מעל הוקאידו
מרחף החורף
גם באביב.
האי הצפוני ביותר ביפן, שקצהו נושק לרוסיה, נתפס על-ידי לא מעט יפנים כארץ אחרת: האקלים ממוזג בקיץ וחסר רחמים בחורף. כנסיות לבנות זרועות בו כפתיתי שלג ענקיים. לתושביו יש מבטא וסלנג אופייניים. הראמן אחר. האביב, ואיתו הסאקורה, מגיעים אליו באיחור של חודש.
כשעשיתי לשם את דרכי ב-13 למאי, האתרים שעוקבים אחרי הפריחה בכל המדינה הכריזו שגם בהוקאידו נגמרה ההצגה. הגעתי בשעת ערב מאוחרת להאקודטה (Hakodate), עיר נמל בדרום האי והתחנה הצפונית ביותר ביפן של רכבות השינקנסן המהירות. כיוון שהרכבות אינן פועלות בלילה, הייתי חייבת לעצור בה כדי לישון. כשלא מיהרתי לצאת מהתחנה והתיישבתי על התרמיל ליד השער, עובדת נחמדה שאלה באנגלית אם אני צריכה עזרה כלשהי, וסייעה לי להתחבר לאינטרנט כדי שאוכל להזמין מלון באקספדיה, כפי שעשיתי לאורך כל הטיול לאחר מכן. לאור הניסיון הנחמד בהוסטל בטוקיו, בחרתי כאן את Hakoba share hotel, שנמצא כרבע שעה הליכה מהתחנה. לא חסרים מלונות קרובים מאוד לתחנה, אבל למי שתקציבו מוגבל זו אופציה מצוינת. ההוסטל חדש, שקט, נקי ומתוחזק כמיטב המסורת היפנית. גם בעיר עצמה יש כמה דברים יפים לראות, ועל כך- בדרך חזרה.
בבוקר יצאתי חזרה לרכבת, ומשם לעבר אגם טויה (Toyako), אחד הפלאים הידועים של הוקאידו, עם האי נקג'ימה במרכזו. הרכבת עוצרת בחתנת טויה, ומשם יש לקחת אוטובוס מקומי לתחנת Toyako-onsen שעולה 600 ין לכרטיס הלוך ושוב. אף שהאגם הוא אתר נופש ידוע ומגיעים אליו מכל רחבי יפן, אין לחופו מלונות רבים. ישנתי לילה אחד ב- Granvillage Toya Daiwa Ryokan Annex, וזו הייתה הלינה הכי יקרה בטיול שלי, שעלתה 75$. זה מלון גדול למדי שמציע חדרים בעיצוב יפני מסורתי, רובם משקיפים אל האגם. המקלחות משותפות והן למעשה אונסנים (מרחצאות ציבוריים) שמורכבים מבריכה חמה המוזנת מנביעה וולקנית, ומקלחות רגילות בהן אפשר להשתמש בסבון. בסביבות 9 בערב תוכלו להנות ממופע זיקוקים שנורות מסירות ששטות עליו, והנה טעימה מהנוף בבוקר ומארוחת הבוקר המסורתית.
בטיילת שלחוף האגם מצאתי את הסאקורה המאוחרת, שפרחה כאילו אין מחר ואין קיץ בפתח. כשהצטרפתי גם אני לצלם בווידאו את פלא הנשירה הדומה לשלג, הבנתי שזהו, אני כאן. עכשיו.
יש כ-3 מסלולי הליכה סביב האגם, כל אחד מהם אורך עד 4 שעות בהתאם לכושר שלכם וללחץ הזמן בו תהיו. במרכז המידע שבתחנת האוטובוס תוכלו לקבל מפות ברורות ומאויירות מאין כמוהן, שיאפשרו לכם לטייל לבד ולדעת בדיוק כמה דקות הליכה יש בין כל 2 נקודות ציון. כאן גיליתי מה שבטיול הזה יוכח שוב ושוב: הנופים הכי יפים לא בהכרח נשקפים מפסגת ההר. היופי נמצא בכל פינה, אפילו בצד הכביש.
עוד דבר שאפשר לעשות בסביבה הוא לבקר בשמורת Showa Shinzan, וספציפית בפארק הדובים (Kumabokujo ביפנית, 700 ין כניסה). אוטובוס מתחנת Toyako-onsen ייקח אתכם לשם תמורת כמה מאות ין. בניגוד לציפיה שעולה משמו, הפארק הוא למעשה גן חיות קטן המוקדש לדובים החומים של הוקאידו. לא הצלחתי להבין אם הדובים נמצאים שם למטרת שימור והגנה או פשוט להנאת המבקרים. הם שוכנים במבנים שנעים בין כלובים מסורגים היטב, רחבות בטון שקועות ו”אקווריומים” בהם אפשר לצפות בדובים כמעט בגובה העיניים. הדובים מחולקים לאגפים נפרדים לפי קבוצות גיל. בעוד הגורים משחקים זה עם זה ומטפסים על מתקני שעשועים מעץ, מרבית הגדולים נראים אדישים הן לחבריהם והן למבקרים, שמורשים להשליך לעברם עוגיות מיוחדות שנמכרות שם. יצאתי משם בתחושה מעורבת – מצד אחד, הדובים היו חסונים ופרוותם הייתה מבריקה, עדות לכך שהם אוכלים היטב. מצד שני, הם כלואים במרחבים קטנים מאוד ללא יכולת לשוטט או לצוד. גם הגורים הפעלתנים יגדלו כאן להיות חיות אחרות מאוד ממה שיכלו להיות. עד התחנה הבאה שלי בהוקאידו אשאיר אתכם עם תמונה שמלווה אותי ומזכירה לי שגם בשבי, החיה תמיד נמצאת שם בפנים.
