מסלול עד שבוע בהאטון

אם חשבתם שהטיפוס לפיסגת סיגיריה הוא חוויה מתישה, חכו עד ששרירי הרגליים שלכם יצעקו הצילו במעלה ארבעת-אלפים מדרגות האבן הצרות והשבורות שמובילות לפסגת סרי פאדה (Adam`s Peak), ההר הקדוש ביותר בסרי לנקה.

כאן, על-פי הנוצרים והמוסלמים, דרכה כף-רגלו של אדם הראשון לאחר שגורש מגן-עדן. הבודהיסטים, מצידם, טוענים שהיה זה בודהה שהותיר במקום טביעת רגל מטושטשת בעת ביקורו באי, רגע לפני הנירוונה. ההינדים, מצידם, סגורים על שיבה.

מי שזה לא יהיה, עשרות-אלפי צליינים מקומיים בני כל הדתות - וגם לא מעט תרמילאים - מעפילים במהלך השנה לפסגה. הטיפוס לא קל: שבעה קילומטרים בעלייה תלולה, שחולפת על-פני מפלים קטנים, מטעי תה וג`ונגל רווי-עלוקות. אנחנו עשינו את זה בשעתיים וחצי עם הרבה עצירות, המקומיים מקדישים למלאכה יום שלם.

את הטיפוס כדאי להתחיל באמצע הלילה, כדי להספיק לצפות בזריחה המדהימה מראש ההר. אם יוצאים לדרך בשלוש בלילה אפשר לתפוס מקום טוב עם נוף על מדרגות המקדש שהוקם על הפסגה. קחו איתכם בגדים חמים, כי קר שם למעלה, וחולצה קצרה להחלפה: לא תענוג גדול להיאבק ברוח הקרה בדרך למטה עם טי-שירט ספוג זיעה.

מיד אחרי שהשמש יוצאת מבין העננים, עוברים כל המטפסים לצידו השני של המקדש, משם ניתן לצפות בצל המשולש שמטיל ההר על העמק שמתחתיו. אל תתמהמהו, אחרת הוא ייעלם. מי שלוקח את מלאכת הצילום ברצינות ימצא שאפילו שהעניין מכביד לא מעט, שווה לסחוב למעלה חצובה כדי להרביץ תמונות מוצלחות במיוחד.

עוד טיפ חשוב לדרך: קחו איתכם סיגריות (או קצת מלח), ועיצרו מדי פעם לבדוק אם התלבשו לכם עלוקות על הרגליים. אל תתלשו אותם בכוח, אחרת תחטפו זיהום לא נעים. קרבו אליהן קצה בוער של סיגריה או פזרו עליהן מעט מלח, והן יפסיקו למצוץ. התכשיר שהמקומיים ממליצים למרוח על הרגליים לפני הטיפוס לא ממש עוזר.

איך מגיעים לסרי פאדה? פשוט מאוד: מהאטון (Hatton) לוקחים אוטובוס למסקליה (Maskeliya), ומשם תופסים מיניבוס לדלהאוסי (Delhousie), כפר קטן שיושב ממש למרגלות ההר. כל זה נמשך שעתיים בערך. המיניבוס יזרוק אותכם כמה עשרות מטרים מנקודת היציאה לטיפוס (שם מרוכזים כל המלונות והגסטהאוסים), כך שלא תצטרכו ללכת יותר מדי.

בעונת הצליינות (בין דצמבר לאפריל) אוטובוסים ישירים מנווארה אליה (Nuwara Eliya) ומקנדי חוסכים את הצורך לעצור בהאטון ובמסקליה, אבל למרות זאת משתלם להגיע מחוץ לעונה: הדרך למעלה הרבה פחות צפופה, ולא קשה למצוא מיטה בזול. רק אל תשכחו לקחת איתכם פנס (ובטריות רזרביות), מכיוון שאת עמודי התאורה לאורך העלייה מתקינים רק רגע לפני הגעת הצליינים הראשונים.

איפה ישנים? המקום הפופולרי ביותר בקרב התרמילאים הוא ה-Green House הידידותי-לכאורה, שמציע חדרים זוגיים ב-300 רופי אבל בעיקר מנסה לדחוף בכוח ``דיל`` מיוחד של לינה פלוס ארוחת ערב, ארוחת בוקר וחטיף של אמצע הלילה ב-650 רופי. תנסו לסרב להצעה ותראו איך החיוכים נעלמים.

 אנחנו העדפנו סנדביצ`ים שהכינונו מראש, וכשביקשנו להאריך את שהותנו בלילה נוסף בשל עייפות מצטברת וכאבי שרירים, גורשנו מהמקום בטענה ש``החדרים זקוקים לצביעה``. למרבה המזל, גסטהאוסים לא חסר. 

בדרך החוצה מדלהאוסי יקפצו עליכם נודניקים שיציעו לכם מונית במחיר מופקע (500 רופי לנסיעה הקצרצרה למסקליה), בטענה שאין אוטובוסים היוצאים מהכפר מחוץ לעונת הצליינות. צודקים. אבל מה, זוכרים איפה הכביש הראשי? יופי, עכשיו תתחילו ללכת (אפילו שהרגליים הרוסות), ואחרי כמה דקות תוכלו לתפוס מיניבוס מקומי ולחסוך לא מעט ג`ובות.

וטיפ אחרון למיטיבי לכת: אם אתם לא סוחבים עליכם יותר מתרמיל קטן ומצויידים בלא מעט כוח סבל, אפשר לטפס אל פסגת סרי פאדה גם מעברו השני, מהכפר הקטן קארני (Carney), ואז לרדת לדלהאוסי בדרך ה``קלה``. העלייה הרבה יותר קשה, 11 ק``מ שיגזלו מכם כמה שעות טובות. אם תפגשו נשים מקומיות בדרך, דעו שהן מענות את עצמן באמונה שהן יפוצו על כך בגלגול הבא, כשיזכו לחזור לעולם בתור... גבר.

מכיוון שמדובר בדרך לא רק קשה, אלא גם יפה מאוד, עדיף דווקא לא לשחק אותה קשוחים, להרוויח כמה שעות שינה, לטפס בדרך הרגילה, ואז לרדת בדרך הארוכה באור יום. מקארני אפשר לתפוס אחר-כך אוטובוס לכיוון רטנפורה (Ratnapura), עיר היהלומים.

*המידע נכון לנובמבר-דצמבר 2002. שער המטבע המקומי באותה תקופה 95 RS = 1 USD.