לכל אחד יש אסוציאציות שמעורר בו שם של מקום או אדם. האסוציאציות שלי לצליל של השם קובה היו שחום, חושני, מזיע, מחייך, נע בקצב הסלסה או מתנדנד לו בנחת על כסא הנדנדה במרפסת כשענן של עשן סיגר מיתמר מעל. זו היתה הפנטזיה. והמציאות ? הכל ואף יותר.
על הקהילה היהודית בהוואנה שמענו עוד טרם הגענו לקובה, אך לא ידענו על קיום קהילה יהודית בסנטייגו דה קובה אליה התוודענו במקרה. התאכסנו אצל משפחה קובנית הגרה בעיר העתיקה, שאחד מבניה היה בקשר חברתי עם אחת מבנות הקהילה.
לאחר שורת הכנות והתלבטויות, מגיע אביב להוואנה ומתחיל את הטיול שלו בקובה. על הימים הראשונים בעיר שבה הזמן עצר כאילו מלכת מספר אביב בכתבה השניה בסדרה.
קשה שלא להיות רגשן כשמדברים על קובה. האי מעורר את החושים ...האנשים חמים, בעלי חוש הומור ותמיד מוכנים לרקוד.אבל לקובה גם צד אחר...
