לכל אחד יש אסוציאציות שמעורר בו שם של מקום או אדם. האסוציאציות שלי לצליל של השם קובה היו שחום, חושני, מזיע, מחייך, נע בקצב הסלסה או מתנדנד לו בנחת על כסא הנדנדה במרפסת כשענן של עשן סיגר מיתמר מעל. זו היתה הפנטזיה. והמציאות ? הכל ואף יותר.
לאחר שורת הכנות והתלבטויות, מגיע אביב להוואנה ומתחיל את הטיול שלו בקובה. על הימים הראשונים בעיר שבה הזמן עצר כאילו מלכת מספר אביב בכתבה השניה בסדרה.
חוויה מיוחדת, אישית ומרגשת שחוויתי במסעי האחרון לקובה - איתור משפחה מקשר דם קרוב, שלא ידעתי עליה כלל עד לפני הנסיעה, ולאחר נתק של לפחות 40 שנה...
קשה שלא להיות רגשן כשמדברים על קובה. האי מעורר את החושים ...האנשים חמים, בעלי חוש הומור ותמיד מוכנים לרקוד.אבל לקובה גם צד אחר...
