בדרך לעין רועים
לאחר שיום הטיול הראשון שלנו נפתח למעשה קרוב לעשר בבוקר, קיוינו שהלינה בשטח תאפשר לנו להתחיל את היום הבא "עם השמש". נקום מוקדם, נמלא מים ונתחיל ללכת, חשבתי לעצמי, וכך נספיק את מלוא הקילומטראז`, הארוך כמעט כפליים מזה של אתמול, המחכה לנו עד לרכב החונה ליד מצודת כ"ח. כיוון שכזכור מצאנו את עצמנו כמעט בלי אוכל, בניתי גם על גיחה קטנה למכולת שכונתית בקרית שמונה, שעל המפה נראית במרחק של דקות ספורות מכמה נקודות במסלול שלנו.
תכנון לחוד ומציאות לחוד. השמש העירה אותי בסביבות שש, בעוד הילדים מוכיחים שגם בשק"ש ובחוץ הם יודעים לישון ללא הפרעה. התארגנתי על תפילת שחרית, צילמתי את החמודים הישנים והצקתי להם קלות כדי שיקומו ויתארגנו. לאור ההליכה הרבה הצפויה, ולאחר שיכולות הסחיבה התבררו אתמול כמוגבלות, אני מהמר על קצת פחות מים, ועל מילוי חוזר בעין רועים שבהמשך המסלול או בקרית שמונה שמתחתינו. חוצים את הכביש המסוכן ויורדים בשביל מטופח המשחזר את מסלול העברת הפצועים מחצר תל-חי אל כפר גלעדי. בסוף הירידה ממתינה לנו פניה אל תוך אפיק ואדי, אותו אנו צריכים לעלות בעליה קשה למדי, בתוך פארק פסלים סביבתיים הזוי (לעתים לטוב, לעתים לרע) ומוזנח, שתביא אותנו בסופו של דבר סמוך עד כדי תסכול לאותו כביש ואותה נקודה ממנה התחלנו לרדת לפני כן...
כאן אנו מוצאים את עצמנו בכניסה הרשמית, הצפונית והרחבה ליער קק"לי, המשלב חורש טבעי ויער נטוע. שיפורים ושינויים שעשתה הקרן הקיימת באתר שינו את המסלול החוצה את היער, והפכו את המפות שבידינו ואת תיאורי המסלול מהספר של "מפה" לבלתי-רלוונטיים. אבל את זה לא ידענו בשלב זה: בשלב הזה עדיין חשבנו שאנחנו עוד רבע שעה מגיעים לעין רועים וממלאים מים, ונצמדנו, כרגיל, לשילוט של שביל ישראל.
הפעם השביל לקח אותנו לאורך כל הדרך בדרכי יער כבושות ורחבות, כאילו היינו רכב של תורמים שמחפשים את השלט. לפחות העצים היו יפים: את פנינו קידמה בהתחלה שדרה של חרובים, אלונים וכלילי חורש, שהתחלפו יותר מאוחר ביער האורנים השגרתי. בין העצים הלך נחשף לו - ככל שהתקדמנו אל השוליים המזרחיים של הפסגה - הנוף המקסים של קרית שמונה ועמק החולה שלרגלינו. השבילים הרחבים התפתלו להם (דרך לרכב, כזכור) סביב חמוקי ההרים במקום לחתוך אותם בדוך, דבר שהאריך את הדרך הרבה מעבר למה שהמפה הלא מעודכנת סימנה, וכנראה שגם העייפות של יום שני בגיחה ראשונה עשתה את שלה, ויחד עם החום (הסביר, יש לומר) איימה להשבית אותנו כליל - במיוחד את נועה שלנו. אבל היום, כזכור, יש לנו יעד רחוק והכרחי: את הרכב אנחנו רוצים לפגוש לפני חשיכה, וחייבים לזוז.
הנה מגיע סופסוף עין רועים. עץ תאנה גדול מעל בריכת איגום אליה מטפטף מעיין ובתוכו צפות להן תאנים שנשרו מן העץ. בריכה רחבה יותר, מעין שוקת, נמצאת מעט מתחת לבריכה הגדולה ורומזת שבעבר, או בחורף, נרשמו כאן ספיקות מרשימות יותר. היא גם מסבירה את השם הפסטורלי של המעיין.
ממלאים מים שכה חסרו לנו מתוך הטפטוף, מחפשים (לשווא) תאנים בשלות על העץ, ו... ממשיכים. הדרך ארוכה היא ורבה, המסלול ממשיך בשביל החוצה את היער מצפון לדרום, כשלצערנו רוחבו גורם לכך שצל אין. עצירת-מנוחה קצרה מגלה שבסלעים שמצידנו יש המון מאובנים, והנוף המרהיב שמשמאל מכריח אותי לקחת עוד כמה תמונות של שחר ונועה על רקע עמק החולה. גם המראה מקדימה, של הרכס המרשים מאוד של יפתח, מזמין תמונות, שלצערי רק מוכיחות את אוזלת ידה של המצלמה שלנו בצילום נוף ממרחק.
לתחילת הכתבה
הפארק הגיאולוגי
המשך הדרך מביא אותנו אל מה שמכונה "הפארק הגיאולוגי". המצוק שבשיפוליו אנו צועדים ומשקיף מעל קרית שמונה חושף, כך מתברר, שכבות גיאולוגיות מעניינות, ומערכת של שבילים והסברים הופכת את המקום לפארק גיאולוגי. השביל שלנו עובר בין המצוק לבין החניון המהווה את נקודת היציאה של הפארק, וגם מקום מתאים לעצירה קלה. לא, מים זורמים אין כאן, רק כמה וכמה פסלים ומתקנים אחרים שאפשר לטפס עליהם, שולחנות פיקניק, סידורי חניה וצפרדעי זבל. למעשה, בנקודה הזו היינו הכי קרובים שנהיה לציויליזציה שקוראים לה קרית שמונה (תכננו, כזכור, ביקור במכולת - בהעדר לחם ועוד כמה דברים חשובים). מבט קצר הבהיר לנו שהקרוב הזה הוא רחוק למדי, וההתברברות הצפויה ברחובות העליונים והצדיים של הקריה במרדף אחר מכולת עלולים לקלקל לנו את כל התוכניות.
בקיצור, נהנים קצת מלראות בני אדם, מטפסים קצת על הפסלים וממשיכים הלאה - עם השביל - אל מה שנראה כבר מרחוק: הרכבל של צוק מנרה, מתחתיו אנו עתידים לחלוף. הנה לנו הזדמנות לחלוף על פני `אטרקציה` קלאסית, ולהיות בצד השני: של אלה שהולכים ברגליים ובחינם ולא של אלה שקונים חוויה קצרה ו`אקסטרימית`. האמת, התקנאנו קצת ביושבי הרכבל, אבל לאט לאט התקרב המסלול אל מקום המפגש, ואז מצאנו את עצמנו ליד עמוד ענק, המחזיק את הכבלים של הרכבל, והתחלנו להסתכל למעלה וללמוד את התנועה של הכדורים היפים האלה למעלה ולמטה.
לידינו גילינו מפעל צדדי של אטרקציות צוק מנרה: נקודת הסיום של אומגה שמתחילה למעלה, וכאן - ממש ליד השביל, מחכה מישהו מהמפעילים - בחור נחמד שפטפטנו איתו קצת - ומוריד את הנוער המושלך מלמעלה, משחרר אותו מרתמות האומגה ומביא איתו - עם ג`יפ שממתין - חזרה לנקודת ההתחלה.
צעידה נוספת ואנחנו ביער אורנים נטוע. כיוון שידענו שיש לפנינו עוד כמה שעות חמות, וכיוון שלפי המפה חשבנו שאנחנו באמצע הדרך (קו הרכבל עובר ממש באמצע המסלול, אם בונים את הערכת המרחק לפי המפה - מה שעוד יתברר בהמשך כטעות גסה), פרשנו את שקי השינה כדי לרבוץ עליהם בצל לשעה, שאחריה נמשיך. גם זו היתה טעות: מצע המחטים שעליו פרשנו את השק"שים היה ממש לא לעניין: כשניסינו לקפל אותם גילינו שהמחטים חודרים לבד הניילון של השק"ש, ולהוציא אותו משם זו עבודה מייגעת שלא תמיד מצליחה.
במהרה התחלף נוף היער שבו הלכנו: לא עוד יער מחטים נטוע, אלא חורש טבעי מקסים, של אלונים וחרובים. בגלל הדרך הרחבה ושעת הצהריים לא היה לנו, תכל`ס, צל רצוף, והשמש המשיכה לקפוח ולגרום לנו להרבה עצירות והרבה שתייה. באחת מהעצירות הרבות מצאו שחר ונועה סלע שכולו מלא חלזונות מאובנים!
אנו צועדים וצועדים, בטוחים (בטעות) שסוף המסלול קרוב, רעבים למדי, והנה לידינו מטע נקטרינות ובו קורצות לנו המון נקטרינות יפות ועסיסיות הנרקבות להן על הקרקע, כאלה שבלי ספק הן הפקר... הבעיה היחידה היא, שהן בתוך שדה מגודר, שהכניסה אליו - קשה להתחמק מכך - היא פשוט השגת גבול. זו היתה החלטה מוסרית חשובה שהוכיחה את עצמה מיד: כשהמטע נגמר גילינו שבתוכו רובץ כלב שמירה אימתני...
לאחר המטע התחיל השביל, שעד עכשיו היה קל להליכה ורובו ירידות או דרך ישרה, לטפס לעבר הפסגה. והנה אנחנו פוגשים כביש אספלט ישן - ומיד פונים שמאלה, למטה, לכיוון החלק הצפוני של שמורת נחל קדש. הירידה היא בתוך חורש פתוח, בין סלעים והמון חצבים יפהפיים, המתחילים עכשיו את פריחתם. רק עכשיו הבנו שזוהי הירידה שבמפה, שהיינו בטוחים שעברנו אותה לפני שעה. פירוש הדבר שעוד דרך ארוכה לפנינו, ואנו קצרים בזמן (עד השקיעה) ובמים. שלט ליד השביל מצביע על הפסגה ומציע למכירה "גבינות עיזים (סגור בשבת)". אני עולה אל החווה כדי למלא מים, ומגלה מקום צנוע ומקסים בשם "משכנות הרועים", שאינו מופיע בשום מפה (טוב, הם גרים כאן רק 20 שנה). דני גספר משביל ישראל הבטיח לנו אחר כך, באימייל, שבגליון הבא של המפות החווה תופיע.
עכשיו הצעידה היא ביער-פארק מקסים, של אלונים ואלות, כולל אלות אטלנטיות ציוריות, והשביל מתהלך בצלע ההרים ומקיף - באותו קו גובה - עוד הר ועוד הר עד שנגיע לקניון נחל קדש. צל אחר הצהריים והנוף עושים את הצעידה לנעימה, אך כל פעם שעוברים את קצה ההר - ובטוחים ממש ממש שאחריו פונה השביל מערבה אל מצודת כ"ח - מגלים שיש עוד אחד אחרינו. נועה מוצאת עוד ועוד קוצי דרבן, ואנו כבר מתחילים לדמיין את ההגעה אל הרכב, את החבירה אל הציויליזציה, את הפירות הטריים והשתייה המרעננת שנקנה במכולת, ואת ארוחת הערב בדרך הביתה.
מתברברים בשמורה
הדרך מתמשכת ומתמשכת, השקיעה מתקרבת, ואנו כבר הפסקנו סוף סוף ללכת דרומה כמו שעשינו כל היום ועכשיו פנינו מערבה - במקום שבו נוכל לחצות את הנחל שמעברו השני ניצבת לה מולנו המצודה, לידה ממתין הרכב שלנו. בינינו אנחנו מעלים שתי אפשרויות: או שהשביל יוליך אותנו עוד מערבה, עד שהקניון הגדול הזה יצטמצם לכדי מעבר, או שהשביל יקח אותנו לתוך הקניון, ואז נצטרך לטפס אל המצודה - מה שנראה מפחיד ביותר, כי כבר מאוד מאוחר ונראה שנועה כבר "גמורה" לגמרי. השביל ממשיך מערבה, עוד ועוד, ואנו שומעים את הכביש, המוליך לצומת ישע, רק כאשר כבר אני עוצר לתפילת מנחה של טרם שקיעה. המצודה כבר קרובה ונגישה, בדיוק בזמן שהחשכה מאיימת להתקרב.
אך עוד נכונה לנו הפתעה, והפתעה רצינית: לאחר צעידה של כמאה מטרים לאורך הכביש לכיוון הצומת, צץ לו לפתע הסימון המוכר של שביל ישראל - כשהוא מפנה אותנו שמאלה, כלומר מזרחה. היינו בטוחים שמסמני השביל פשוט לא רצו שנלך סתם ליד הכביש, והם עשו קיצור דרך אל המצודה. אך מיד מגיע שלט "שמורת נחל קדש" ואחרי כמה צעדים אנו מוצאים את עצמנו מתחת לסבך עצים, יורדים בין סלעי-ענק יפהפיים באפיקו התלול של נחל. האור הולך ואוזל, ואנחנו - שכבר כל כך קרובים למצודה - בטוחים שזו רק "טעימה" קטנה שאחריה יש עליה בצד השני אל המצודה. במקום לחזור אחורה, אנו ממשיכים קדימה עוד קצת, יורדים בין עוד ועוד סלעים לתוככי הקניון, ובטוחים שעוד רגע יפנה אותנו הסימון שוב החוצה. (אנחנו מפחדים לחזור אחורה כי עוד רגע חושך, ואיך נחזור דרך סלעי-הענק הללו).
אני רץ קדימה, כדי לאתר עוד ועוד סימונים של שביל ישראל, בתקווה להגיע בעוד אור אל סימון המחלץ אותנו אל הצד השני של הנחל, אל המצודה. הילדים מבינים שאנו חייבים להיות יחד ולהזדרז, ומגלים כוחות חדשים ומפתיעים - הולכים מהר ויחד עם זאת בזהירות ובאחריות רבה (שילוב מדהים כשמדובר בגיל הזה), כי אין זמן לטפל בנפילות, ואפילו לא מפריעים בשאלות-סרק. אנו מתחילים לחשוב על האפשרות שניתקע כאן בחשכה - במקרה כזה צריך פשוט לעצור באותה נקודה ולעשות בה את הלילה, כל תזוזה בין הסלעים והמצוקים מסוכנת - ובה בשעה להתפעל מהנוף המיוחד, השקט ומלא העוצמה שסביבנו: סלעים אפורים עצומים "מונחים" באפיק בכל מיני צורות, עלי אלון יבשים מכסים את הקרקעית, וסבכי האלונים נתקעים בתיקי הגב, מסוככים עלינו ומחשיכים לנו עוד יותר.
הנה סוף סוף מגיע הסימון המפנה למעלה, החוצה. אבל אין זו יציאה של רגע אל מחוץ לסלעים ולסבך, אלא מסלול היוצא מן הנחל דרך אפיק אחר, דומה ויפה, מצוקי כמו זה שממנו באנו. אני שולח את שחר לרוץ לפנינו ולאתר עוד ועוד סימונים לפני שלא נראה אותם בחושך, כדי שנדע אם אנחנו אוטוטו יוצאים. השמש שקעה מזמן, החושך הולך ויורד ואני מזיע כולי, לחוץ מן האחריות על שני הילדים הללו ומתוסכל מכך שנכנסתי להרפתקה הזו בצורה כזו. שחר רץ קדימה, אני באמצע עם תיק הגב שלי ושל נועה, ונועה אחרי - הולכת מהר ויפה.
לפתע היא צועקת, נפצעה. אם זה משהו רציני, אז נתקענו, אני אומר לעצמי, עם מעט מים ורק פנס קטן... למרבה המזל זה קוץ שגרתי, אמנם ליד העין. "נועה, נטפל בזה אחרי שנצא מכאן, בואי נמשיך" - וממשיכים. דקות קצרות נמתחות ונמתחות עד שאנו שומעים את שחר, שהשביל הוליך אותו אל מחוץ לסבך ולקניון, צועק "יצאנו", ואנחנו נושמים לרווחה.
כמעט חושך מוחלט - אבל אנחנו בחוץ - בשביל המטפס מכאן אל המצודה ואל הרכב, במקום שניתן לצעוד בו גם בחושך בלי ליפול. רחלי מתקשרת בדיוק עכשיו לשאול מה נשמע, ושחר אומר לה שאנחנו עוד רגע ברכב, כי קצת התארכה הדרך. היא מבינה ומסיימת מהר את השיחה, לאפשר לנו להגיע באמת אל סוף המסלול - שחיכה לנו כעבור עוד חמש דקות הליכה, במהלכה ניסינו להרגיע את עצמנו ולעכל את החוויה המחשלת שעברנו זה עתה - הגיבושון האמיתי שלנו, ממנו יצאנו נרגשים ומתנשפים, כשאני רטוב לגמרי מזיעה, אחרי רגעים ארוכים של מתח ומאמץ, אבל בידיעה שאת השביל הזה אנחנו יכולים לעשות.
לתחילת הכתבה
