הטיול בקמבודיה הוא כמו דבש עם צ`ילי חריף: מצד אחד צלילות מדהימות בים שקט וצלול בדרום המדינה שמאורגנות טיפ טופ ומצד שני קושי רב לטייל במדינה ולדלות מידע על טיולים באזור. קמבודיה מזמנת לרון ובשמת הרבה עליות ומורדות, אך הסוף, כמובן, תמיד טוב.
גיאורגיה או בשמה המוכר בארץ "גרוזיה" נקראת בפי המקומיים בשפתם העתיקה saqartvelo, והיא מזוהה עם מספר עובדות היסטוריות ועם מספר אגדות מהמיתולוגיה היוונית.
"אני מרגיש שאפילו טקסי שרפת הגופות כבר לא מעוררים בי אותן תגובות כמו בהתחלה, וזה, יותר מהכל, סימן בשבילי לקום ולהמשיך הלאה; הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה לי כאן זה שאתרגל למשהו, שאקבל את הדברים כמובנים מאליהם, שאפסיק לשאול, לחפש, להתעניין; אבל אני אגיע הנה שוב, אני בטוח". איציק גונן מסיים את ביקורו בורנאסי וממשיך ברכבת לאגרה.
איציק גונן לוקח קורסים ברייקי וביוגה במהלך שהותו ברישיקש. הוא מסיים את השבוע עם שרירים תפוסים אך עם בסיס טוב, כעת הוא מתפנה שוב לתור את סביבותיה של העיר ולהפגש עם דמויות מעניינות נוספות.
עוד ערב חולף על שפת האגם. הפעם שקיעה של מעמד הר סיני - קרני השמש בוקעות מבעד לעננים שחורים, יוצרות הילה של זוהר שמימי, גבוה מעל לאגם הקטן הבוהק. היום ערב שבת, וכשאנו הולכות לתור אחר ארוחת הערב אנחנו נתקלות בשלט ``שבת שלום`` מעל פתח המסעדה שמעבר לפינה. בפנים מוכנה ארוחת מזנון ישראלית למהדרין, כולל חומוס, סלטים וחיקוי מעניין לחלה של שבת.
הייתם מוכנים לגור במקום שנקרא "גיהנום" או "ההזדמנות האחרונה"? ומה לגבי "הגבות של הקוף"? ישנן ערים בעולם שנידמה שמחופשות כל השנה. זאת, בעיקר בגלל שמן יוצא הדופן. על ערים בעולם עם שמות מוזרים (מאד) והסיבה לכך, בכתבה שלפניכם לכבוד פורים. חג שמח.
כל כך הרבה מדברים על רישיקש - על הגאנגס שחוצה אותה, על האשראמים המפורסמים, על הגשרים הגדולים ואווירת הקדושה ששוררת בה. רק כאשר מגיעים אליה מבינים עד כמה הכל נכון.
מי שרוצה להכיר מקרוב את חיי התושבים בקראלה, מוטב שיצא לשוט בתעלותיה. הוא יפגוש בדייגים וברשתות הסיניות, שריד להשפעה סינית באזור, יצפה בשלבי הפיכת קליפות אגוזים לחבלים, ויחלוף על פני האשראם של האם המחבקת, שרבים עולים לרגל כדי לזכות במגע ידיה. איציק גונן יוצא לשייט, לומד על התרבות המקומית ומספר על יום מהנה שמסתיים עם שיר על השפתיים.
כולי נרגש לגלות עיר חדשה שאני לא מכיר, וכמעט לא שמעתי עליה. בעיני זו אחת החוויות הכי מרגשות, להסתובב במקום חדש, שהגעת אליו בפעם הראשונה, ולהתחיל לגלות אותו, פינה אחרי פינה, בית אחרי בית, רחוב אחרי רחוב... אתם יודעים, זה כמו אשה שאתה פוגש בפעם הראשונה וכולך נרגש וסקרן להכירה.
מונאר היא עיירה השוכנת בהרים ירוקים ובה מטעי תה עצומים שנראה כאילו נלקחו מספר אגדות. איציק גונן מגיע למקום בו ימים רבים של חום ויתושים מפנים מקומם לקור מקפיא ולנופים רומנטים שמזמינים צילום.
כן, ככה זה כשאתה מטייל לבד, לפעמים כיף לך לבד, ולפעמים אתה מרגיש בודד, ומת לחברה. לפעמים אתה מתחבר עם אחרים וטוב לך, ולפעמים כשאתה עם אחרים אתה כבר רוצה להיות לבד...
אצל ענבל וטנזין המסעדה כמעט מלאה, ורק השולחן `שלי` ריק, מחכה לי. איזה חמודים, הם שמרו לי אותו! אני מרגיש כבר את הפרידה באוויר, היא נוגעת בי, אוחזת אותי, מטלטלת אותי, אבל גם מנסה לעזור לי להמשיך הלאה.
אנחנו יוצאים לדרך ומתחילים לטפס לאורך נהר מלאנה, הנשפך לנהר פארוואטי. השביל עולה, יורד, ובמקומות מסויימים עובר ממש סמוך לנהר הזורם. בתוך הערוץ קר, כיוון שהרכסים הגבוהים מונעים בינתיים מקרני השמש להגיע ואנחנו הולכים עטופים, מנסים להתחמם תוך כדי הליכה. ובעליה, כמו תמיד, כל פעם שנדמה לך שזהו, אתה למעלה, מופיע המשך לעליה, שלא יכולת לראות אותו קודם, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שפתאום אתה מבין שהגעת, כשהעליה החדה הופכת אט-אט למישור.
אולד גואה היא עיר הבירה הקדומה של גואה, שיופיה התחרה בימיה הטובים ביופיה של ליסבון. שפע של כנסיות וקתדרלות מצוי בעיר ומעיד על ההסטוריה העשירה ועל תור הזהב ממנו נהנתה לפני שאיבדה את הבכורה לפנאז`י, הבירה הנוכחית. איציק גונן מגיע לביקור וחושף פרטים מרתקים אודותיה.
תיאטרון הקתאקאלי בקראלה מציג סיפורים על שדים ואלים והמאבק ביניהם. איציק גונן מתרשם מרזי התיאטרון ומתוודע לקהילה היהודית של קוצ`ין ממנה נותרו רק כמה משפחות, מבקר בבית הכנסת היחיד ובבית הקברות היהודי, שמעידים על עברה של "עיר היהודים", שהיה ונעלם.
כל שמיה של ואראנאסי מלאים כל יום עפיפונים צבעוניים, מרובעים ומעויינים, די פשוטים ולא גדולים, אותם מעיפים ילדים ואבותיהם ממרפסות וגגות בתים, וממשטחי הגאטות עצמם, כשהם מחזיקים סלילי חוט ענקיים, המאפשרים לעפיפונים לעוף גבוה-גבוה מעל לגאנגס. לא פעם ניתק החוט המחזיק את העפיפון, וזה מסתחרר לו כלפי מטה..
טיול למפלים ברישיקש, צעידה למקדש נילקאנתה מאהדב וביקור במרכז של אנדרו כהן. איציק גונן ממשיך את שהייתו ברישיקש הקסומה ומשתף אותנו בחוויותיו.
העיר ורנאסי ידועה בטקסי הפוג'ה שמתקיימים על גדות הגנגס ובטקסי שריפת הגופות. זוהי גם בירת המוסיקה ההודית המסורתית. איציק גונן צופה בטקסים ומאזין למוסיקה ולומד רבות על מנהגים אלה, בעיר שהיא מחד סוחטת רגשית ומעייפת ומאידך מלאה במוזיקה ושמחה.
..יש אנשים שחוששים להגשים את החלום שלהם, כי אולי אחר-כך כבר לא תהיה להם סיבה להמשיך לחיות, כך הם אומרים, אבל אני בוחר ללכת בעקבות החלום, כי החלום מכריח אותי לראות את כל האפשרויות העצומות שעומדות בפני, את הדרכים והמראות שמעולם לא הכרתי, ואת הקולות שעדיין לא שמעתי, ואני כבר חסר סבלנות לצאת לדרך, לפגוש, להכיר, להבין עוד, לחזור ולהיות ילד, ונער...
אחרי ימי הלבד בואראנאסי וג`ייפור, פתאום חזרתי לימי רישיקש, והמפגש הזה עכשיו עם כולם, הוא כמו יום תועה שהגיע מעונה אחרת, דף תלוש מפרק אחר בלוח השנה, שבבת אחת החזיר אותי חזרה לאותם ימים, העלה והצית בי את כל הזיכרונות מאז, ההנאות הקטנות, והשמחה הגדולה...
הטאג' מאהל הוא תחנה חשובה בקרב המבקרים בהודו. איציק גונן מגיע לפלא העולם ומתרגש. הוא מבקר גם במבצר העיר ואחרי שהתרשם מיפי המבנים הוא ממשיך בדרכו ונוסע אל מדינת ראג'סטן ומגיע אל בירתה, ג'ייפור.
ראג`אסטאן היא המדינה הכי ססגונית בהודו, והדבר בולט במיוחד על רקע המדבר הצהוב שנמצא בכל מקום...; אתה רואה את הססגוניות והצבעוניות האלה בכל מקום, בלבוש האנשים, בעיקר הנשים, בצבעי הבתים ובקישוטים שבהם, בפנים ובחוץ, ובבדים התלויים ברחוב ובכל מקום; לא במקרה רק בראג`אסטאן אתה מוצא ערים שצבועות בורוד, כחול, זהוב... אני מאוד אוהב את הצבעוניות הראג`אסטאנית הזאת, יש בזה משהו כל-כך חי, ושמח, כיפי כזה, וגם אופטימי, למרות תנאי החיים הלא-קלים במדבר, החום, היובש, וכל זה...
הבעיה היחידה שיש כאן איזה עז, כן, כן, עז, שנצמדת אלי ומנסה לעזור לי לגמור את הפאפאיה... אני נותן לה את הקליפות, אבל זה ממש לא מספק אותה, ובינתיים מצטרפות אליה עוד כמה עיזים חברות, וגם כמה קבצנים שנמצאים בסביבה. בסוף נשבר לי ואני קם, חוצה את הגשר, ותופס לי פינה שקטה על הדשא בחצר אחד האשראמים... איציק גונן ממשיך בחוויותיו ברישיקש.
פתאום החיים שלך מקבלים נקודת מבט אחרת, יותר שלווה, יותר רגועה, יותר מקבלת. פתאום אתה מרגיש שהכל אפשרי, אם רק תרצה, ואתה יכול להתפנות ולחשוב מה באמת אתה רוצה, מה החלום שלך? מהו הדבר שאם היה מתרחש היית אומר לעצמך `היה שווה לחיות את החיים האלה?` איציק גונן ממשיך במסע בעקבות הגנגס ומגיע מרישיקש לורנאסי.
סיור ברחובות בומביי מגלה מבנים שמאחוריהם סיפורים מענינים ומזמן צפייה במשחקי קריקט על מדשאות העיר תוך נגיסה בפאפאיה מתוקה. רגע לפני שהוא עולה על רכבת לילה לגואה, איציק גונן נפרד מרחובות בומביי.
``אני יכול לשבת שעות מול הגאנגס ולא אשבע, ולא אתעייף``, הוא אומר לי, ``יש בנהר הזה כל-כך הרבה חוכמה ונסיון, שייקח לך שנים ללמוד את כל מה שהנהר יכול ללמד אותך, וגם אז תהיה רק בתחילת הדרך...``.
אחרי לימוד רזי הפקת התה, מפנה מונאר הצוננת את מקומה לשפלת קראלה. נסיעת אוטובוס צפופה מביאה את איציק גונן לטריבנדרום הבירה ולביקור בקאניאקומארי שבטאמיל נאדו, הקצה הדרומי של הודו, מקום קדוש, בו נגמרת המדינה ונפגשים שלושה ימים.
בומביי היא עיר של ניגודים. מי שיתעכב מעט בעיר שמהווה את המרכז הכלכלי של הודו, יגלה מבנים מפוארים, אתרי תיירות ועושר לצד עוני, השרדות יומיומית ותקווה לעתיד טוב יותר. איציק גונן מגיע לבומביי, מתרגש ומופתע לטובה.
אלפי בקראלה היא מרכז תיירותי המשלב בין שוק גדול, שייט תעלות ומוקד לפסטיבלים, איציק גונן מספיק לבקר במקדש אחרון לפני שהוא ממשיך לארנקולם הסואנת, על מרכזי הקניות הפארקים והטיילת היפה שלה. זוהי גם תחנתו האחרונה בטיול, וכאן גם מסתיים הסיפור לשמו הגיע להודו. פרק בניחוח של סיום, עד הפעם הבאה!
מקלוד גאנג` מתעוררת לבוקר לא מוקדם מדי. בינינו, מה יש לה למהר? השמש עצמה מופיעה רק שעה וחצי מאוחר יותר, אחרי שהצליחה לטפס מספיק גבוה (ואולי גם עצרה לנוח בדרך), כדי להעפיל עד מעבר לרכס דהולה דהאר, הנמשך דרומה מהגוש המרכזי של הרי ההימאליה.
