קומפלקס המחנות האימתני ביותר במערך המחנות הנאצי שכלל שני מחנות השמדה, אושוויץ ובירקנאו, ואוסף גדול של תת מחנות עבודה באיזור הקרוב. במחנות נהרגו כ- 1.5 מליון איש, רובם הגדול יהודים. המחנות פונו בתחילת 45` בצעדת המוות המפורסמת ואת רובם הגדול לא הספיקו הנאצים להשמיד - אושוויץ הפך כדוגמה להתגלמות הרשע האנושי ותיירים רבים מכל העולם באים לראות את המחנה. בכניסה למחנה אושוויץ 1 פגשנו את המדריכה הפולנית שלנו והתחלנו את המסלול דרך רחבת ההגעה למחנה, שם רוכזו הבאים לקראת הכניסה. בכניסה למחנה ניצב השער המפורסם "העבודה משחררת" שנראה מאיים וקודר כיום בדיוק כמו לפני 60 שנה. מצד ימין אחרי הכניסה ממוקמת רחבה קטנה לצד המטבח שם הייתה מנגנת תזמורת האסירים כל בוקר וערב עם יציאת האסירים וחזרתם מהעבודה.
המחנה בנוי מכ- 25 צריפים גדולים מלבניים בעלי שתי קומות, רבים מהמבנים משמשים כיום מוזיאונים וניתן לראות שם אוסף תמונות מתקופת המלחמה, דגמים וצילומים אוויריים של מחנות ודברים שנותרו במחנה עם נסיגת הגרמנים כגון טונות של שיער אדם, משקפיים, מברשות, מזוודות ועוד. הכמות שנמצאת מכל דבר עוזרת להמחיש קצת את המספרים האדירים שבהם מדובר וכאשר רואים לפתע חדר שלם מלא בזוגות משקפיים שכל אחד מייצג זוג עיניים של מישהו אתה מתחיל לעכל את המספרים האדירים שעליהם מדובר כל הזמן.
ביקרנו גם בצריף המעצר של המחנה שם ניתן לראות תאי מעצר של 1*1 מטר שנכנסים אליהם בזחילה ובהם היו מוחזקים ארבעה אסירים ללא מקום לשבת וללא זרימת אוויר מספקת. בחצר ניתן לראות את קיר המוות שם הוצאו להורג אסירים ולידו את בלוק הניסויים הרפואיים הידוע לשימצה בו היו מתבצעים מגוון ניסויים בבני אדם ע"י רופאים שונים, שהידוע שבהם הוא יוסף מנגלה.
מאושוויץ 1 המשכנו בנסיעה קצרה של 2 ק"מ אל בירקנאו. מחנה ענק זה של כ- 400 צריפים היווה את ליבו של מערך ההשמדה ובימי השיא שלו הושמדו בכל יום בממוצע 12,000 איש בתאי הגזים. תאי הגזים והקרמטוריומים הושמדו ברובם ע"י הנאצים בדיוק לפני הנסיגה (מלבד משרפה 4 שפוצצה ע"י הזונדר קומנדו לקראת סוף 44`) וההריסות הושארו בדיוק כפי שהיו. חלק גדול מהצריפים פורק למטרות הסקה ונותרו רק שתי הארובות של התנורים ורצפת הבטון של הצריף. אני הלכתי לחפש את הצריף שבו סבא שלי היה בעזרת תצלום אוויר של המחנה שהיה לי. אחרי הליכה לא קטנה בשדות מלאים בבוץ ושיחים דרך 2 גדרות תיל ותעלה הגעתי לבסוף אל הצריף.
כמובן שלא נותר ממנו הרבה מלבד הריסות הארובות וכך בעודי יושב וחושב קצת אל מול הארובה הבחנתי בנר נשמה כבוי בתוך התנור. התקרבתי, בפליאה על כך שדווקא בצריף זה מתוך ה- 400 שסובבים אותו היה עוד מישהו שטרח להדליק נר זיכרון. לפתע הבחנתי בפתק מתחת לנר. הוצאתי את הפתק הלח ופתחתי אותו בזהירות ואז ראיתי להפתעתי הגמורה את שם סבי "שמואל מרדכי רובינשטיין" מופיע בראש הפתק. זה העביר בי צמרמורת ומייד הסתכלתי בתחתית לראות מי חתום. שם גיליתי את שמה של אחותי נילי שהשאירה את הפתק הזה שנתיים לפני בעת ביקורה באושוויץ במסגרת משלחת בית הספר. אם יש מה שנקרא יד מכוונת, גורל או השגחה ייתכן וזו היתה אחת הפעמים שחשתי בה בצורה חזקה. מאוד ריגש אותי לראות משהו מוכר שכזה באחד המקומות האפורים והמנוכרים ביותר בעולם.
בסיום הסיור בבירקנאו לאחר טקס קצר חזרנו עייפים וסחוטים אל המלון בקרקוב לשנת לילה ולמחרת יצאנו בדרך אל וורשה. עצרנו בעיירה קילצ`ה שם נערך בשנת 1946 פוגרום ע"י הפולנים תושבי העיירה ביהודים ניצולי השואה שניסו לחזור ולחיות בעיר הולדתם. בפוגרום נהרגו 47 יהודים והוא המחיש לרבים מהיהודים שאין להם לאן לחזור וכי עליהם לחפש מקום אחר. בעיירה לא נשאר הרבה מלבד שלטי זיכרון ואנדרטה קטנה וצנועה. עם הגעתנו לוורשה ביקרנו בבית הקברות היהודי הענק (כ- 150 אלף מצבות). יער אדיר של מצבות, חלקן מצבות ענק עם פסלים מרשימים וחלקן מציבות קטנות וצנועות. במקום קבורים הרבה מפורסמים ומספר אדמו"רים וישנה אף אנדרטה קטנה לזיכרו של יאנוש קורצ`אק.
לאחר מכן ביקרנו ברחבת האושלגפלאץ היא כיכר המשלוחים הידועה לשמצה של גטו ורשה ומפה יצאו הרכבות לטרבלינקה. במקום ישנה אנדרטת שיש מרשימה עם שמות משפחה של רבים מהנשלחים. למחרת נסענו למחנה טרבלינקה. נהג האוטובוס רצה להימנע מפקקי התנועה והחליט לנסוע במקום על האוטוסטרדה לביאליסטנק בדרכים צדדיות דרך כפרי הסביבה, וכך מצאנו את עצמנו נוסעים בדרכי אספלט צרות בנוף מיוער ירוק ויפהפה. לקראת הצהריים התחיל לרדת מבול עז והנהג שלנו קצת איבד את הדרך. וכך התחלנו לעצור כל מיני איכרים על עגלות ולשאול איפה הדרך לטרבלינקה...לבסוף הגענו אל אתר הזיכרון. גם טרבלינקה היתה ממחנות ההשמדה שנמחקו לחלוטין ע"י הגרמנים בסוף המלחמה. במקום הומתו כ- 750 אלף בני אדם וכיום לא נותר שם כמעט כלום מלבד יער אחיד וצעיר יחסית שניטע שם על ידי הנאצים אחרי יישוב המחנה.
במקום הוקמה אנדרטת ניצחון מאלפי סלעים שהוצבו בפלטת בטון ועליהם שמות של קהילות יהודיות מרחבי אירופה שבניהם הושמדו בטרבלינקה. המקום משרה אווירה קשה למרות היעדר מבנים אותנטיים. אחרי טקס זיכרון קטן יצאנו בדרכנו חזרה לורשה (הפעם דרך האוטוסטרדה!) העברנו עוד לילה במלון ולמחרת בבוקר יצאנו עם עליית השחר בדרך אל שדה התעופה. אחרי בדיקות בטחוניות מדוקדקות עליתי בחברת 32 אמריקנים צווחנים למטוס. לקראת הנחיתה בבן גוריון התחילה ההתרגשות הגדולה. חלק מהנוער אפילו בכה. גם אני בוכה כל פעם שאני חוזר לארץ אבל מסיבות אחרות...ההתרגשות הגיעה לשיאה עם הנחיתה ואנחנו התחלנו את חודש הטיולים שלנו בארץ הקודש.
אז זהו, אני פורש לעת עתה לכחודש לטובת מעט טיולים בארץ, בראשון לאוגוסט אני טס לתת יבשת הודו, אני מבטיח לדווח - נתראה שם.
