רביעי בבוקר, אבא קם ראשון להתארגן לקראת נסיעה ארוכה לקומילי. היום עוזבים את מונאר הירוקה והתכנית לבקר בשמורת הטבע הידועה פריאר שצמודה לעיירה קומילי.
הבקרים במונאר קפואים, אין חימום ברכב. סרי טוען שחימום בהודו הוא דבר לא נדרש. צודק (ב99% מהזמן) . מתחילים שוב בנסיעה הקשה עם מאות הסיבובים כשסרי משתמש בקוד הנהגים ומצפצף לפני כל סיבוב. מדהים לראות איך הם נכנסים לסיבוב במסלול הלא נכון (והנוח יותר) וחותכים בשנייה האחרונה בזמן שחולפים על פנינו. אבא לא מפסיק להביע את תדהמתו על הנהיגה. גם העובדה שאוטובוסים לא מאיטים ועוברים אותנו במרחק מילימטר וסרי לא קופץ מדאגה מאד מפליאה. בכלל כל מאת הקילומטרים של המסלול הזה נבנו בקושי למכונית וחצי ברוחב ולעתים, רק לאחת.
לאחר חצי שעה, עוצרים במפעל של חברת lockheart לייצור תה. כמו שאר המפעלים במונאר, יש להם את השדות שלהם והם אחראים על הייצור משלב הגידול והקטיף עד המשלוח של חבילות תה או שקים לחו"ל. עשו לנו סיור במפעל לאורך פס הייצור, וכמובן סיימנו בקניית תה טרי ואיכותי.
המשכנו בירידות והסיבובים, עצירה לארוחת בוקר על הדרך, דוסה, סאמבאר, צ'אנאה וצ'אי. כמובן שאבא לא משתתף בחגיגה בעוד אנחנו טורפים ביד ימין ומנגבים טוב טוב את הצלחת. לקראת קומילי רמי ביקש לעצור שוב בחוות התבלינים, הגיע להם משלוח חדש אחרי שרוקן אותם שלשום, צריך להשלים את החוסרים...
הגענו לקומילי, למרות האבק ההודי נראה שיש בקראלה יותר כסף. חנויות גדולות, הרבה סחורה, משהו יותר איכותי. סרי מאד ממליץ על מופע קרב מגע הודי אותנטי שיקרה בשש בערב וכדאי לקנות עכשיו כרטיסים כי לא ישאר מקום. השתכנעו, קנינו. אנחנו מאד ממהרים לשמורה כדי לתפוס מקום על הסירה שחוצה את אגם פריאר. היום חג, ההודים מטיילים, נותרה רק הסירה האחרונה. בקופת הכניסה משלמים סכום פי 15 מההודים. הם לא מבטיחים שיהיו מקומות לסירה. אבל לשלם חייבים. נכנסים עד הנקודה שממנה אפשר רק ללכת לכוון הרציף. המונים לפנינו כבר צועדים. אני משאיר את אבא ורמי ללכת בקצב של אבא ותופס ריצה. מגיע לקופות ומיד אחרי נסגר השער. שלושת המקומות האחרונים על הסירה שלנו, איזה מזל. עוד סכום יפה לכרטיסים וסכום גדול יותר על שימוש במצלמה.
עלינו על הסירה. מעבורת מנועית שתי קומות עם סידור 4 4 4 מושבים בשורה. שטים במהירות איטית כשרייח הדיזל באוויר. מחכים לפילים והנמרים המפורסמים של השמורה הידועה ביותר בדרום הודו. מה ראינו? כלום, מלבד כמה צבאים, וקורמורנים. מאד מאכזב ומשעמם. בכלל הרגשתי ששמורות טבע הן לא הצד החזק שלהם. הכי מעניין היה לראות את ההודים שמצלמים בפוזות ברצינות גדולה.
לאחר השייט צועדים לרכב, בדרך קופים חמודים. אבא מאכיל אותם והם עטים עליו. נזכרנו שעוד לא אכלנו צהרים ותכף ערב. סרי אומר שיקח אותנו, אבל ברחוב שליד השמורה, רואים מסעדת פיצה בצבעים של פיצה האט. אבא רוצה. מסבירים לו שפיצה היא לא הצד החזק כאן. אבא לא מוותר. הצבעים, המזגן והמראה הכאילו מערבי קורצים לו. מתיישב ומזמין. אנחנו עוברים למסעדה הצמודה, מזמינים מסאלה דוסה. החשבון: ארוחה של שנינו = שליש מפיצה קטנה ופחית פפסי... ממשיכים למלון שלנו. יש לנו רק 45 דקות למופע.
מטפסים על גבעה ומגיעים לחדר הטוב ביותר עד היום. בית יפה באמצע הירוק. עם ערסלים, מקלחת מפנקת, מזרנים מעולים ובעל בית מזמין ודובר אנגלית ברמה. התחזוקה ניכרת בכל מקום. כייף.
ממהרים למופע. בור גדול בעומר שני מטרים ומסביב לזירה שתי שורות של כיסאות. הכל מלא בתיירים ומקומיים תיירים. המופע, משעשע בדביליות שלו. תרגילים שמיכל ונטע כבר עושות מזמן (גלגלונים וגשר וכו'), משחקים עם חרבות שכל ג'אגלר יודע וקרבות דמי מלויים בקריאות קרב. אפילו קפצו לגלגל אש... ואו. אבא ממש לא התלהב. אמר שמעדיף את המולן רוג'. גם אנחנו…
חזרנו למלון, לא לפני שעצרנו בחנות הממשלתית למשקאות. המקום היחיד שמוכר אלכוהול בעיר. תור ענק של שיכורים למחצה. מה עושים? הקראלים החמודים מזהים אותנו ומיד מעבירים אותנו לראשית התור. שתי דקות ושני בקבוקי בירה קינגפישר גדולים בידינו. במלון מוכנסים ישירות לקירור. עד שנתארגן, לארוחה הם יתקררו.
מקלחות, סקייפ (אינטרנט מצויין) ויורדים לדירה של בעלי המקום, הארוחה אצלם בסלון. ואיזה טעם... אורז בקוקוס עם קארי עוף מעולה, רייטה ועוד תוספות. כל זה עם הבירה הקרה ואננס טרי חתוך הפכו את הארוחה למושלמת. הבעייה היחידה הייתה שהיינו מלאים מהארוחה הקודמת, ככה שלא יכולנו להמשיך לזלול. קיבלנו מתכונים וגם מידע על הימים הקרובים. התגלגלנו חזרה לחדר, ומשם אני כבר לא זוכר כלום. שתי דקות וצללתי לשינה עמוקה.
