לא היה. השירות, האוכל מצויינים. רק חטפנו משפחה עם ילד קטן וצרחן שלא נרגע 10 וחצי שעות – סיוט למשפחה ולכל הסובבים.
בנמל באיסטנבול, רצים לפקידים – אולי יעבירו אותנו לטיסה שמייד יוצאת לארץ, יש עוד זמן, אבל... אין מקומות.
יאללה ללאונצ'. שולף את האישורים מניו יורק – "לא טוב – זה אישור למעבר מהיר בבידוק, לא כניסה ללאונצ'". הפעלנו את כל כוחות השיכנוע שלנו והסברנו שהכל בעצם בגלל שהם ביטלו את הטיסה.... הסכימה הגיברת, אנחנו בלאונצ' הכי מפנק באירופה. המון עמדות אוכל ושתייה מכל סוג.
אנחנו תופסים את הפינה הכי רחוקה, שומרים על פרופיל נמוך, קוראים על עוד מטח טילים הבוקר. בארה"ב חצות, הבנות נרדמות על הספסלים. אני בשמירה. כותב את הבלוג. עוד שעתיים אנחנו בדרך לארץ... מעלה לאתר הכל...
עדכון סוף היום (מהארץ):
הגענו בשלום, הטיסה לארץ היתה במטוס דיי עתיק ללא מערכת שמע, אבל שעתיים – קטן עלינו, לא היו ציפיות. הגדולות – נרדמו מייד ( בכל זאת עדיין לילה בארה”ב), יעל במתח עד הנגיעה בקרקע, נטע התחילה להקיא – כנראה אכלה משהו לא תקין בדרך.
המתח הגדול היה בנתב”ג, האם שוב נכנסים לסיפור המזוודות כמו בבוסטון? הפעם לא היה צריך לחכות זמן רב, ותוך דקות אחדות שלל המזוודות כמה רצו על הרצועה (אנחת רווחה גדולה שמעתם גם?). אז למען ההגינות, כל הנסיעה חזרה עם טורקיש היתה בסדר גמור. שום בעייה. רק שיתחילו להגיב על האימיילים שלי לגבי הכוון בהלוך...
מונית הביתה וזהו, הגענו, נגמר.
היה לנו באמת נהדר, שוב – הרפאלים מאד מאד מתאימים לטיול קרוואנים, זה בטוח.
מתחיל לחשוב על הפעם הבאה...
