לאחר שבוע בבנקוק הסוחפת פונים הפלגים צפונה. ``אטרקציות`` תיירותיות מאורגנות כגון רכיבה על פילים, ביקור בכפרים וסיור במפעלים אינו קורץ להם והם ממשיכים כמעט מיד ללאוס השכנה, להם החלטה נכונה. לכם? אולי דווקא לא.
את הימים שלפני קבלת הויזה לסין אפשר להעביר בכיף בהונג קונג, שבועיים ליתר דיוק. מה יש לעשות שם אתם שואלים? בין ביקור בשווקים ובפארקים, צפייה בבודהה, חזרה למקורות ואפילו טרק קטן, יאיר מגלה שהונג קונג זה קצת יותר מהרבה גורדי שחקים ומתאהב.
שני דברים נתחוורו לי בקומבמלה. האחד, הידיעה הברורה שאושר הוא מדבק, גם אם לא מבינים בדיוק למה מאושרים. והשני, הידיעה שהחיים והדינאמיקה של הרגע חזקים לאין שיעור.
לנפאל הגענו בטיסה, חסכנו דרך חתחתים בת יומיים מוראנסי. נוחתים בבירה קטמנדו. עיר חמימה אשר כדאי לשהות בה מספר ימים, להנות מהמקדשים, להתכונן ולצטייד לפני טרק כמונו או סתם כתחנת אם ממנה יוצאים לגיחות בעמק או בסביבה.
התחלנו את השייט במורד נהר המקונג עד המפגש שלו עם נהר ה-Nam-tha שמגיע מצפון, ואז התחלנו לשייט במעלה הנהר לכיוון צפון. הנוף היה קסום, לא היה זכר ליישוב כלשהו, והיינו מוקפים הרים ירוקים ויערות.
מספר ימים של פגישות אקראיות על החוף ויוקה אומרת לי - ``לא בא לי לחזור ליפן``. ``לאוס``, אני אומר לה, ``בואי ניסע ללאוס``. לאוס לא הייתה ממש ברפרטואר עד לפני ימים מספר, אך הסיפורים על ``גן עדן`` הגיעו לאוזני ממעט מהמטיילים שפגשתי עד כה. למחרת היום אנו על רכבת הלילה מסוראטאני לבנגקוק.
יוקה רצה אלי ואומרת שמצאה חנות מנורות מקסימה. אני מגיע לשם ובאמת יש שם הרבה דברים מדהימים. בנתיים יוקה מוציאה את החליל ומתחילה לנגן לילדים שבמקום. אני ממתין לה ותוך כדי כך מבחין בילד שמשחק במשחק הדומה לדמקה, רק בעל עשרה טורים ועשר שורות.
הדרך לנונג קיו (Nong Khiaw) הרבה פחות נוראה ממה שחשבנו. אנו יושבים בארגז של משאית ועוצרים כל כמה זמן להוריד ולהעלות נוסעים. אין הרבה מקום ודי צפוף, אבל ממש לא נורא. עתה אני מבחין בהבדלים בין הבתים הפרושים לאורך הכביש ובין אלו המצויים לאורך הנהר.
לעניות דעתי, אין מקום בעולם בו מרוכזות כל כך הרבה פיצריות כמו בואנג-וייאנג. האיטלקים היו גאים. או שלא. מאות תרמילאים גודשים את הכפר-עיירה הזה ואנו לא מצליחים לזהות אפילו מקומי אחד. אנחנו מרגישים בערך כמו עב``מים במקום. רק לפני יומיים היינו באחד המקומות השלווים עלי אדמות ופתאום זה?!
מרבית שטחה של אוזבקיסטן מכוסה מדבר. מאות קילומטרים של אדמה שטוחה חסרת חיים המגיעה בקיץ לטמפרטורה של כ60 מעלות ובחורף צונחות הטמפ` מתחת לאפס והכל עוטה מעטה שלג.
יותר משתים עשרה שעות חלפו עלינו לפני שגלגלי המטוס נשקו לאספלט המחוספס של מסלול הנחיתה בדלהי. ריח חזק מכה בנחירנו עם היציאה מהמטוס - ריח של הודו. אוטובוס מקרטע מוביל אותנו אל הטרמינל יחד עם אוסף של תרמילאים, הודים ואנשי עסקים...
בסביבותיה של קאסול פזורים כפרים שונים ומשונים, אל חלקם ניתן להגיע רק לאחר הליכה ארוכה ומתישה. כל סוגי הסחורה והאספקה שעולים בדעתכם מגיעים אל הישובים הללו על גבם של פורטרים. בדרך ניתן לפגוש טיפוסים שונים ומשונים, חלקם בחרו להעביר את חייהם במערות הפזורות בהרים תוך עישון כבד.
העומס כעת הוא כפול: אנחנו צריכים לבנות את המקום (תאורה, צביעה, ארונות, מטבח כשר ועוד) ובנוסף להתכונן לשני ימי החג, שעומדים לחול בצמידות לשבת. יש לנו עוד יומיים עד החג ורק אלוקים יודע איך נעשה את זה...
כמה שעות לפני חג-הסוכות מתקדרים השמיים וגשם עז חודר אל הסוכה. לזמן מה נראה שהכל אבוד, אך בדיוק בזמן הנכון - שעה וחצי קודם הסעודה מתפזרים העננים, מאפשרים לעובד שלנו לסדר מחצלות ושולחנות נמוכים ולמאתיים מטיילים לחגוג את ערב החג הראשון.
מי שאוהב את הודו כמוני וחושב עליה בהחלט כעל מקום שהיה רוצה לגור בו, מוצא עיר בהודו, שזרים יכולים לקבל בה היתר מגורים, שיש בה אנשים המאמינים בשלום, שלווה והרמוניה ושאם אתה מאמין כמוהם בכך אתה מוזמן להיות תושב העיר.
``בומביי (Bombay) או בשמה המעודכן מומביי (Mumbai) אינה נתפסת כיעד אטרקטיבי לתיירים ישראלים. ובמיוחד לא אצל הצעירים. אבל צריך להבין שאנחנו מפספסים ובגדול. בומביי, לטעמי, מרתקת ומעניינת וחבל לפסוח עליה ולברוח היישר לגואה עם הנחיתה. תנו לה צ`אנס, לעיר הענקית הזו.
``אנחנו קוראים יחד `שמע ישראל` ואני רואה דמעות ממלאות את עיניו. כשהוא מוריד את התפילין, קולו רועד מהתרגשות. משהו כאן מוזר, אני חושב לעצמי, ואז מספר לי טום שהוא לא הניח תפילין מעולם...``
אם נסתכל על הצד הרוחני של הדברים, אין ספק שכיום יש התעניינות הולכת וגדלה בצד המיסטי של העולם, אצל יהודים בפרט ובעולם בכלל. זהו דבר שמהווה הכנה לייעוד האלוקי של ימות המשיח- ``לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה` בלבד``.
``ביום שני אני ולוי יוצאים אל הפסטיבל, בידינו תפילין ולצידנו ילדי משפחת גולדשטיין ישובים על עגלת עץ, מובלים בידי נער הודי. אנחנו מפלסים את דרכינו בתוך ההמון, הילדים שקטים (אולי קצת המומים), צופים בשלל המראות. מהר מאוד מתחילות הנגיעות: כל הודי/ת שעוברים לי
דיו היא פינה קאריבית בלב הים הערבי. הינדואיזם צלוב בטעם של וודו, ים, סרטנים, סירות. טיח מתפורר, שיהוקים של וויסקי. סיפור קטן על אי קטן.
מה עוד אפשר לבקש?! אגם מקסים, טרסות אורז בשיפולי ההרים והנוף המהמם של רכס האנפורנה שבמרכזו השפיץ של הר ה-Fish Tail. פוקרה היא עיר מקסימה ונעימה, שקטה ומלאה טרקרים שיוצאים ואלה שחזרו לנוח בה.
משפחת פלג שבה לארץ וקצת קצת לפני הסוף נכתבו ההגיגים של סיום הטיול. המראות, הניחוחות והאחווה המשפחתית - כולם רצים בראש, רגע לפני שמגיעים למציאות אחרת, בחיק הבית בישראל.
תושבי האזור זקוקים לנו, התיירים, ולא רק כמתנדבים. מבחינתם, תיירות היא מקור הכנסה והוכחה שהמצב חוזר ל``נורמל``, שהעולם לא שכח אותם. קשה לתאר במילים את היחס המדהים לו זכינו כתיירים וכמתנדבים.
מה דעתכם על טיול בן יומיים על גבן של פילות? רק אתם והן? רון ובשמת עשו זאת בלאוס ונהנו מכל רגע בחוויה הייחודית הזו. כששבו לעיר נטלו חלק בקורס בישול מקומי ויצאו לטיול אופניים מהנה לאורכו של נחל. סיפור מסע כולל מתכונים.
נחל קטלב ממוקם לו אי שם בלב הרי יהודה, בואכה ירושלים מכיוון עין כרם. הזוג בבי ובבי יוצאים לטייל בנחל, משכשכים בבריכות מים, עוברים בנחל שורק ובחירבת א-שיח' ובסוף מקנחים בטיפוס. הכל בשלוש וחצי שעות.
לא בלי חששות אבל לאחר בירורים רבים יוצאים הפלגים לקשמיר (kashmir), לבלות שבוע ימים על בית סירות מפנק באגם דאל בעיר סריניגר, באווירה לה זכו בעבר רק בני אצולה בריטים. מקור החשש במתיחות המלווה תדיר את האיזור.
ככל שאנו מתרחקים מערבה הנוף משתנה בהדרגה, הופך כפרי יותר ויותר. כשאנחנו יורדים לבסוף לדרך צדדית סצינות מהתנ``ך חולפות על פנינו - נערות עם כדים לראשן עולות אל פי הבאר (יש כבר חשמל, אבל אין מים זורמים), תאו מים מתרחץ בשלווה בבריכה קטנה, גמל רתום לעגלת עץ. מקבצי ירק ועצים סוככים גדולים מתחלפים לסרוגין בשטחים פתוחים ריקים מצמחיה, ובכפרים לצידי הדרך בתי בוץ מחליפים את סככות העץ והפח. רג`סטאן (Rajasthan) הכפרית, העניה, האמיתית, מגלה אט אט את פניה.
בדלהי משאירים הפלגים את הציוד החם ששימש אותם בצפון הודו: פליזים, נעלי הרים, שקי שינה (כן...5 מכל דבר) ומתחילים סיבוב ברג`סטאן המדברית והחמימה. את הציוד יפגשו בעוד חודש בדרכם לנפאל. כתחנה ראשונה נבחרה פושקר (Pushkar), ניתן להתחיל בכל עיר אחרת, כך נבחר.
מאונט אבו (Mt Abu) - עיירת קייט על פסגת שלוחת הרים בגובה 1700 מטרים בלב רג`סטאן, המקום אינו על מפת המטייל הישראלי אך בהחלט על המפה של התייר ההודי בארצו. הגענו ולא התאכזבנו.
ג`ודפור (Jodpur) היא עירם של הבראהמינים, הכהנים. חלקה העתיק שרוע למרגלות מבצר מרשים, קירות הבתים כולם צבועים בכחול עז, גאוות הקסטה, אי אפשר להתהלך ולא ללכת לאיבוד. מסוחררים מהיופי הלכנו לאיבוד בהנאה רבה.
