בקייץ 2016 רציתי לטייל לבד באפריקה. הייתי בת 56 ואף פעם לא טיילתי לבד. אפריקה סיקרנה אותי ויחד עם זאת חששתי. שמעתי הרבה סיפורים מפחידים על עוני ואלימות, אין לי נסיון בטיולים מהסוג הזה והאנגלית שלי לא משהו. החלטתי שעדיף לי להתחיל את הטיול בהתנדבות דרך ארגון בין לאומי מסודר. לאחר שתי נסיעות בנות מספר חודשים כל אחת, בהן טיילתי בזנזיבר, טנזניה, אוגנדה, רואנדה ואתיופיה, אני יכולה לסכם שהיה מדהים. כמעט בכל מקום אפשר למצוא מקומות לינה טובים, האנשים מקסימים, ומאוד בטוח. את הנסיון שלי אני רוצה לחלוק עם מי שרוצה לנסוע אבל פוחד ובמיוחד עם הנשים שרוצות אך פוחדות.
את הטיול התחלתי בחודשיים התנדבות בזנזיבר. את הפוסט הזה אקדיש להתנדבות, ובהמשך אכתוב פוסט על כל מדינה.
.
.
ההתנדבות הייתה במסגרת אפריקן אימפקט (African Impact). זהו אחד מאירגוני ההתנדבות הגדולים באפריקה והוא פועל ביותר מ 10 מדינות. את הקשר איתם יצרתי דרך סוכנות גו-אקו בארץ. כשנכנסים לאתר שלהם זה נראה נפלא. לימוד אנגלית לילדים, העצמה נשית, לעבוד עם המקומיים כדי לשפר את הסביבה הלימודית ועוד. התגלמות הרצון הטוב והנתינה. אפשר להתנדב משבועיים עד חודשיים. התנדבות של שבועיים שמכסה רק את השהות עולה $1400 (אני שילמתי $65 ליום כי שהיתי שם חודשיים). זה המון כסף בסטנדרטים של זנזיבר. אני מעריכה שההוצאות שלהם על כל מתנדב לא עוברות את ה $20. היה ברור לי שהמחיר מוגזם, אבל חשבתי לעצמי “לא נורא, הרי הכסף משמש למטרה ראויה”. אז זהו שלא...
אתחיל בתאור התנאים הפיזיים. כל מתנדב מקבל מיטה בחדר קטנטן עם שתי מיטות קומתיים. אין מיים חמים, ואין ארון רק כוננית קש. מקבלים שלוש ארוחות ביום. ארוחות צנועות, שלא לומר קמצניות. היו מתנדבים שנותרו רעבים אחרי הארוחה. אין במבנה איזור משותף שנעים לשבת בו, אפילו לא בחצר הקטנטנה. למעשה, למעט חדר האוכל, שאפילו בו אין מקום לכולם, אין מקום התכנסות. זה היה בסדר אם הכסף היה מושקע בפרויקט. אבל כמו שזה נראה אפילו שילינג אחד לא מושקע בפרויקט.
בבוקר מלמדים אנגלית בגני ילדים. הילדים לא מבינים את המתנדבים והמתנדבים לא מבינים את הילדים. כדי להתמודד עם הבעיה השיעור תמיד באותה מתכונת ועם אותם תכנים. בתחילת השיעור תולים לכל ילד על הצוואר כרטיסיה עם השם שלו ובאותה הזדמנות שואלים אותו 3 שאלות באנגלית: איך קוראים לו, איפה הוא גר ובן כמה הוא. אם משנים את סדר השאלות הילדים לא משנים את סדר התשובות. לאחר מכן בוחרים באופן אקראי 3 ילדים שמשלשלים פתק עם השם שלהם לקופסת "כל הכבוד" ואומרים לילד הנבחר: כל הכבוד כל הכבוד xxx, נסה שוב, נסה שוב xxx. על הטקס הזה חוזרים בתחילת השעה ובסוף השעה. לימוד האנגלית נעשה על ידי הצגת כרטיסיות של מילים שהילדים משננים מבלי נסיון לבנות מהן משפטים. בכל שבוע קבוצת מילים אחרת בלי קשר למילים שנלמדו שבוע קודם. אחרי חודש כבר לא יכולתי להעביר את אותו השיעור חסר הטעם שוב ושוב. מסכנים הילדים שנאלצים לעבור את זה שנה שלמה.
.
.
בחלק מהגנים סייענו בצחצוח שיניים ובאחרים עזרנו עם ארוחת הבוקר. ארוחת בוקר היא יוזמה של אפריקן אימפקט כדי לספק ארוחה איכותית לאילו שידם אינה משגת. התקציב לארוחה הוא מתרומות יעודיות. כשלא היה כסף לא הייתה ארוחת בוקר. אולי עדיף כך, כי ארוחת הבוקר הייתה דייסה מיימית מאוד עם המון סוכר ומעט שעורה. בטקס ציחצוח שיניים לא ברור בשביל מה צריך מתנדבים למעט העבודה שזאת דרך טובה לשרוף זמן. הילדים והגננת לא צריכים את עזרתינו.
.
.
למה הגננות מסכימות לסידור הזה? נראה לי שמשתי סיבות. הראשונה היא כי הן חושבות שככה מלמדים ילדים במדינות שמהן הגענו. אנחנו הרי מייצגים את הצד המצליח של העולם אז אנו כנראה יודעים מה אנחנו עושים. הסיבה השניה היא שפעם בשבוע אין ארוחת ערב באכסניה אלא בבית אחת הגננות. המתנדבים משלמים על הארוחה ומי שלא רוצה צריך לוותר על ארוחה או ללכת למסעדה. לארגון זאת עוד דרך לחסוך כסף, ולגננות זאת הזדמנות להכנסה נוספת.
אחר הצהריים מלמדים אנגלית כל מי שאחרי גיל בית ספר ורוצה ללמוד. חלק מהתלמידים הם בני שבט המסאי שבאים מהייבשת כדי למכור מזכרות לתיירים. בכל כיתה יש בין שלושה לשבעה תלמידים. אין מורים מקצועיים. המתנדבים הם המורים והם גם אילו שמכינים את מערך השיעור. מתנדבים שמגיעים לשבועיים עד חודשיים מכינים את השיעור כמידת יכולתם מספרי לימוד אקראיים שהגיעו כתרומה. כמובן שעד שהם לומדים להכיר את התלמידים וכיצד ללמד הם כבר עוזבים.
.
.
יש גם קבוצת לימוד לנשים. נפגשים אחה”צ, לומדים קצת אנגלית, ותופרים יחד תיקים בתפירת יד לא איכותית. ולמה שתהיה איכותית? היו איתי מתנדבות שאמרו שזו פעם ראשונה בחיים שלהן שהן החזיקו ביד חוט ומחט. ולמי ששואל את עצמו איך תפירת התיקים שאף תייר לא קונה תעצים את המקומיות? או: מה עושים עם התיקים? לשאלה השניה יש תשובה. לוחצים על המתנדבים ובעיקר על המתנדבות לקנות את התיקים שהן תפרו.
.
.
הייתי שם חודשיים. יש לי עוד המון דוגמאות לצורה הנצלנית והמכוערת בה הדברים מתנהלים. כמו למשל שביקשו מאיתנו להביא מהבית תרומות של בגדים ומשחקים. במשך החודשיים שהייתי שם רק פעם אחת כמה משפחות קיבלו שק בגדים לכבוד עיד אל פיטר. ביקשו מאיתנו להביא גם בגדי ים כי בקרוב מתחילים ללמד שחיה. כמובן שלא היה לזה זכר. כששאלתי לשם מה ביקשו מאיתנו התשובה הייתה שהם נותנים את בגדי הים כהלבשה תחתונה כי כך המקומיים אוהבים את זה. תרומות היו נושא מרכזי. בכל ערב לוחצים על המתנדבים לקנות חולצות כי הכסף מיועד לתמוך בקבוצת הכדורגל. מבקשים להפיץ את הצורך בתרומות גדולות יותר כדי לבנות בית ספר שהולך ונבנה גם הוא מכספי תרומות על חלקת אדמה פרטית של הארגון שאני מניחה שגם היא נרכשה בכספי תרומות. למה לא להשקיע את הכסף בבתי הספר שכבר קיימים אני יכולה רק לנחש.
נראה לי שרוח הדברים ברורה. מה שהפתיע אותי הוא ששני ישראלים שכל אחד מהם הגיע לחוד, וגם כמה אירופאים הבינו די מהר כמה מכוער מה שקורה שם. אך כשהם (האירופאים) הביעו את מורת רוחם בקול, רוב המתנדבים האחרים לא הבינו על מה הם מדברים. “אבל זאת אפריקה” הייתה התשובה שלהם לכל טענה. חלק מהם הגיעו להתנדבות כי במסגרת המטלות הלימודיות שלהם הם נדרשים למחוייבות לקהילה או לתקופת השתלמות. ההתנדבות היא הדרך שלהם לשלב חובה עם חופשה ואין להם שום רצון לקלקל לא את החובה ולא את החופשה.
.
כמה מילים על התנדבות במקומות אחרים
בהמשך, כשטיילתי לבד בטנזניה (זנזיבר שייך לטנזניה אך יש לו אוטונומיה בניהול הפנימי) ראיתי שאפשר למצוא מקומות התנדבות איכותיים בלי התיווך של גו-אקו. פשוט מגיעים למקום ורואים איך הוא מתנהל. לפעמים משלמים רק את העלות האמיתית של המגורים והאוכל ולפעמים גם את זה לא. מתי שרוצים עוזבים מבלי לשלם מראש. דרך גו-אקו משלמים מראש ואם רוצים לעזוב מוקדם יותר לא מקבלים את הכסף חזרה.
עם הידע הזה הגעתי שנה אחרי לאוגנדה. אבל אוגנדה כל כך מלאה באירגוני מתנדבים (NGO). הם כמובן עושים הרבה דברים טובים אבל רואים את ההשפעה הרעה של עודף מתנדבים על המקומיים. אם בכל זאת רוצים להתנדב באוגנדה אפשר למצוא מקומות טובים באגם בניוני. כשאני הגעתי לשם כבר היה לי תאריך חזרה לארץ ולכן לא נשארתי. ברואנדה החינוך והבריאות הם חינם כך שנקודת ההתחלה של האזרחים הרבה יותר גבוהה. אני מניחה שיש מקומות להתנדב אך הם לא בולטים כמו בטנזניה ובאוגנדה. באתיופיה נראה לי שצריך לארגן התנדבות מראש. לא ראיתי על הדרך מקומות שאפשר להתנדב בהם, אבל גם לא חיפשתי. הגעתי למסקנה שלפעמים להיות תייר שמשתכן בבתי מלון, משתמש בתחבורה, אוכל במסעדות, ומנהל שיחות עם אנשים תורם להם ולי יותר מאשר להתנדב באירגון נצלני. בכל מקרה, באתיופיה ראיתי הכי הרבה מראות קשים של מקבצי נדבות ודרי רחוב, רבים מהם ילדים.
.
כמה מילים על זנזיבר
זנזיבר מדהימה. הרבה ישראלים נופשים בה אך הם בדרך כלל נופשים בנונגיי (Nungwi) שבצפון האי. לנפוש בנונגיי זה כמו לנפוש באילת או בתורכיה, אווירה של אתר נופש ולא באמת מרגישים את האי. לעומת זאת, בג'מביאני, בפאז'ה, ובעוד עיירות חוף יש מלונות קטנים חד קומתיים שהם חלק אינטגרלי מהכפר. אין אלימות באי למעט בלילה באיזורים מסויימים בעיר הבירה סטון טאון. האנשים מסבירי פנים ואוהבים תיירים. מקור הכנסה מרכזי בזנזיבר הוא תיירות. קל ונוח להיות תיירת יחידנית. ראיתי הרבה כאילו באי. קל גם לנוע ממקום למקום. המרחקים קצרים. מי שנוהג צריך לקחת בחשבון שנוהגים שם בצד שמאל. עוד דבר שצריך לקחת בחשבון הוא שבעונות הגשומות אומנם לא קר אך קשה לטייל או לשבת לחוף האוקיינוס..
.
עד כאן על ההתנדבות בזנזיבר.
הפוסט הבא יהיה על הטיול בטנזניה.
