בוקר יום שלישי ה26.3 אנחנו עוזבים את הקמפסייט הסביר מינוס שהיינו בו ב”Te Aroha” ומתחילים בנסיעה לכיוון העיר “רוטורואה”, במהלך הדרך אנחנו יוצרים קשר עם אידן ושני שחברו לדן, חבר'ה שפגשנו בוונאקה ואנחנו הולכים להצטרף אליהם במקום שנקרא “Hot N' Cold” – נקודה מסויימת שבה נפגשים נחל קר ונחל חם, יוצרת הרגשה מוזרה ומגניבה ככה שחצי גוף מרגיש מים קרים וחצי גוף מים חמים. תתקדמו קצת לכיוון הנחל החם אם תרצו להתחמם או לכיוון הנחל הקר אם תרצו להתקרר, מומלץ מאוד לא להכניס את הראש מתחת למים ושמים לא יגעו בעיניים מכיוון שהמים מלאים בגופרית.
לאחר מכן אביב ואני הלכנו לכפר “חוויה מאורית” בשם “Tamaki Maori Village” הנמצא ברוטורואה, שם אפשר “לחוות” את החיים המאורים כפי שהיו, אטרקציה מאוד תיירותית המבוצעת ע”י משפחת מאורית מקומית, עסק שמרוויח הרבה. בכפר אפשר ללכת בסמטאות, להצטרף לסיור המסביר איך הם מתרחצים ומשתמשים בכח הגאותרמי שהאזור הגיאוגרפי הזה מספק להם, איך הם מבשלים את האוכל שלהם בשיטה ייחודית, הליכה בין גייזרים ואף צפייה בטקסי חיזור האקה ועוד המייחדים כלכך את המאורים ואת התרבות הפולינזית.
מכיוון שרוטורואה נמצאת על מאגר עצום של פעילות גיאו-תרמית בהרבה מקומות בעיירה רואים אדים רבים היוצאים מן האדמה, אגמים ובריכות שמבעבעים ובעיקר המון ריח חזק של סירחון ביצים.
בערב שהינו כולנו בקמפסייט “Holdens Bay Holiday Park” שם התפלאנו לראות כי המון חבר'ה מאורים גרים שם כדרך קבע, הכנו לנו סטייקים נהדרים על האש ושתינו הרבה יין שעזר מאוד להתעלם מרעש המטוסים הממריאים והנוחתים בשדה התעופה שבקרבת הקמפסייט.
יום למחרת אידן דן ואני הלכנו לעשות ראפטינג אצל “Kaituna Cascades” פעילות מומלצת ביותר לחובבי אקסטרים, שם נופלים מהמפל הגבוה בעולם לראפטינג בגובה 7 מטרים, ממנו כמובן שהתהפכנו ועפנו, הפעילות מאוד כייפית, המים לא קרים מדי והצוות מעולה.
בערב אביב ואני ישנו בהוסטל YHA ברוטורואה מתוך הנחה שנצא לבלות בערב באחד הברים שבעיר אך לדאבוננו גילינו כי על אף שיש המון חבר'ה צעירים בעיר, הפאבים די ריקים והאווירה היא לא בדיוק מה שחשבנו שתהיה.
יום למחרת, חמישי, אנחנו עוזבים את רוטורואה על מנת לחזור לדיוויד, המארח המדהים של ישראלים רבים ב-”Whanganui” לו יש חווה מדהימה.
בדרך לשם אנחנו עוצרים ב”Huka Falls”, עצירה קצה של כ-5 דקות כדי לחזות בנהר האימתני עם מפלים שמקציפים את המים.
את הימים הקרובים עד הטיסה שלנו כדי לעזוב את ניו זילנד אנחנו מחליטים לבלות אצל דיוויד, כפי שאמרתי קודם, איש מקסים בעל חווה בקרבת “Whanganui”, יש אצלו מספר חדרים וסלון רחב שאפשר לישון בו, מטבח מאובזר שניתן לבשל בו כל מה שרק תרצו, וויפי, שדות ירוקים ורחבים, חצר עם פינת ישיבה, סנוקר ואפילו ג'קוזי, כל זה תמורת 5 דולרים ללילה – סכום קטן מאוד יחסית לתמורה שכן זהו המקום המושלם כדי להעביר בו זמן מנוחה מהטיול האינטנסיבי, אצל דיוויד אנחנו פוגשים המון ישראלים, כאלה שגרים אצלו כבר חודשים ועובדים אצל האיש המדהים הזה בחווה וכאלה שעוברים ושבים כמו אביב ואני.
באחד מהימים כאשר היינו כ-20 חבר'ה אצל דיוויד אחד החבר'ה ראה שיש תנור פיצה ששמים על הגריל ולכן החלטנו להכין פיצה לכולם, הבצק שהכנו היה ענקי וממנו הכנו המון פיצות אישיות כאשר כל אחד מרכיב עבור עצמו את התוספות.
ביום אחר בארוחת שישי אביב ואני הכנו אמפנדס ולשבת בבוקר הכנו ג'חנון עם רסק ובצים.
ביום שבת שיר – דרה אצל דיוויד תקופה ארוכה ועובדת במקום שמגיש פנקייקים וגלידות בחווה מחוץ ל”פאנגנוי” הזמינה את כל דרי הבית לשם כולל דיוויד ועשינו ארוחת פנקייקים, גלידות ומילקשייקים גדולה, ביום למחרת יום ראשון דיוויד לקח אותנו להסתובב בשוק של “פאנגנוי” ומשם המשכנו לסיור גרפיטי בעיר, גרפיטי טרי שבדיוק עבודתו בעיצומה ברחבי מרכז העיר.
ב-2.4, יום שלישי, אביב ואני קמים מאוד מוקדם בבוקר על מנת להגיע להר טרנאקי, שם אנחנו לא רוצים לטפס על הטרנאקי עצמו אלא לעשות את המסלול לבקתת “Pouakai” (המסלול מתחיל בMangorei Track Trailhead) לידה יש את האגם המפורסם ממנו מצלמים את תמונות ההשתקפות המרהיבות של הר טרנאקי, אנחנו מתחילים את המסלול ההליכה שלא אמור לקחת יותר משעתיים בשעה 5 וחצי בבוקר בחושך מוחלט ומגיעים לפסגה היכן שהבקתה נמצאת בסביבות השעה 7 בבוקר, מזג האוויר לפי כל האפליקציות טען שיהיה מזג אוויר אידאלי אך בחושך לא יכלנו לראות מה קורה ורק כשהשמש הפציעה ראינו שאנחנו בתוך ענן אפור עצום, הרוחות התחזקו, החל לרדת גשם בצורה מטורפת, טפסנו מחסה בבקתה עד שיעבור הזעם, חיכינו שם בערך כשעתיים וראינו שהרוחות לא ישתנו ולמעשה כל המסע שלנו היה לחינם, בצער רב אנחנו נאלצים לסגת חזרה לרכב, כשאנחנו חוזרים בנסיעה לכיוון “פאנגנוי” אנחנו רואים שהענן לא מתכוון לרדת מפסגת ההר, לפעמים יש חוסר מזל אבל זאת אחלה סיבה לחזור שוב לניו זילנד בעתיד.
ביום חמישי ה4.4 אני לבדי יוצא בנסיעה בשעה 5 בבוקר אל עבר הטונגרירו על מנת לעשות את טרק הטונגרירו קרוסינג, הנסיעה לבד בחושך מ”פאנגנוי” לשם מאוד לא מומלצת, תנועת המשאיות בשיאה, הדרך מפותלת בהרים ובהחלט חששתי מאוד מהנסיעה הזאת. בשעה 8 בבוקר אני מגיע אל חניית “Tongariro Crossing Mountain Shuttle” משם לוקחים שאטל (צריך לקנות כרטיס מראש) שלוקח אותי עד לתחילת המסלול.
היום הוא אידאלי עבור הטרק, אין עננות ומזג האוויר נעים, בדר”כ לוקח לאנשים לבצע את הטרק כ-6 שעות אך בכושר מצויין שאני נמצא בו הצלחתי לסיים אותו ב4 שעות וחצי.
הטרק עצמו הוא חלומי – רמת קושי סבירה, לא עשיתי את מסלול הצד להר דום אבל הנוף והיופי במקום הגעשי הזה הוא מרהיב, בתור מעריץ של “שר הטבעות” לחזות ב”הר דום” זאת הגשמות חלום.
סיימתי את הטרק כשאני רעב מאוד ובדרך חזרה ל”פאנגנוי” חזרה לחווה של דיוויד אני עוצר ב”סאבווי” שנמצא בעיירה נידחת כלשהי ומזמין את מנת הקציצות שככל הנראה הייתה טעות.
בחווה של דיוויד אני מרגיש כאבי ראש ומחליט לנוח וללכת לישון, ישנה סברה כי התייבשתי במהלך הטרק (הגיוני ביותר) אך כשאני קם בוקר למחרת אני מקיא את נשמתי, אז או שזה בעקבות הקציצות מהסאבווי או שזה חלק מההתייבשות, למזלי אביב ושאר החבר'ה הכינו לי מרק תמני מדהים שעזר לי להתאושש בצורה נהדרת. *תשתו הרבה מים בטרקים.
את הימים שלאחר מכן אנחנו מבלים בכיף בחווה של דיוויד וזה המקום להגיד תודה לכל החבר'ה שפגשנו שם שעשו לנו חוויה מדהימה – הדס וערד, שיר, איתי ועינב, מעיין ונטע, שי ואיילון, נטע עומר אלון וכל שאר החבר'ה המצחיקים, תודה על שעות של בילוי, הקשבה, העברת הזמן בכיף ובישולים אדירים בלי סוף.
ב8.4 יום שני אביב ואני עוזבים את החווה של דיוויד ומצפינים חזרה לאוקלנד כשבדרך כיאה למעריצים של “שר הטבעות” ו”הוביט” אנחנו עוברים ב”פלך” – “The Shire” או כפי שהמקום ידוע לציבור הרחב – “הוביטון”, סט הצילום בו חיים ההוביטים.
את הלילה האחרון שלנו בניו זילנד אנחנו מעבירים בהוסטל באוקלנד ולמחרת בבוקר אנחנו טסים מניו זילנד לתאילנד ומסיימים את מסענו.
