הודו: חלק א' (אהבה זה כואב)

ההתחלה הייתה קשה. מאוד. אלו לא היו המראות חסרי הרחמים של דלהי, שהיכו בי בזעזוע- בין אם חסרי הבית הזרוקים ישנים, לאורך שטח ההפרדה ואיי התנועה של הכביש הראשי, כמו גופות לאחר מלחמה, שקידמו את פנינו בשעת בוקר מוקדמת בדרך מהשדה לאכסנייה. גם לא האיש קטוע הרגל, שישב לאורך כל היום בפינת הרחוב, להקת זבובים חגה סביב הגדם הטרי הפתוח. כל אלו אמנם עולים בכמה רמות על מראות הזכורים לי מנסיעות אחרות ליעדים רחוקים, אבל באופן אולי מפתיע, לא ערערו לי את כל המערכת הפנימית. הקושי המהותי היה, ההבנה- שאני לא לבד עכשיו, ויחד עם הרצון לגמוע חוויות חדשות ולהתוודע למקום, צריכה גם לדעת לתת מקום לאחר, להיות קשובה לרחשי ליבו, למצוא את האיזון הנכון. אם יש משהו נורא יותר מלהיות לבד ולהרגיש בדידות - זה להרגיש לבד כשלא לבד, כשנמצאים בזוג. שלושה ימים אחרי שנחתנו, ניצן קיבל קלקול קיבה. 30-70 אחוז מהתיירים בהודו סובלים במהלך השבועיים הראשונים לטיולם מבעיות עיכול המלוות בשלשול, חום והקאות, הנובעים מתנאי תברואה ירודים, מצוטט במדריך הטיולים שלנו בפרק ה'בריאות'. ואיכשהו, שנים אחרי, אני מוצאת את עצמי שוב, מחישה את הגבר שלצידי לבית החולים, לקבל אינפוזיה על מיטת חדר המיון. כמו אז, הגבר האחר, במקום אחר ובזמן אחר, מפחד ממחטים. רק שהפעם מדובר במדינת עולם שלישית, ואין ברירה. הרופאה הטיבטית המקסימה מבררת איתו אם הוא מפחד יותר מהכאב, או מלחטוף מחלה. זה לא באמת רציונלי. אני יושבת לצידו, מחזיקה את היד, מרגיעה, בזמן שהאחות חודרת לוריד, ולאחר מכן, כשהטיפות ממלאות את הגוף בחיות. מנסה להסיח את הדעת, להקל. להיות שם. הוא עירני, מודה לי במבטו, ומצליח ללחוש שהוא אוהב אותי, בפעם הראשונה שלא כבדרך אגב. הוא מצליח להגיד גם, שזה לא רק בגלל המצב, שאני איתו כאן עכשיו. הדמעות מאיימות לפרוץ. אני זוכרת שנים אחורה, גבר שלא ידע להעריך. שבסיטואציה הכי רגישה בחיי, קם ועזב. אני תוהה אם הגבר הזה יהיה אחרת, ואין לי תשובה. הימים הבאים מוקדשים להתאוששות. זה ה'כאן ועכשיו' שניסיתי להסביר לו כל הדרך. הדברים שאי אפשר לצפות. אם עכשיו אנחנו כאן, מחכים שהגוף יתחזק, זה מה שנעשה, ויהי מה. הוא לא מצליח להבין אותי. אני מתעסקת ומבינה בנפש האדם, ניצן במנגנונים של מכונות. האם יכול להיות פער גדול מזה? העננה שצבעה הכל ורוד בשבועות הראשונים, החלה להתפוגג. התאהבתי בו בגלל הנפש הרגישה שלו, הוא גם, ואולי לפני הכל, איש חינוך, מוזיקאי. אבל זה לא מספיק. הוא לא רואה אותי, הוא לא מקבל אותי. לא טוב לי. אני צריכה לקום וללכת, אני יודעת את זה. כל השיחות לא עזרו, המתח וההתנגשויות אינסופיים. אני לא אטוש אותו במצוקה, הוא יודע את זה. ועכשיו, עברו כמה ימים, הוא מתחיל להבריא, ואני חייבת להמשיך הלאה. חייבת.