הרגה אותי פריס.
קשה להבין אם היא יקרה או זולה, או אולי מתחתית הבור לעילית של החיים. היא הרגה אותי ביום שבו הייתי צריך את החסד שיש בה להרעיף על אדם המנצל את דרכו לחתוך בה רגע אחד למילוי צרכים. פריס בלי כותרות, מישנה ומילות מפתח. סתם פריס, זאת של דיירי השיכונים הצפופים, פינות הקפה ושדרות החנויות החשוכות של ערבי עונות השנה המתחלפות. פריס הצרפתית. של תחנות ההסעה, צפיפות הרחובות, קולות של עיר מתהדקת עד חנק, הסברי זרים ואחיזה בלתי ברורה בשפה בין לאומית נטולת הגיון. מתוך בריסל הזעומה, נוצקה אווירה בנסיעת רכבת נוחה בת שעה וחצי הישר לתוך רבבות העוטפים בדחקם ורצונם להגיע מפה לשם מבלי שאיזה זר חבוש מגבעת חומה יטריד אותם בשאלה בעניין מיקומו של קו הנוסע לרו דאס דאמס מספר 16, קו מספר 30 שנמצא בדיוק ביציאה של תחנת הרכבת ומתחיל את דרכו מאה מטרים הלאה משם, בשדרה המונית רוויה ועמוסה בתנועה.
עד כדי עייפה עמוסה התנועה, ונסיעה המתוכננת ל 11 דקות ארכה קרוב לשעה. מול כיכר אחת עצר האוטובוס והחלה ההדחקות החוצה אל האוויר הקר. סמטה אחת של 100 מטרים הובילה אל הכתובת המבוקשת, מלון שהוא זול בין הזולים ובו חדר ומיטה אחת להעביר בה לילה אחד נטול ציפיות. המקלחת במסדרון והזיעה אפשר שתהיה ניגרת כנחל לחסרי יכולת עליה תלולה במדרגות עץ חורקות, מרופטות בשטיח ריפוד. כיור אחד, מנורה שתיים ותמונות שלוש, כך הם קירותיו וכוכיו של המתקרא חדר ועל הקיר תלוי פסל של שמש, הרוטט במעבר מים בצינור נסתר מאחורי שכבת בטון מרוחה בצבע ירוק בהיר.
אבל המקום של מרסל הוא שווה. פינה עטופה בחלונות זכוכית ועץ אדומים, מוארת בעמעום מעורר חשד, שמא מאורת חטאים היא או מוסד אוכל מין המתוארים כחלל בעל אופי משתנה מזווית לזווית. מרסל מסתובב בין אורחיו עם חיוך כהה פנים תחת ברט שאין לטעות בו, המשדר לאומיות שורשית. הוא מושיב, אוסף, רושם, מביא, משקה, ממליץ ואולי גם עושה במטבח ברגעיו המעטים הפנויים. מוסיקה בו וצעירים שהבוקר זר להם יושבים בשולחנותיו הקטנים לדסקס את לימודיהם במכון סמוך. מרסל מביא תפריט וממליץ. בשולחנות הסמוכים, חוסלו מנות רחבות מראה באיטיות מענגת. קציצה טבעית עטופה בתפאורת בתי המבורגר, נחתכה לאט ונמסה בין הלשון לקעורת הפה בהנאה רבה. בניגוד לאחיותיה העבריות, היה זו חריפה במידה נכונה, עשויה בהקשחה, רכה דיה ומשביעה במילואה. מרסל הוסיף בירה קרה וקפה כמבוקש וביקש בסך הכל מעט יורו, פחות מ 20, כדי לממן את חייו וחיי האחרים אנשי הצוות שאיתו. המקום של מרסל החביב. הלוואי שהבוקר הבא היה חביב כמרסל.
המלון הזול נעזב מאחור עוד בטרם עלתה השמש ורק אור אפור וקולות בודדים של משכימים נוספים דיברו בשיכונים שמסביב וגם קול פעוט הבוכה אל אימו הרוגזת. אחר כך קו מספר 2 עד לכיכר לה נסיון ותחנתה הארורה. ליסטים מקומי שלח יד ודג את ציר החיים של בעל המגבעת החומה והמקטורן האפור. את מכשיר הטלפון הנייד. האדם שחיכה, חיכה עוד שעות עד שקיבל הודעה בדבר המעשה. עובד בנק מקומי אדיב הבין ללב ועשה את הדרך עד לתחנה ממנה אפשר היה לנסוע לנמל התעופה שארל דה גול, מתחנת שארל דה גול שהדרך אליה נעשתה בטעות. גם ארבעה אנשי משטרה שרשמו את פרטי חטיפת הטלפון גילו רכות וחמלה, כמו אמרו שאין היא צרפת האמתית, המתגלה בתיאור ורק הוסיפו, כי יש להיזהר וכי רבים אחרים עברו בדרכם חזרה לארצם חוויה דומה.
פריס של חרפה, פריס של חוצפה, פריס של רוע, פריס של הכלה.
