על דנטה לא אל דנטה!

רבים נתקלו בשם דנטה בקונוטציות שליליות ומיסטיות. הספר "התופת" של דן בראון והסרט "שבעה חטאים" עם בראד פיט מבוססים על יצירתו. המשפט המוכר ביותר של דנטה הוא קרוב לוודאי: "הבא בשערי- מן התקווה חדל נא", שמופיע גם בלא מעט דרמות פשע עם רוצחים סדרתיים, כמו CSI ודומיה. אך דמותו של דנטה היא ההיפך הגמור מזה.
דנטה, סופר ומשורר מהמאה ה 13, נולד בפירנצה למשפחה מהמעמד הגבוה. הוא התייתם מאימו כאשר היה בן 5 או 6 ואביו נישא שנית. לא הרבה ידוע על החינוך שרכש, אך מעריכים כי דנטה למד בביתו. הוא היה בקי בשירה הטוסקנית והסיציליאנית וחקר תרבויות שונות.
כאיש צעיר, פגש דנטה את באטריצ'ה פורטינארי, על פי עדותו בספרו "חיים חדשים" (vita nouva), מעולם לא היה ביניהם קשר של ממש, לפי עדותו, המפגש הראשון התרחש ב-1274, כשהיו כבני תשע והמפגש השני, המכריע בחיי דנטה, התרחש תשע שנים מאוחר יותר,
ב-1283, כשהיו בני שמונה-עשרה. אך גם קשר זה נצבע כולו בזיכרונו של דנטה באבל שנגרם עם מותה של ביאטריצ'ה טרם זמנה ב-1290, חודשים מספר לאחר מות אביה. השירים שכתב בהשראתה הותירו חותם על הסגנון האיטלקי החדש, זאת בשל הדגש המיוחד ששמו על האהבה. ביאטריצ'ה הפכה להיות דמות המייצגת בעיניו את דמות האישה האידאלית, סמל האהבה הנצחית, וזו הפכה לסיבה לכתיבת שירה ולחיים (לצד שאיפות פוליטיות וסערות דתיות).
כאשר היה בן 18, פגש דנטה את גווידו קבאלקנטי, לפו ג'אני, צ'ינו דה פיסטויה וברונטו לטיני, שיחד הפכו למנהיגי "הסגנון החדש המתוק" שהדגיש אהבה ועידון. מאוחר יותר ביצירתו "הקומדיה האלוהית" (גיהינום, 15, 82) הזכיר דנטה את ברונטו, כמעין דמות אב (ברונטו קורא לו שם "בני").
בשנת 1301 נשלח דנטה בראש משלחת לרומא, שניסתה לברר מה כוונותיו של האפיפיור ביחס לפירנצה. האפיפיור, בוניפקיוס השמיני, שילח את הנציגים במהרה, אך ביקש מדנטה להישאר ברומא. במקביל, נכנס שרל האמיץ לפירנצה מלווה בגואלפים השחורים (יריבי הגואלפים הלבנים, אליהם השתייך דנטה), החריבו את העיר וחיסלו את רוב יריביהם. ממשלה חדשה בראשות הגואלפים השחורים הוקמה בעיר ודנטה נידון לגלות של שנתיים ולתשלום קנס עצום.
בהתאם ל"המלצתו" של האפיפיור בוניפקיוס ומאחר שלא היה יכול לשלם את הקנס, החליט דנטה להישאר ברומא. וכך נדון באופן רשמי לגלות מתמדת והיה צפוי להוצאה להורג אם ייתפס על ידי הפלורנטינים. לאחר מספר ניסיונות כושלים לחזור לשלטון בפירנצה, נואש דנטה ופנה להתוויית היסודות לקומדיה האלוהית.
דנטה עבר לורונה, כאורחו של ברתולומאו דלה סקאלה, לאחר מכן לסרזנה שבליגוּריה. כמו כן, נטען כי חי זמן מה בלוקה. בשנת 1312 תקף הנרי השביעי את פירנצה והביס את הגואלפים השחורים. מותו של הנרי, שנה לאחר מכן, מוטט את התקווה האחרונה של דנטה לשוב לעירו. הוא חזר לורונה ושם חי תחת חסותו ובתמיכתו של דלה סקאלה, שאף זוכה בהתאם במקום ב"גן העדן" של דנטה. בשנת 1315 העניק השליט הצבאי של פירנצה מחילה לגולים. דנטה, שנמצא גם הוא ברשימה, נדרש לשלם סכום כסף ולהשתתף בטקס דתי, בו יוצג כעבריין, אך דנטה סירב להשפלה הפומבית הזו.
בשנת 1318 הוזמן דנטה על ידי נסיך ראבנה לשהות בה כאורחו. שם השלים את חלק "גן עדן" של יצירתו הגדולה ביותר - "הקומדיה האלוהית".
ביצירה מתואר מסע המתחיל בתופת , העוברת דרך "כור המצרף" שבו נצרפות הנשמות, ומסתיים בסוף טוב - במפגש עם ביאטריצ'ה האהובה בגן העדן. החוטאים, המתים שבתופת, מתוארים כמי שלא השתנו מקיומם הקודם בחיים. במותם הם כבחייהם. חייהם הארציים נעצרו ואין לשנות בהם דבר. היצרים והנטיות שהניעו אותם בחייהם מוסיפים להתקיים, אך בלי שיוכלו למצוא פורקן. הם מתקבעים לנצח בממדים עצומים שאין כמותם בחיים הארציים. המתים מכירים את העבר ואת העתיד של החיים עלי אדמות, ומשום כך הם יודעים שהכול הבל הבלים, ורוב מהומה על לא מאומה. כלומר, הקיום הארצי נשמר בתופת במלוא עוזו וחריפותו דווקא בגלל היותו נצחי. מסע הדמויות במחזה מתפרש כמסע אל המוות, הקומדיה מתארת את מסעו של דנטה בממלכת המתים. במשך שישה ימים חוצה המשורר את המרחב הפיסי של התופת ושל כור המצרף וביום השביעי הוא נמצא במרחב המטאפיסי של העדן. בביקורו הוא פוגש ומכיר את נפשות החוטאים, אלו של המיטהרים ואלו של הקדושים. כולן מושרשות בחוזקה בזיכרון ההיסטורי והתרבותי של ימי דנטה, דמויות פוליטיות ומשוררים בולטים, וכן דמויות המבוססות על ספרי היסטוריה וספרות, מן התנ"ך ומן הברית החדשה.
במסע המיוחד במינו יש לדנטה שני מדריכים, ורגיליוס וביאטריצ'ה. ורגיליוס, המשורר הרומי שחי בזמן הקיסר אוגוסטוס, לפני ישו והנצרות, מדריך את דנטה על פני התופת וכור המצרף. ביאטריצ'ה, אהובת נעוריו של המשורר, מדריכה אותו בעדן. בו זמנית זהו מסע של התנסות ומסע לרכישת ידע. לשני המדריכים יש אמנם מציאות פרטית משלהם, אך אליה מתווספת מציאות מסוג שונה, שיכולים היינו לראותה ככללית. ברמה זו, האלגורית, האירועים שעוברים על דנטה-הדמות נהפכים למשל ומייצגים את הקורה לכל-אדם, ומכאן גם לחברה האנושית כולה. כמו במחזות המוסר הביניימיים, אך הי מציינת את המעבר מימי הביניים המאוחרים לרנסנס.
ביצירה נפרשות מאה יחידות - "canti" - המחולקות במידה שווה: 34 בתופת, 33 בכור המצרף ו-33 בעדן. כל קאנטו מכיל כ-145 שורות בממוצע המכונות "הנדקאסילאבים", שכן הן מונות כאחת-עשרה הברות כל אחת. הללו מקובצות לבתים של שלוש שורות המכונות "טרצינות"; בסך הכל כ-15 אלף שורות אשר, אילו נכתבו בכרך אוקטבו קטן, לא היו מחזיקות יותר ממאתיים עמודים. אין אלו נתונים בעלמא, שכן כוחה של היצירה עומד ביחס הפוך לממדיה: אחד מסודותיה הוא דווקא במערך הלשוני שלה, המשיג איזון מושלם בין צמצום ההבעה ומלוא הדימויים, המושגים והרגשות.
דנטה כתב את הקומדיה בדיאלקט אזורי, טוסקני, שבמידה רבה אומץ בזכות יצירתו כנוסח המועדף לשפה האיטלקית המתהווה והפך לשפה הראויה לביטוי הנעלה ביותר. עד כדי כך הייתה גדולה השפעתו של דנטה על השפה האיטלקית המוכרת לנו כיום, עד כי ברחבי העולם פועלות אגודות דנטה אלגיירי, במטרה להנחיל את השפה האיטלקית ואת תרבות האומה האיטלקית לתושבי המדינות בהן פועלות.
עבודות אחרות של דנטה כוללות את "על רהיטות השפה המקומית" ו"החיים החדשים", סיפור אהבתו לביאטריצ'ה. הספר כולל שירי אהבה בטוסקנית, דבר שהיה מקובל, אך מוסיף גם הערות של דנטה שאף הן כתובות טוסקנית ולא בלטינית, שהייתה מקובלת באותה תקופה.
מחקרים ספרותיים לא מעטים מוקדשים למיסטיקה ביצירתו של דנטה.
 זמן קצר לאחר שהשלים את "הקומדיה האלוהית", נפטר דנטה, כנראה ממלריה.