מהצד השני של השפורפרת היה רון, חבר ותיק מהצבא שלמרות שהתשחחרנו באותו יום, הוא מעולם לא התבגר: "נו, אתה בא איתי לסיני"?
”לאן”?
”סיני”
אני? חופשה בסיני? מה איבדתי שם?
עזבו את זה שהייתי בטוח שזה אזור מלחמה ואנשים הולכים שם עם שכפ"צים. למה לי לעזאזל לנסוע למקום שבו עדיין לא למדו לנעול לנעליים עם שרוכים וגברים לבושים בשמלות ארוכות במקום במכנסיים קצרים? לא יודע...משהו לא הסתדר לי בכל התמונה הזאת. אבל רון, כמו רון, מעולם לא היה טיפוס שמוותר. הוא פשוט הגיע אלי איזה בוקר עם שני כרטיסי טיסה לאילת לאחר הצהריים של אותו יום, אחד מהם על שמי, הוריד לי את התיק של הצבא מהבוידעם ובשעה 18:00 בערב מצאתי את עצמי כבר מעשן ג'ויינט בגודל של טילון על מיטת שיזוף באחת החופים בביר סוויר (תהרגו אותי, לא זוכר את השם). אבל רגע, בואו נתחיל בהתחלה.
אחרי שיורדים מטיסה לאילת אתה מרגיש כאילו עבדו עליך. גם לא בודקים דרכונים, גם שדה תעופה יותר קטן מהתחנה המרכזית בתל אביב וגם חצי שעה עד שיוצאים התיקים במסוע. אתם אמיתיים? אם כבר יש את כל הפוזה של מסוע ומאה איש עומדים ומחכים לתיק שלהם בזמן שהם מעלים תמונה לאינסטגרם ("התחלנו!!!1") לפחות שיהיה איזה דיוטי פרי ראוי לשמו שיכניס אותנו תחת כנפו ויהיה לנו אם ואחות. אבל היי, לפחות התיקים לא יכולים להגיע ליעד אחר בטעות. באיסוף הכבודה ננוחם. וגם לדיוטי פרי עוד נגיע.
"אז חופשה בסיני..." חשבתי לעצמי. ממש פה בחצר האחורית שלנו, כמה שעות נסיעה (או פחות משעה טיסה) ואנחנו בחו"ל. מעניין, זה עוד אף פעם לא היה לי. כלומר היה קפריסין וכרתים אבל לשם עדיין צריך לחצות ים. לחופשה בסיני פשוט ממשיכים עם הים, אפילו לא חוצים אותו. היה כבר יהודי אחד שחצה אותו בשבילנו לפני 4,000 שנה, ומאז כולנו קיבנו פטור. רק לצלול וליהנות. מעבר גבול טאבה ממשיך את התחושות המוזרות משום שהוא מעבר יבשתי שמי שלא עבר מימיו באחד כזה מתקשה לעמצוא את עצמו בהתחלה. אם בצד הישראלי זה עוד נראה כמו סוג של מסוף, מיד הדיוטי פרי הצנוע (בגודל חדר השינה שלי) על עובדיו המנומנמים משהו במקום לעלות למטוס, פשוט...מגיעים למצרים. מה זה? איפה הויכוחים עם הדיילות על מקום לרגליים? ומה עם השוקולד?
במונית מקרטעת עם מזגן שמוציא רק חום אנחנו גומעים את 30 הקילומטרים ממעבר גבול טאבה ועד החוף הנבחר תוך 12 דקות בערך. או לפחות ככה זה היה נראה. לא יודע אם יש הגבלת מהירות על הכביש שנמתח לאורך החוף, אבל אני כן יודע שגם אם יש כזו צריך לעדכן אותה באופן מידי. לכיוון למעלה.
מגיעים, שלום-שלום, מה שלומכם, איך היתה הדרך, איפה אתם רוצים לישון, מה להכין לכם לאכול....ואז, רק זה פתאום נופל עליך. פתאום אתה מבין את הערך המוסף של חופשה בסיני, כזה שבאמת (אבל באמת) לא תמצא בשום מקום אחר בעולם – לא משנה מה עברת בדרך, ברגע שאתה מגיע הכל נשכח. בשניה שאתה נשכב על ערסל, עם ספר ובגד ים, מקשיב לרחש הגלים ולוגם תה חם שרק הבדואים בסיני יודעים להכין – זה לא משנה מי אתה, מאיפה באת, מה עברת ואיך נסעת. אתה פה, אתה שייך. אתה חלק מהקהילה. נעשה הכל כדי שתהיה מרוצה וזה אפילו לא בשביל הכסף. רק כדי שתחזור שוב בשנה הבאה.
פעם נהגתי לחשוב שחופשה בסיני לא מתאימה לכל אחד. "זה מאוד מגזרי", טענתי, "תלוי אופי". צריך להיות סטלנים או רוחניקים כאלה שחזרו מהודו כדי ליהנות באמת על חופי סיני. ובכן, חברים, אין שטות גדולה מזו. סיני מתאימה לכולם ומי שלא נהנה בחופשה בסיני זה מי שככל הנראה פשוט עוד לא היה באחת כזו. זה הכל.
אם אתם רוצים לנסוע לסיני ומתלבטים, אתם מוזמנים לפנות ל-sinaivibes.co.il
