פרק 6 – עולים למחנה הבסיס
יום חמישי לטיפוס – יום שני, 3.10.2016, היום הראשון של השנה החדשה
היום אנחנו נכנסים לישורת האחרונה והכי קשה של מבצע הטיפוס, כאשר היום ומחר למעשה מתחברים ליחידה אחת המחולקת לשניים: בחלק הראשון היום נטפס במשך כמה שעות למחנה הבסיס (Base Camp), הלא הוא מחנה באראפו, הנמצא בגובה 4,673 מטר, ואז נלך לאכול, לנוח ושוב לאכול משהו, ובחצות נתחיל את הטיפוס לפסגת ההר.
המסלול של אתמול, והמסלול שנלך הבוקר למחנה הבסיס (Barafu)
יום הטיפוס (מחצות) והירידה הוא יום ארוך וכמעט רצוף של הליכה שכולל טיפוס של כ-1,200 מטר עד לפסגת הקילימנג'רו (5,895 מטר), ואז ירידה של 2,800 מטר (אם לא תהיינה בעיות בדרך מבחינת מצבנו ומצב מזג האוויר). היום העמוס הזה אמור להסתיים עבורנו כעבור 20 שעות רצופות (עם מנוחה קלה באמצע) במחנה מוואקה. זהו, קריעת תחת אמיתית, האמ-אמא של קריעות התחת שאי-פעם נולדו, ועכשיו רק נשאר להחזיק אצבעות ולקוות שמזג האוויר יהיה אתנו, או שלפחות לא יהיה נגדנו…
מתארגנים לקראת היציאה לדרך
ליד שלט מחנה קראנגה, צילום לפני היציאה
אנחנו יוצאים ב-08:45, אחרי ארוחת הבוקר הרגילה שלנו ואריזת הציוד ומייד מתחילים לטפס. לאור לקחי אתמול התלבשנו היום ישר עם מעילי ומכנסי הגשם, מה שבטוח בטוח, ובמיוחד שאין לנו כבר יותר בגדים יבשים לסכן. מכיוון שבמחנה באראפו, אליו אנו מטפסים כעת, כבר אמור להיות הרבה יותר קר, בגלל הגובה, לבשתי היום טרנינג מתחת למכנסי ההליכה שלי, והלכתי בפעם הראשונה עם גרביים טרמיות (עמן רק ישנתי בלילה עד כה). למזלנו הטוב אפילו שהמזג סגרירי, לא יורד היום גשם, למרות שכל הטיפוס אנחנו צועדים בתוך ענן אחד גדול שמאיים עלינו כל הדרך. בגלל הענן אנחנו לא יכולים לראות יותר מדי מהנוף שסביבנו, שהוא נוף המאפיין את המדבר האלפיני, ופשוט מטפסים למעלה.
בתוך ענן, בדרך למחנה הבסיס
ברגע של ראות רואים כבר מרחוק את מחנה הבסיס (בראפו)
לאחר הליכה מאומצת של מעט יותר משלוש שעות (שלוש שעות וחמש דקות) וטיפוס של כ-680 מטר אנחנו מגיעים למחנה באראפו, מחנה הבסיס ממנו נעפיל הלילה לפסגה, הממוקם על רכס צר וחשוף לרוחות. מייד לאחר ההגעה, ההרשמה במשרד המחנה וההתארגנות באוהלים, אנחנו אוכלים ארוחת צהריים (מרק לא ברור אבל טעים, בטח בקור ובמזג האוויר הסגרירי הזה, עוף שרוף ויבש, ואבטיח לקינוח), והולכים לנוח לקראת הלילה והיום שאחריו והטיפוס המשוגע שמחכה לנו. בשלב זה אין לנו שום מושג איך ייראה הטיפוס לפסגה, ואולי בעצם יותר טוב כך, כי אם באמת היינו יודעים מה מחכה לנו (כולל מזג האוויר וסופת השלג), אולי היינו בוחרים להישאר באוהלי הסיירים שלנו ולהמשיך לישון... סתאאאם…
מחנה בראפו – מחנה הבסיס
ואפשר גם להשתעשע מעט...
במחנה בראפו, כשברקע המשך מסלול הטיפוס
משהו על מחנה הבסיס, מחנה באראפו (Barafu - 'קרח' בסווהילית). ובכן, כמי שראה לאחרונה את הסרט (הקשה לצפייה) 'אוורסט', היה לי בראש 'מחנה בסיס' שוקק חיים בו מתרכזים כל הממתינים למזג האוויר המתאים לשלב האחרון של הטיפוס. מחנה שיש בו שרותי רפואה וחיזוי מזג אוויר, מקום לשבת ולשתות משהו, להכיר קצת יותר טוב את המטפסים האחרים, בקיצור, מין 'עיר' קטנה' ומלאת פעילות. אבל מה שנמצאנו כאן, בתוך הענן, היה מחנה מבורדק ומבולגן, בו האוהלים מפוזרים על פני שטח גדול של גבעות וערוצונים בין גושי בולדרים שחורים, ללא שום מוסד מרכזי (חוץ ממשרד הרשמה) וללא אקשן ופעילות חוץ מאוכל ושינה לקראת הטיפוס בלילה. האמת שזה שונה לחלוטין מהאוורסט, כי שם אפשר להמתין במחנה הבסיס גם כמה שבועות עד שיגיע מזג האוויר שיאפשר טיפוס (ולפעמים הוא גם לא מגיע), ואילו כאן מגיעים בצהרים-אחה"צ ובלילה כבר מטפסים, כמעט בכל מזג אוויר.
מחנה בראפו – Base Camp
מדי פעם מגיעים למחנה מטפסים חדשים שהלכו ביום אחד ממחנה באראנקו לבראפו (ללא יום ההתאקלמות דרך קאראנגה, כפי שאנחנו עשינו), וגם כאלה שעלו במסלול אומבווה (Umbwe Route) שמגיע מדרום ומתחבר למסלול מצ'אמה רק בקטע הסופי שלו, לקראת ההגעה למחנה בראפו. הפורטרים שלהם מציבים את אוהליהם בשטח בו כבר מוצבים אוהלים, בין הבולדרים המפוזרים סביב בשפע, וכך גם אנחנו מוצאים פתאום שבינינו לבין אוהל השירותים שלנו מפרידים כמה אוהלי מגורים של מטפסים מפינלנד... המצב הזה מזמן לנו הזדמנות טובה לבחון מקרוב סוגי אוהלים שונים (דבר שהתחלנו בו עוד קודם) ולגלות, לקנאתנו, שיש אוהלים הרבה יותר מפנקים ונוחים מ'אוהלי הסיירים' הפשוטים שלנו. כן, זה עוד משהו שצריך לספר ליואל ולתומר מ-WildTravel, כי אולי גם אנחנו היינו יכולים מראש לשדרג מעט את אוהלינו הצנועים…
אוהלים במחנה בראפו
בינתיים יש אצל כולנו התרגשות גדולה, הלילה אנו אמורים להשלים את מסע הטיפוס המפרך הזה ולהגיע לפסגת הקילימנג'רו, ואני באופן אישי עומד להגשים חלום ישן שלי שמלווה אותי כבר שנים רבות, והלב הולם בהתרגשות. ההתרגשות הזאת מהולה כמובן גם בחששות כבדים. מצפה לנו טיפוס של מעט יותר מ-1,200 מטר, רובו בלילה ללא ירח (תחילת חודש) וגם ללא כוכבים בגלל שאנחנו כל הזמן בתוך עננים, רק עם פנסי ראש, וזה כמובן אתגר פיזי לא פשוט, המשולב עם אוויר שהולך ונהיה יותר ויותר דליל בחמצן, ועם קשיי מזג אוויר (קור, גשם/שלג – כשכמובן השלג עדיף). גם כרגע, כשאני כותב דברים אלה, מתדפקות טיפות גשם על האוהל של אספי ושלי, ושאר האוהלים כאן, וכולנו תקווה שהטפטוף הזה לא יהפוך לגשם של ממש, וגם הוא ייפסק ולא ילווה אותנו בעלייה למעלה, אחרת זה יהיה סיוט אמיתי שאני אפילו לא רוצה לחשוב עליו…
לכאן אנחנו רוצים להגיע מחר בבוקר!
