מסלול עד שבוע בהרי הקצ'קר ”טרק לפסגת הקצ`קר - סיפור והסקת מסקנות“

הבהרה: מאחר ואני בסה``כ בת 18, אין לי רקורד מרשים במיוחד של העפלה לפסגות. פסגת הקצ`קר היא הטיפוס השני בחיים שלי בסה``כ, כך שהכתבה היא מנקודת מבט של מטפסת מתחילה לחלוטין וכך כדאי להתייחס אליה. ברכס הרי הקצ`קר טיילתי פעמיים בתוך חודשיים ואין לי ספק שהוא אחד מהמקומות היפים והמיוחדים ביותר שקיימים בטווח של שעה וחצי טיסה מישראל. הטיול הראשון ברכס היה לפסגת הקצ`קר, בחודש אוגוסט 2005. למרות שנהנתי מאוד בטיול וצברתי כמה חוויות בלתי נשכחות, בזכות האנשים שהיו איתי ובזכות ההר עצמו, אני לא יכולה שלא להדגיש את הטעויות שביצענו במהלך הטרק. אני מקווה שכל מי שיקרא את הכתבה הזאת ילמד מהטעויות הטירוניות שהיו מנת חלקנו (כך אני רואה את זה, אולי האחרים לא חושבים שטעינו) וישתדל להימנע מהן.

את הטרק עשיתי ביחד עם עוד שבעה מטיילים שמתוכם הכרתי היכרות קודמת רק אחד, השאר נאספו דרך אתר למטייל. זו בעצם היתה הטעות הראשונה: לא הייתי מודעת מראש ליכולות של כל אחד ואחד מהם והתברר לי שכשזה מגיע לטיפוס שדורש מאמצים פיסיים ומנטליים, זה עלול להיות מתסכל ואף מסוכן. אני אישית באה מרקע של חוגי סיירות כך שיש לי ידע לא קטן במיומנויות שטח ולמזלי או לבריאותי לא חטפתי מחלת גבהים אלא רק התחזקתי מיום ליום במהלך הטרק, כך שהיכולות שלי בטיול היו טובות יותר מאשר יכולותיהם של חברים אחרים בקבוצה. 

בגלל שקימצנו על טיסת צ`רטר לארזורום או טרבזון (שעה וחצי מישראל), נסענו לשם באוטובוסים, נסיעה מפוצלת של 25 שעות, שכללה הפסקה של חצי יום באנקרה המשעממת. מארזורום לקחנו אוטובוס ליוסופלי , העיירה הרצינית האחרונה לפני הטרק מכיוון ארזורום.

ביוסופלי התאכסנו אצל צ`יף, באכסניית Greenpiece - אמנם אכסניה מתוקה במיוחד וליד הנהר, אבל המחיר בה קצת יקר ביחס לתנאים - 10 לירות (זהו המחיר של אכסניה עם תנאים הרבה יותר טובים ואפילו יקר יותר). אח``כ כבר למדנו להתמקח. למחרת יצאנו לדולמוש ליאיילאלאר כדי להתחיל את הטרק. ישנו שם ובבוקר יצאנו סוף סוף לטרק.

היום הראשון היה קשה במיוחד בשבילי, כי הציוד היה כבד והאוויר דליל במקצת, ועוד לא התרגלנו לצעוד בגובה זה. מתחילת הטיול ועד הקילומטר האחרון לא נחתי מספיק כך שבסוף כבר נשבר לי ועצרתי כל שלושה צעדים. שעת הגג לבייסקמפ היא 4 אחה``צ. מיותר לציין שכל האירופאים הגיעו אולי חמש שעות לפנינו, כחלק מהג`וגינג היומי... 

טעות שניה היא שחוץ משניים חכמים בקבוצה, כל השאר החליטו שלא לקחת פרדות משא, מעין יומרנות קרבית כזאת... למה לא לחסוך מהגוף האומלל שלנו את סחיבת המשא (15-20 ק``ג), במיוחד ביום הראשון לטיול? כמובן שאת ההחלטה הזאת קיבלנו בתחילת היום ולא בסופו, שכן בסופו אני אישית הייתי שמחה מאוד אם לא הייתי צריכה לסחוב את התרמיל. לא ביג דיל, אבל היה יכול להיות נחמד יותר.

טעות שלישית: שכחנו שצריך לאכול ולהזין את הגוף באנרגיה. מהיציאה למסלול ועד הבייסקמפ לא אכלנו שום ארוחה רצינית באמצע היום ולא לקחנו איתנו ממתקים או חטיפי אנרגיה. 

הקמנו את האוהלים והתארגנו על ביגוד סופר-חם, שהתברר כמיותר שכן זכינו במזג אוויר נפלא וחמים בטרק (10 מעלות בלילה, אם אני לא טועה). המלצה: כדאי לברר, אם ניתן, תחזית מז``א ממש לפני שיוצאים כדי לדעת אם אפשר להפחית מהציוד (אבל אף פעם לא להשאר עם מעט מדי ציוד חם). זה פחות תקף כשיש פרדות, כמובן... 

התעוררנו בשלוש לפנות בוקר, ובניגוד לכל הגיון יצאנו רק בחמש (!). ההתארגנות היתה איטית, בערך בקצב של חניך סיירות בכיתה ו`. כשיצאנו סוף סוף, טיפסנו בקצב מצוין, לדעתי, אל דניס גולו (``אגם הים``) ובדרך פגשנו זוג ניו זילנדי חביב מהיום הקודם, שעקף אותנו במהירות האור. בדניס גולו המקסים השארנו את כל הציוד ולקחנו רק בקבוק מים, קצת אוכל וסווטשרט. המלצה בגדר חובה: צריך לקחת, למקרה שנתקעים בחשיכה וכד` פנס ובטריות ספייר, סטיקלייט, מספיק מזון לאנרגיה, בגד חם רציני, משרוקיות, גפרורים, עזרה ראשונה בסיסית וכל דבר נוסף שעולה על דעתכם למקרי חירום לא צפויים, כפי שקרו לנו. עדיף לסחוב יותר מאשר.. (תשלימו בעזרת הדמיון).

ירדנו מדניס גולו לפונד (``השלולית``) ושם פגשנו את הזוג הניו זילנדי שראה איך חלקינו יורדים באיטיות קיצונית את הירידה לפונד והמליצו לנו שהאיטיים ביותר לא יעלו לפסגה כדי לא לעכב את כולם ובכך ליצור מצב מסוכן של ירידה מאוחרת מדי מהפסגה. מצד שני, שני צעירים ישראלים שבדיוק ירדו מהפסגה אמרו לנו ש``גם בני 70 יכולים לעשות את זה``, אז עקב היותנו ישראלים - העדפנו להקשיב לדברי הפזיזות שלהם. 

כמה שטעינו. צריך היה להקשיב למטפסים מנוסים מאיתנו ולא להיפך ואף לגזור זמנים לאורך המסלול שלפני הקטע האחרון בטיפוס לפסגה. כלומר, לקבוע שעות גג לקטעים קצרים לפני הפסגה, כדי לברר סופית מי מסוגל לעמוד בקצב ומי יעכב את הקבוצה ויגרום לגלישה לשעות החשיכה. החוק הזה קיים במיוחד בגלל שהתחלנו לטפס לפסגה בערך ארבע שעות אחרי שעת הגג לפסגה. פסגת הקצ`קר מתכסה ברוב ימות השנה בערפל כבד החל משעה ארבע, כך ששעת הגג המומלצת להגעה לפסגה היא 12 בצהריים. אנחנו הגענו בשלוש. למזלנו מזה``א היה מעולה ולא היה ערפל בכלל. הנוף היה מדהים, אולי המדהים ביותר שראיתי בחיי. רק בשבילו שווה להגיע לפסגה (לא בערפל, כמובן).

טעות רביעית (לא שלנו, של התמונה): לפי תמונה שהדפסתי מהאינטרנט, סומן בטוש, על התמונה עצמה, השביל שבו כולם הולכים, ששירת אותנו בנאמנות, חוץ מהחלק האחרון: הוא משורטט על הסכין של הפסגה, כלומר (אם עומדים מול הפסגה ומסתכלים), משמאל לפסגה. אסור ללכת שם! במיוחד לא ברוחות חזקות כי הוא ממש חד ותלול. עדיף בהרבה ללכת מתחתיו ולהיצמד אליו מכיוון הדרדרת ממנה הגעתם, ומשם לעלות לפסגה עצמה, מבלי להסתבך במצבים מלחיצים על הסכין. רק להסתכל מהסכין למטה גרם לי לפיק ברכיים שיצר חולשה מטרידה ברגליי במשך זמן ממושך לאחר המקרה. 

בדרך למעלה, אחת מאיתנו שצפינו לה קשיים בעליה מראש, לא היתה מסוגלת להמשיך ולא עלתה את הקטע האחרון. אחד אחר הרגיש לא טוב והגיע לפסגה דקה לפני שהתחלנו לרדת ולבחורה נוספת התגלו פחדים די רציניים בגלל הירידה התלולה. הירידה היתה קלה לחלקנו ובלתי אפשרית לשאר. הבחורה שלא הצליחה לעלות לפסגה גילתה שיש לה פחד גבהים כבר בתחילת הירידה, ואנחנו תמכנו בה והובלנו אותה, כך שכולנו הורדנו את מהירות הירידה לרמה של צעד פה, צעד שם. כך התחלנו לגלות מדוע חשוב לוותר כשצריך. מי שלא יכול ומי שאין לו נסיון של כמה שנים בטיילות - שלא יעלה בשום פנים ואופן לפסגה! זה לא בטיחותי ולא הוגן כלפי עצמך וכלפי שאר חברי הקבוצה שלך.

טעות חמישית: טיילנו בקבוצה ענקית - 7 איש (אחד עשה בחוכמה והבין כבר בסוף היום הראשון שהוא לא יוכל להמשיך. הוא הרגיש לא טוב וירד בחזרה ליאיילאלאר). קבוצה גדולה מדי ובעלת חברים עם רמת טיילות שונה לא יכולה להתנהל ביעילות ומורידה מהכיף של הטיול; בקבוצה שלנו חלק הלכו לאט מאוד (כלומר, אלה בעלי הכושר הנמוך וחוסר ניסיון בטיולים ולא אלה שהיו חולים) וחלק הלכו מהר מאוד, כך שאצל כולם נוצר תסכול מסויים. אני ועוד בחורה אחת בכושר מצוין, התקדמנו לעבר המחנה כדי לארגן את האוהלים ולהכין אותם לשאר, שהיו הרבה יותר עייפים. אני עדיין לא יודעת אם היתה זו טעות שלא התקדמנו איתם, אבל בסופו של דבר - אנחנו הגענו בדמדומים למחנה והשאר נתקעו בחשיכה. 

ברגע שאני ואורנית הגענו למחנה, ביקשנו פנס מזוג צ`כי שישן ליד האגם כמונו, ואמרנו להם שחלק תקועים עדיין בדרך למחנה ושאנחנו הולכות להביא אותם. תמיד טוב שמישהו ידע שאתם מצויים במצב כזה ויזעיק עזרה אם יהיה צריך. מצויידות בפנסים ומים, חזרנו לכיוון הירידה מהפסגה והתחלנו לקרוא להם בקולי קולות (חבל שלא היו לנו משרוקיות, הא?). לאחר דקות ארוכות של מתח הם ענו לנו ונפגשנו. המצב היה בכי רע: הרוב היו מיובשים מאוד, כולם במצב תשישות וחלק בקושי הולכים. הגענו ביחד איתם לאוהלים ושם גיליתי שמרוב ההליכות הלוך-חזור שעברו עלי מהבוקר הייתי תשושה מאוד בעצמי. שוב פעם לא דאגנו לאכול הרבה, כך שכולנו היינו מרוקנים מאנרגיה.

התעוררנו בבוקר ביקיצה טבעית וגילינו שאחד מאיתנו מיובש מאוד - מקיא ולא יכול לעמוד על הרגליים. נשארנו באותו מקום עוד כמה שעות ואחרי שאחד מאיתנו, הפרמדיק, נתן לו כדורים והרבה מים החלטנו שלא להמשיך הלאה בטרק אלא לחזור לאולגונלאר ומשם להחליט על טרק חדש. ירדנו באותו יום לאולגונלאר, שם ישנו בפנסיון נחמד מאוד ולא יקר (8 לירות לאדם) ובבוקר יצאנו לטרק של הפאס לצפון הקצ`קר. הטרק הזה מומלץ ומהנה מאוד. לקח לנו 7 שעות בדיוק (הלכנו בקצב מהיר, שכרנו פרדות והלכנו אחרי החמרים כמו ילדים טובים). המלצה: ללכת אחרי החמרים מתחילת הטרק, אחרת עלולים לאבד אותם ולהתברבר בשטח עוד הרבה זמן אחריהם. הם לא מחכים לאף אחד אלא אם כן תיצמדו אליהם ותדרשו זאת מהם. 

ניתן להשיג (לא בטורקיה) מפה טופוגרפית או כללית של הקצ`קר כדי להיות בטוחים יותר במסלול. כמו כן, רצוי מאוד לא להסתמך על מה שאומרים לכם מטיילים אחרים כאילו הם דוברים דברי תורה ואמת. כל אחד מחזיק בהתרשמות אישית משלו ולא ממש אובייקטיבי כשזה נוגע לקצב הליכה, רמת קושי וכו`. צריך להיות תמיד זהירים וללמוד הרבה לפני שיוצאים לטרק, על המסלול ועל עצמך.

ותמיד, תמיד לשתות הרבה.

מקווה שלא תחזרו על הטעויות שאנחנו עשינו, בכל טרק שהוא ושתיהנו,

 נועה.