קמתי מוקדם מדי, כמו שקורה לפעמים כשאני לא מצליח להחליט אם השמש עלתה קודם או הרעש מהחמור של בעלת הבית. אני באלברובלו, כפר של בתים לבנים עם גגות עגולים בדרום איטליה. כשהזמנתי את המקום לא שמתי לב שאין שולחן, אז כל השבוע הזה אני עובד מהמרפסת עם ברכיים כפופות והגבהה מאלתור של כריות מטבח. זה נשמע מצחיק, אבל כשאתה מנסה לערוך קובץ של חמישים עמודים בזמן שכלב מקומי מיילל אל הירח, זה פחות רומנטי ממה שחושבים.
ועדיין, אני לא מחליף את זה.
הבוקר ירדתי לשוק כדי לקנות עגבניות טריות לארוחת בוקר, ונתקלתי בבחור בשם פדריקו. הוא עבד בדוכן של גבינות והתחלנו לדבר על החיים, על נדודים, על איך זה להיות לבד אבל אף פעם לא באמת בודד. הוא שאל אותי מה אני עושה פה. עניתי לו שאני עובד מרחוק, מסתובב בעולם וכותב, מתרגם, עורך, עוזר לחברות להישמע קצת פחות משעממות. הוא נד בראשו ואמר לי שהבן שלו בדיוק התחיל לעבוד בחברת סטארטאפ חדשה בתחום החינוך. איכשהו, אחרי רבע שעה כבר ישבתי איתו על מדרגה בצד הכביש, כשהוא מראה לי במובייל הדמו של המערכת.
המערכת נראתה חכמה. היא מנתחת את דפוסי הלמידה של המשתמש ומנסה לחזות איפה הוא יתקע בהמשך, אפילו ממליצה לו על מסלולי קריירה אפשריים לפי תגובותיו לשאלות. הייתה שם גם אופציה של מבחנים לתרגול עצמי. ניסיתי אחד מהם בחצי חיוך, מתוך סקרנות יותר מכל דבר אחר. שאלות טובות, תגובות מדויקות, ותחושת נגיעה בעתיד של למידה עצמאית.
לקראת הצהריים לקחתי את האופניים של בעלת הבית ויצאתי לדרך צדדית שהובילה לגבעות רחוקות יותר. ברגעים כאלה אני מרגיש הכי מחובר לעצמי. השקט, הריח של האדמה, והידיעה שבערב אחזור למחשב ואסיים פרויקט שהתחלתי לפני שבוע בגרנדה. יש בזה פרדוקס - אני תמיד בתנועה, אבל גם לומד להישאר.
הקליטה נעלמה כמובן בדיוק כשהייתי צריך להעלות קבצים לשרת, אז חזרתי מוקדם מהצפוי ונאלצתי להתיישב בבית קפה עם וויי־פיי מקרטע וחיוך של מלצרית שלא סובלת פרילנסרים. אחרי כמה דקות של תסכול, פשוט סגרתי את הלפטופ, לקחתי נשימה ארוכה, והתחלתי לדבר עם זוג גרמנים שישבו לידי. הם טיילו כבר חודשיים בקרוואן ועבדו על מיזם סביבתי. שוב, אותו קסם שקורה כשאתה נותן לעצמך לעצור לרגע - הפגישה הלא צפויה שמתבררת כחלק הכי משמעותי ביום.
בערב, על גג הבית, ישבתי עם כוס יין מקומי וחשבתי על מה שהספקתי - לאו דווקא בשעות עבודה אלא בתחושת מלאות. זה לא תמיד פשוט. לפעמים אתה רק רוצה משרד שקט, אינטרנט יציב ומכונת קפה אמיתית. לפעמים מתחשק לך שיחה ארוכה בעברית, או לדעת שלמחרת לא תצטרך לעבור דירה שוב. אבל בתוך כל זה יש גם תחושת עצמאות חזקה, ברורה, כזו שבאה רק כשאתה לוקח אחריות מלאה על החיים שלך כולל הבלגן שבהם.
אז כן, היום עבדתי פחות ממה שתכננתי. נתקעתי בלי אינטרנט, שקעתי בשיחה במקום לערוך מאמר, וביליתי יותר מדי זמן בלהיאבק עם יתוש בחדר. אבל שמעתי על מערכת חינוך חדשה, הכרתי אדם שחי חיים הפוכים לגמרי משלי, ונסעתי בדרך לא סלולה רק כדי לראות לאן היא מובילה.
וזה בעיניי מה שיפה בנוודות דיגיטלית.
היעד הבא מחר. הלילה עוד צעיר.
