האש היא חום, אור וקרבה. היא מעוררת התרגשות, סערת רגשות, תשוקה ולהט, בכל מקום, בכל מדינה ובכל תרבות על פני האדמה. האש היא סמל לאהבה, לחום אנושי – לחיים.
נסעתי בעקבותיה ברחבי הגלובוס וכאן בישראל. התחקיתי אחרי טקסים ושימושים בה.
האש נמצאת במרכז תמיד. היא המדורה, כירת הבישול בבית, המטבח המודרני. היא שוכנת במרכזם של טקסים פולחניים, העושים שימוש בנרות ולפידים, באבוקות עשן ואור. כך בחנוכה שלנו, כך במרחקים, בטקסי גרוש שדים, וכשיש צורך לספר על נס גדול שהיה שם…או כאן.
נסעתי והתחממתי לאור הלהבות. התרגשתי בכל רגע.
ראיתי מאמינים במצבי אקסטזה ושמחה, שם האש מלבה את השמחה – ובימים של טקס מצער, עצוב, שם האש מלווה את הגוף אל עולם אחר, מעבר לעולם שלנו, כשהנשמה עוברת הלאה וזהו עניין של אמונה.
הודו, גואטמלה, סין, ירושלים ובני ברק.
תחנות של אור ומחשבה וטקסים של אור ואש ועשן, פולחן דתי וטקסי חיים של אנשים ממקום אחר.
מה בין חנוכה שלנו, חג האור, חג הנרות והלהבות – לפולחנים של אור ואש בעולמות זרים ורחוקים?
יפה כפיר – נוסעת על הגלובוס, פגשת תרבויות ואנשים, מצלמת וכותבת. מרצה על מסעות של אדם אחד, על העצמה נשית ועל טקסים ומקומות רחוקים.
פוגשת אנשים ממקומות אחרים ומביאה הביתה סיפורים, וצילומים, ורגשות.
