עזבו אתכם מפופובו, ניקיופ היא היעד הבא!

מה שהביא אותנו מלכתחילה לבולגריה היה תחושת הבטן של יאלי לגבי זוג בריטים בני גילנו שהזמינו אותנו דרך HelpX להתנדב בחווה האורגנית שלהם בכפר נידח ליד פופובו. קבענו איתם עוד מהארץ, התכתבנו, דיברנו בטלפון וסיכמנו שכשנהיה בבולגריה נתקשר והם יגידו לנו איך להגיע אליהם מהמקום שבו נהיה. כל המסלול בשבוע הראשון התארגן כך שנסיים אותו בפופובו. הכל היה הכי מאורגן שאפשר ואז -; המארחים שלנו מ-HelpX הבריזו לנו. איזה עצבים! היינו אמורות לצאת לכיוונם ביום ראשון בצהריים, אבל במקום זה בילינו את כל היום בהמתנה מעצבנת ומייאשת ליד הטלפון, כמו בחורה בת 16 מסרט אמריקאי שמחכה שהבחור יתקשר וקופצת מכל צלצול. לא ברור מה קרה איתם, אבל השורה התחתונה היא שהם הבריזו לנו ולא יצרו קשר מאז. אוף! מה עושים עכשיו?

למזלנו היה לנו איפה להיות. התארחנו אצל אישה נהדרת שדאגה לנו כמו אמא לילדות שלה -; מילנה טרנדאפילובה, שמשכירה חדרים ב-Trendy Inn. מורה לאנגלית עם עיניים גדולות וחיוך גדול, ממש כמו של הבת המצחיקה שלה שהביאה אותנו אליהם. היא מלכתחילה טענה שיש לה הרגשה לא טובה לגבי החבר'ה האלה ואולי אנחנו לא צריכות בכלל ללכת אליהם. חשוב לזכור שב-HelpX גם זה יכול לקרות -; שום דבר לא סופי בשום שלב, למרות שעל רוב האנשים אפשר לסמוך יותר מאשר על הזוג שלנו...
 

הגיע הזמן לתכנית חדשה. הלכנו למרכז האינטרנט הקרוב, הוצאנו מ-HelpX רשימת טלפונים של בריטים אחרים שרוצים עזרה בחוות שלהם בבולגריה (יש עניין כזה של בריטים בבלקן ואנחנו רצינו מארחים שיודעים אנגלית) והתחלנו להתקשר. היינו מוכנות לאכזבה וקיווינו לטוב ובטלפון השני מצאנו מקוֹם!

קאת'י תומאס נחלצה לעזרתנו: "אנחנו נשמח שתבואו! איפה אתן עכשיו? בווליקו טרנובו? מצוין! אני יכולה לאסוף אתכן עוד שלוש שעות, מתאים?". בטח מתאים! איזה כיף! חזרנו למילנה מאושרות ונרגשות, סיפרנו לה על הזוג החדש שמצאנו והיא נתנה את ברכתה. ";You are good people with good energy, you should only be with good people". קאת'י באה לאסוף אותנו ונסענו לכפר הקטנטן ניקיופ, במרחק חצי שעה מהעיר. נכנסנו לחווה והגענו לגן עדן...
 

קאת'י וסטיב בני חמישים והחליטו שהגיע הזמן לחתוך מהמירוץ וליהנות מהחיים. כמו הרבה בריטים הם גילו שבכסף שבקושי מספיק להם כדי לעמוד בתשלומי המשכנתא באנגליה הם יכולים לקנות ולשפץ חווה בבולגריה ולחיות בשמש בלי לעבוד קשה עוד יום אחד בחיים. הם התחילו את הניסיון הזה לפני שנה ואנחנו המתנדבות הראשונות שלהם. יש להם בית חמוד וגינת ירק גדולה; כשנכנסים עוברים בין עצי שזיף, תפוח ואפרסק -; רק להושיט את היד ולקטוף. שיחי חצילים ופלפלים צבעוניים מסודרים בשורות ליד הגפנים הצעירות שרק מתחילות לטפס והעגבניות האדומות שעוד לא הגיעו לשיא גודלן. בחצר גרים אלפי הכלב, מוגי החתולה וזורבה בנה, הזוג הארי והנרייטה הודיני -; תרנגולי הודו חמקניים במיוחד, שש תרנגולות חסרות שם, חזירה ענקית ושבעה חזרזירים קטנטנים בני שלושה ימים. הבית הומה קולות ושופע חיים. באותו ערב הזוג תומאס יצאו עם חברים להופעה והשאירו אותנו לבד בבית. בשלב הזה לא לגמרי ידענו איך להתנהג, בכל זאת אנחנו בבית של אנשים זרים. ישבנו בחוץ, הקשבנו לשקט והסתכלנו על הכוכבים. כל כך הרבה כוכבים! הרגשנו בנות מזל.

למחרת התחלנו לעבוד. בבתי חווה תמיד יש המון דברים שצריך לעשות וכאן בחרנו כל יום מה בא לנו לעשות באותו יום. טיפלנו בגינה ובחיות, צבענו רהיטים וסיידנו את המקלחת שסטיב בנה בחוץ, אטמנו את גג המרפסת כדי שלא יחדרו מים, פיצחנו הרים של אגוזי מלך וחשבנו על כל שימוש אפשרי לעגבניות וגולת הכותרת -; בנינו דיר חזירים! במקום הדיר המט לנפול שהיה שם יצקנו בטון, הרמנו קורות, קירות לבנים, גג ודלתות ובנינו דיר שכל מגדל חזירים היה גאה בו. לא זכינו לראות את החזרזירים מתמקמים כי עזבנו מוקדם מדי. אפילו השארנו את טביעות הידיים שלנו בבטון, אבל מהצד הפנימי של הדיר ככה שרק החזירים נהנים מהן.

ניקיופ הוא גם חתיכת סיפור:

כפר זקן ומנומנם. 400 תושבים בערך, רובם מבוגרים. הילדים בדרך כלל עוזבים כדי לעבוד בעיר או ללמוד ורובם לא חוזרים לגור. באחד הימים הלכנו לדואר וראינו במרכז הכפר איש שהיה כל כך חריג בנוף, שנראה כאילו הדביקו אותו מסיפור אחר. נמוך, נראה בשנות החמישים לחייו, עם שיער שחור, בלורית מתנפנפת ופסים כחולים בשיער -; כחול בהיר, כמו של סבתות שצובעות את השיער בגוונים פסטליים. הוא נעל סנדלי פלטפורמה לבנים, לבש מכנסיים קצרצרים, צמודים ולבנים אף הם וחולצה משובצת פתוחה שהוא קשר בחזה. הוא נשען על עץ, עישן סיגריות דקות וארוכות וחייך לכל עוֹבר ושב. כמעט כל מי שעבר ושב -; ניגש אליו ודיבר איתו. חשבנו לגשת גם אנחנו, אבל אז הגיעו שתי נשים והוא הניח יד אחת על כל ישבן והלך איתן מהמקום. בהמשך התברר שזה ראש הכפר! כבר הרבה שנים שהוא נבחר כל פעם מחדש ברוב קולות מוחץ והסיבה העיקרית היא שהוא רופא וחוץ ממנו -; אין רופא בכפר... הלקח מהמפגש הזה, בנוסף לכל הלקחים שאפשר לחשוב עליהם לגבי דעות קדומות וכו', הוא שגם כשסתם יוצאים לדואר כדאי לקחת מצלמה. כמה ימים אחר כך כשישבנו בפאב המקומי -; אנחנו, התומאסים וחבורת ילדים בני ארבע עשרה -; שמענו את הרכילות. על אשתו של בעל הפאב שעברה לגור עם ראש הכפר ועדיין עובדת בפאב עם בעלה, על שושלת הנשים שעברו אצל ראש הכפר בבית ועל הילדים שלו, שמספרם לא ברור ומיקומם לא תמיד ידוע. אופרת הסבון בשלמותה נפרשה לעינינו.

החיבור שלנו עם קאת'י וסטיב היה טוב ומיידי. תוך יומיים כבר הרגשנו בבית ועבדנו טוב ביחד. באחד הימים הם קנו תנור ולשבת הראשונה כבר אפינו חלות. בכלל, מושג השבת תופס חזק בטיול. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מסבירה את הרעיון, הטקסים והסמלים ובכל פעם שאני מסבירה אני גם מתחברת לזה יותר. יש משהו מאוד נכון וטוב בעצירה הזאת, בקדושה של הזמן. בילינו שבת רגועה ויפה ביחד. כן ירבו שבתות יפות כאלה!

היינו שבועיים אצל קאת'י וסטיב, נהנינו מכל רגע. הם ישמחו לקבל מתנדבים והם גם משכירים דירת אירוח קטנה וחמודה בחווה (";The Barn"). אני ממליצה לבקר, הם אנשים כל כך טובים.